הבדלים בין גרסאות בדף "גזירת הטמנה"
| שורה 10: | שורה 10: | ||
לכן '''הרי"ף''' (שבת יד ב) גורס בדברי רבא שהאיסור להטמין בשבת בשאינו מוסיף הבל, הוא שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים. ודבריו מבוארים יותר ברמב"ם, שאפשר שברמץ נשארו ניצוצות אש, ונמצא חותה בגחלים. <br/> | לכן '''הרי"ף''' (שבת יד ב) גורס בדברי רבא שהאיסור להטמין בשבת בשאינו מוסיף הבל, הוא שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים. ודבריו מבוארים יותר ברמב"ם, שאפשר שברמץ נשארו ניצוצות אש, ונמצא חותה בגחלים. <br/> | ||
ו'''בחידושי הרמב"ן''' () הקשה על פירוש זה שרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולכן דחה פירוש זה, אף שבמלחמות כתב להגן עליו מפני בעל המאור. וכן הקשו גם הרשב"א והר"ן. | ו'''בחידושי הרמב"ן''' () הקשה על פירוש זה שרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולכן דחה פירוש זה, אף שבמלחמות כתב להגן עליו מפני בעל המאור. וכן הקשו גם הרשב"א והר"ן, הביא דבריהם המגיד משנה (שבת ד ב). ובהערות הרב קפאח לרמב"ם [שבת ד ב ד"ה כתב המ"מ, ובהמשך עמ' צד אות ו'], כתב להביא ראיה מביצה ח. שרמץ הוא דבר שאינו מוסיף הבל, שהרי שוחטים לתוכו ביו"ט ולא חששו לכיבוי. ואינו מובן, דאדרבה משם ראיה להיפוך, דאמרינן שם דאם האפר ראוי לצלות בו ביצה, שרי אפילו הוסק ביו"ט, ומוכח א"כ דמוסיף הבל הוא שהרי אפשר לצלות בו ביצה. וכן הוא בשבת לט. בדברי רבה דהטעם שאסור להטמין ביצה בחול הוא שמא יטמין ברמץ. הרי שרמץ מסוגל לצלות ביצה, וא"כ פשיטא שמוסיף הבל הוא. | ||
גרסה מ־13:40, 25 בנובמבר 2015
הסיבות שבגללן גזרו חכמים שלא להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, ושלא להטמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.
הטמנה בשבת
בבבלי (שבת לד א - לד ב) אומר רבא שהטעם שאמרו חכמים שלא להטמין תבשיל בשבת, אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח, אמנם בבין השמשות לא גזרו דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן.
וביאר רש"י (ד"ה משחשכה) שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת. ומבעוד יום ליכא חשש זה, שהרי מותר לו לבשל. והרמב"ן במלחמות כתב שקשה לחוש לדבר כזה חמור, שיבוא אדם להדליק האש לכתחילה ולהרתיח הקדרה, ולא נחשדו ישראל על השבתות. וע' בערוך השלחן (רנז ב) כתב לתרץ דאין הכוונה שירתיחנה ויבשלנה ממש, אלא רק שיחתה האש סביב עד שירתיחנה. אבל מלשון רש"י שכתב 'ונמצא מבשל בשבת' לא משמע כן.
לגירסת רש"י ופירושו הסכימו רוב הראשונים - ראב"ד בהשגות (שבת ד ב) , רא"ש (ב כג), רשב"א, ריטב"א, מאירי, רמב"ן, ר"ן, וטור.
אבל הרי"ף בתשובה (א רצ) הקשה על גיר' רש"י היאך אפשר לומר גזרה שמא ירתיח על דבר שאינו מוסיף הבל, והרי אם אינו מוסיף הבל ודאי שלא ירתיח. והנראה שהבין הרי"ף ששמא ירתיח קאי על התבשיל עצמו, שמא ירתח [וכמו שביאר הוא עצמו על דבר שמוסיף הבל, וע' ברמב"ם שנראה שמטעם זה נמנע מפירוש הראב"ד], אבל רש"י עצמו פי' דקאי על האדם, שמא יבוא להרתיחנה מפני שמצאה צוננת, ויבוא לידי אסור בישול בשבת.
לכן הרי"ף (שבת יד ב) גורס בדברי רבא שהאיסור להטמין בשבת בשאינו מוסיף הבל, הוא שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים. ודבריו מבוארים יותר ברמב"ם, שאפשר שברמץ נשארו ניצוצות אש, ונמצא חותה בגחלים.
ובחידושי הרמב"ן () הקשה על פירוש זה שרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולכן דחה פירוש זה, אף שבמלחמות כתב להגן עליו מפני בעל המאור. וכן הקשו גם הרשב"א והר"ן, הביא דבריהם המגיד משנה (שבת ד ב). ובהערות הרב קפאח לרמב"ם [שבת ד ב ד"ה כתב המ"מ, ובהמשך עמ' צד אות ו'], כתב להביא ראיה מביצה ח. שרמץ הוא דבר שאינו מוסיף הבל, שהרי שוחטים לתוכו ביו"ט ולא חששו לכיבוי. ואינו מובן, דאדרבה משם ראיה להיפוך, דאמרינן שם דאם האפר ראוי לצלות בו ביצה, שרי אפילו הוסק ביו"ט, ומוכח א"כ דמוסיף הבל הוא שהרי אפשר לצלות בו ביצה. וכן הוא בשבת לט. בדברי רבה דהטעם שאסור להטמין ביצה בחול הוא שמא יטמין ברמץ. הרי שרמץ מסוגל לצלות ביצה, וא"כ פשיטא שמוסיף הבל הוא.
ובירושלמי (שבת ד א) כתוב הטעם שלא להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, לפי "שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן".