דין ערלה באילן שנעקר וניטע שנית

בדין אילן שנעקר על ידי הרוח או בידי אדם, וניטע שנית באותו מקום או במקום אחר, אם צריך למנות מחדש שנות ערלה, או ממשיך את המנין שמנו לו קודם שנעקר.

מקורות
משנה:	ערלה א ג
בבלי:	בבא מציעא ק ב-קא א
רמב"ם:	מעשר שני ונטע רבעי
שולחן ערוך:	יורה דעה רצד יט-כ

משנה ותוספתא

המשנה (ערלה א ג) אומרת שאילן שנעקר ויחד איתו נעקר הסלע שממנו הוא יונק, אם יכול לחיות, כלומר שהסלע שנעקר עמו נותן לו עדיין חיות באופן שיכול לחיות גם בלי שינטע שנית פטור מלמנות מחדש שנות ערלה. אך אם אינו יכול לחיות אף למרות הסלע שנעקר עמו, צריך למנות לו מחדש שנות ערלה משעה שיטעו אותו שנית.

בתוספתא (ערלה א ג) כתוב דין דומה לזה בענין אחר, שאם נטע בעציץ שאינו נקוב, ונשבר העציץ וחזר ונטעו בארץ, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור. כלומר אם אחר שנשבר עדיין יכול הוא לחיות מכח האדמה שבעציץ, הרי שעדיין יניקתו ממנו, ואינו צריך למנות שנות ערלה משניטע בארץ. אך אם אין די באדמה שבעציץ כדי להחיות את האילן, חייב למנות שנות ערלה משעה שנוטעו בארץ.

גדר יכול לחיות

המשנה לא פירשה להדיא מהו הגדר של 'יכול לחיות' כיצד ניתן לדעת דבר זה, וכמה זמן צריך הוא לחיות מכח הסלע בלבד.
אמנם בהמשך התוספתא הנ"ל כתוב שיש דרך לבדוק כיצד יודע אם יכול לחיות או לא, חופר לו גומא בארץ ונוטעו בה, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור. אך גם בדברי התוספתא לא מבואר להדיא מהו הזמן שצריך האילן לחיות מכח הסלע על מנת להיפטר מלמנות שנות ערלה מחדש.

הרשב"א בתשובה (ג רכה) כתב שהוא נתחבט כמה ימים בתשובה לדבר זה, כמה זמן צריך שיוכל האילן לחיות, ולא מצא לזה תשובה ברורה. מסברה כתב שנראה לו שאפילו יכול לחיות מקצת ימים, פטור, אפילו שאינו יכול לחיות שלוש שנים שלמות כשנות ערלה. והביא לזה ראיה מהגמרא (בבא מציעא ק ב) לגבי דין שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו, זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו. והגמרא שם מעמידה שנעקרו בגושיהן, כלומר שכעקר הנהר את הזיתים, עקר ביחד איתם גם את גוש האדמה שמחיה אותם. וכן אומר שם רבין, והוא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים, אבל לאחר שלש, הכל לבעל הקרקע. וכתב הרשב"א שפשט הגמרא הוא שיכול לחיות אין הכוונה ג' שנים, שאם כן על הזיתים יהיו לבעל הזיתים ולא לבעל הקרקע, שהרי לא הועילה להם הקרקע כלל. ובטעם הדבר ביאר שכיוון שכבר נעקרו ממקום שעברו להם ג' שנים, אם כן באו ממקום פטור, ולכן מועילה להם נטיעתן הראשונה לפטרן כל שיכול לחיות קצת, שאותו המעט שנותן לו חיות מה, מעמידו על ההיתר הראשון. והצמיד לזה ראיה מהמשנה להלן (א ד) לגבי אילן שנעקר ונשתייר בו שורש, שאם יש בשורש כמחט של מיתון פטור, דהיינו שיש לו יניקה כלשהי עדיין.
ומסיים הרשב"א שמשום כך נראה להלכה שבחוצה לארץ, אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו, פטורין. אלא שמהתוספתא דערלה (הנ"ל) יש להסתפק בזה. ולא הרחיב הרשב"א תוכן הסתפקות זו.