הטמנה בכלי שני והטמנת צונן

תבשיל שנצטנן כבר, אם מותר להטמינו, וכן תבשיל חם שהועבר לכלי שני אם מותר להטמינו.

היתר הטמנת צונן וכלי שני

איתא במשנה (שבת ד ב) ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת. וכן בגמרא (שבת נא א) אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. ושם מבואר דקמ"ל שאף דבר שדרכו להטמין שרי, דמהמשנה לא שמעינן אלא בדבר שאין דרכו להטמין.

ובברייתא (נא א) איתא בשם רשב"ג דלא אסרו הטמנה אלא באותו מיחם, אבל פינהו ממיחם למיחם מותר. וכן הוא בתוספתא (שבת ד יב) דלא אסרו להטמין אלא במיחם שחיממו בו מער"ש, אבל מפנה הוא לתוך מיחם או לתוך קיתון אחר ומטמין.
ואת דברי המשנה שאמרה להתיר למלא קיתון ולהטמין, היה אפשר לבאר דבאה להתיר כלי שני, וכעין דברי התוספתא. אבל בגמרא מבואר שלמדה דבאה להתיר הטמנת צונן, וכוונת המשנה שממלא את הקיתון בצונן.
ואף שבברייתא ובתוספתא נאמר בשם רשב"ג, נראה דלית מאן דפליג בהא. וכן פסקו כל הפוסקים.

כ' הרמב"ן דבדבר המוסיף הבל אסור להטמין אפי' צונן, ואפילו מבעוד יום, והביא ראיה מעשה דאנשי טבריא, וכ"כ הר"ן והרשב"א, וכן דעת הרמב"ם.

טעם ההיתר

כתב רש"י (נא א ד"ה מותר) בטעם היתר הטמנת הצונן, שמטמין מפני החמה שלא יחמו, ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו. ודייקו הראשונים מדברי רש"י שאם מטמין את הצונן כדי לחממו, אסור.
וכן לגבי הטמנה בכלי שני כתב רש"י (ד"ה אבל מפנה) שמותר משום דלא חיישינן שמא יבוא להרתיח, שהרי הוא עצמו טורח אחריו לקררו, ואיך נבוא לחשוש שירתיחנו. וכעי"ז יש בתוס' ישנים על הגליון (ד"ה אבל פינה) ששאלו איך אסר רבי הטמנת צונן, והרי אביו רשב"ג התיר אפילו בכלי שני, וכי רבי לא ידע מזה. ותירצו דגבי כלי שני קיל טפי, לפי שמתוך מעשיו מוכח שרוצה לקררו, ולא חיישינן שמא ירתיחנו, אבל בקיטון של מים לא מוכח מידי. מבואר מדבריהם דטעם ההיתר בכלי שני הוא משום שעושה מעשה לקררו, וכדברי רש"י. ולפי"ז לכאורה יהיה מותר רק אם באמת העבירו לכלי שני ע"מ לקררו, אבל אסור לכתחילה להעבירו כדי שיוכל להטמינו, שהרי כל כוונתו בהעברה לכלי שני היא כדי לחממו ע"י הטמנה ושוב יש לחשוש שירתיחנו.