דיבור האסור בשבת

מקורות
משנה:	שבת כג ב-ג
בבלי:	שבת קיג א, קנ א-קנא א
רמב"ם:	שבת כד א-ה
שולחן ערוך:	אורח חיים שז

איזה דיבורים אסור לדבר בשבת, ומאיזה טעם.

האיסור ומקורו

נאמר בנביא (ישעיהו נח יג) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", ועל סמך פסוק זה אסרו חז"ל חז"ל כמה דברים אף שאין בהם איסור מלאכה.

נאמר בגמרא (שבת קיג א) 'ודבר דבר' שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול. ופירש רש"י (קיג ב ד"ה שלא) שם כגון במקח וממכר וחשבונות.
אבל תוספות (ד"ה שלא) דזה נלמד כבר מ'ממצוא חפצך', אלא האיסור הוא בכמות הדיבור שמדבר, שיש למעט בדיבור בשבת מבחול. והביא לזה ראיה מהירושלמי (שבת טו ג) שבדוחק התירו לומר 'שלום' בשבת.
כדברי התוס' כתבו גם הרא"ש (טו ב) והרמב"ן (ד"ה שלא) והרשב"א (ד"ה שלא) והריטב"א (ד"ה שלא) והר"ן בחידושיהם.

ובבית חדש (אורח חיים שז א) כתב ליישב דעת רש"י [וכתב כן בכוונת הטור] שאין הכוונה מקח וממכר ממש, אלא שאומר סחורה פלונית אקנה למחר וכד'. וכדבריו מפורש בתוס' רי"ד (קנ א ד"ה ת"ר מעשה), שמהפסוק 'ודבר דבר' למדנו איסור לומר דברים שרוצה לעשות מחר אם אסורים הם.
ובשפת אמת (קיג ב ד"ה ודבר) כתב ליישב קושיית התוס', שמ'ממצוא חפצך' לא נאסר אלא דווקא במעשה, כגון שמטייל בשדהו לראות מה היא צריכה, אבל בדיבור היה מותר, לולי המשך הפס' 'ודבר דבר'. וצ"ל דלתוס' וסייעתו, כל עיסוק בחפציו בין בדיבור בין במעשה נלמד מ'ממצוא חפצך', ואף דברי הגמ' להלן (קנ א) לגבי אמירה לשכירות פועלים וכד', נלמד מן המלים 'ממצוא חפצך'. וכדברי השפ"א כתב גם בעל ערוך השלחן (א) ואף תמה על תוס' מה ענין אמירה לעשיית מעשה (ראה עוד).

וברמב"ם נראה שהבין כרש"י, אבל מבואר בדבריו ששני הדברים כלולים בפסוק, שבמקום אחד כתב (שבת כד א) שאסור לדבר בחפציו, כגון מה יקנה למחר ומה ימכור וכד', שנאמר 'ודבר דבר'. אבל בהמשך (ד) למד מאותו פסוק שאסור להרבות בשיחה בטילה, וכתבו המפרשים שמקורו מן הירושלמי הנזכר.

ובטור (אורח חיים שז) גם כן הזכיר שני הדברים, וכן הוא בשלחן ערוך (א).

כתב תרומת הדשן (א סא, ב קנה) שמותר להרבות אם בשיחה אם יש לו בזה עונג. שכשם שהתירו לרוץ לשם תענוג, אף שנאסר ההילוך כבחול, כן יש לומר גם בשיחה יתרה. אבל סיים שלאותם שאין מתענגים בדבר יש לאסור, אבל רוב העולם אין נזהרים בכך. הובא בבית יוסף, והעתיקו הרמ"א (א) להלכה.
אבל כתב האליה רבה שלאו משנת חסידים היא, והנשמר מלדבר דברי חול בשבת, קדוש יאמר לו, והעתיקו המשנה ברורה (ה).

כתב ערוך השלחן (ב) שהעיקר הוא כרש"י שהאיסור הוא דיבור העסקיו, ודברי הירושלמי הם מידת חסידות, והביא ראיה לזה מדברי תרוה"ד, שהרי אם האיסור בדברי חול הוא מעיקר הדין, לא היה אפשר להתירו לצורך תענוג.

לדבר מצוה

כתב המגן אברהם (א) בשם ספר חסידים שאפילו דיבור לצורך מצוה אסור, וכ"ה בכנסת הגדולה.

אמירה בדבר שיש בו צד היתר

אומרת שמואל בגמרא (שבת קנ ב) שמותר לאדם לומר לכרך פלוני אני הולך למחר, ואע"פ שהוא מחוץ לתחום, לפי שאם היו שם בורגנין [סוכות שמירה] מותר היה ללכת. ופירש רש"י שם (ד"ה שאם) שכל דבר שיש לו היתר ע"י תקנה בשבת, מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם היתר.