ברכת הגומל

מקורות
בבלי:	ברכות נד ב
רמב"ם:	ברכות י ח
שולחן ערוך:	אורח חיים ריט א-ט

מי צריך לברך ברכת הגומל, מתי ובאיזה אופן, ונוסח הברכה.

מי מברך

הגמרא (ברכות נד ב) מביאה דברי רב יהודה בשם רב שישנם ארבעה דצריכים להודות, וכולם נלמדים בפרק ק"ז בתהילים:
יורדי הים - "יורדי הים באניות... יודו לה' חסדו".
הולכי מדברות - "תעו במדבר בישימון דרך... יודו לה' חסדו".
מי שהיה חולה ונתרפא - "אוילים מדרך פשעם... יודו לה' חסדו".
מי שהיה חבוש בבית האסורים - "יושבי חושך וצלמות... יודו לה' חסדו".

בתוספות (ד"ה ארבעה) העירו שבגמרא לא סידרו את הארבעה לפי הסדר שמסודרים הם במזמור, שבמזמור מסידר המסוכנים תחילה, ואילו בגמרא נקט המצויים תחילה. וכן כתב רב האי גאון (הובא בשיטה מקובצת).

חבוש שנשתחרר

כתבו התוספות (ד"ה ארבעה) שדווקא חולה שנפל למטה צריך לברך, אבל אם רק חש בראשו או במעיו ואינו מוטל במיטה, אינו מברך.
וכן כתב בשיטה מקובצת בשם רב האי גאון שדווקא חולה שנפל למשכב צריך לברך, ואף אם אין בו סכנה. אמנם הוסיף בשם הערוך שאפילו חש בראשו או במעיו צריך לברך אחר שנתרפא אף אם לא נפל למשכב.

נוסח הברכה

בגמרא (ברכות נד א) מובא בשם רב יהודה נוסח הברכה: "ברוך גומל חסדים טובים".
אבל ברי"ף וברא"ש הגירסה היא: ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". וכן הגיה הגר"א בגליון הש"ס שלו בשמם.
גם הרמב"ם (ברכות י ח) כתב כגירסת הרי"ף, אלא שכתב "הגומל..", וכן הוא בטור (אורח חיים ריט) ובשלחן ערוך (ריט א).

בפני עשרה

עוד מובא בהמשך הגמרא בשם אביי שצריך לומר הודאה זו בפני עשרה, דכתיב "וירוממוהו בקהל עם", ומוסיף על זה מר זוטרא ששנים מהם רבנן, שנאמר "ובמושב זקנים יהללוהו". רב אשי מקשה שניתן להבין מן הפסוק שצריך שיהיו עשרה, ומלבדם עוד שנים שהם רבנן. ונשארת הגמרא בקושיא ואינה מתרצת את קושית רב אשי.

מחלוקת הראשונים

הרי"ף (ברכות מג א) לא הביא קושיית רב אשי, אלא רק דברי אביי ומר זוטרא שצריך עשרה וצריך שיהיו שנים מהם רבנן.
והרא"ש (ט ג) כתב כיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא, ובעינן תרווייהו, כלומר עשרה ועוד שנים חכמים. והוסיף הרא"ש שהרי"ף לא כתב כן, כלומר שברי"ף משמע שדי בכך שיהיו שני החכמים חלק מן העשרה.
ובתוספות כתבו (ד"ה ואימא) שיש לנהוג לחומרא ולברך אפילו אין שני חכמים בקהל, אבל עשרה על על פנים בעינן.
בשיטה מקובצת (ד"ה מר זוטרא) הבין בדברי הרי"ף שסובר כתוספות שאין צורך כלל בשני חכמים אלא די בקהל של עשרה כלשהם. והוסיף שאם אין עשרה, ימתין מלברך עד שלושים יום שמא יזדמן לו מנין ויקיים מצוה כהלכתה, ואם לאחר שלושים יום לא מצא עשרה יברך ביחיד.

כשאחר מברך

בסוף הסוגיה מביאה הגמרא מעשה ברב יהודה שהיה חולה ונתרפא, עלו לבקרו רב חנא בגדתאה ורבנן, ואמרו לו: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא" כלומר 'ברוך ה' שהביאך אלינו ולא הביאך לעפר'. אמר להם רב יהודה שבכך פטרו הם אותו מלהודות בברכת הגומל. ומוסיפה הגמרא שמדובר שהיו שם עשרה, וכן שענה רב יהודה 'אמן' אחריהם, שאם לא כן לא יצא ידי חובה בברכתם.

זמן הברכה

כתבו התוספות (ד"ה ארבעה) שנהגו לברך אחר קריאת התורה.

עד מתי מותר לברך

כתב השיטה מקובצת (ד"ה מר זוטרא) שאם אין עשרה, ימתין מלברך עד שלושים יום שמא יזדמן לו מנין ויקיים מצוה כהלכתה, ואם לאחר שלושים יום לא מצא עשרה יברך ביחיד.