ברכת האילנות

מקורות
בבלי:	ברכות מג ב
רמב"ם:	ברכות י יג
שולחן ערוך:	אורח חיים רכו א

דיני ברכת האילנות, שיש לברך בימי ניסן כאשר רואה אילנות מלבלבים.

חובת הברכה

הגמרא (ברכות מג ב) מביאה דברי רב יהודה, שאדם היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, מברך:

"ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם"

.

הפוסקים הביאו גמרא זו לדינא. כן הוא ברי"ף (ברכות לא ב) וברמב"ם וברא"ש (ו לח) ובשאר ראשונים, ונפסק להלכה בשלחן ערוך.

נוסח הברכה ופירושה

כגירסת הגמרא כן היא הגירסה במאירי (מג ב ד"ה מי שיצא). כן היא הגירסה גם ברי"ף (לא ב), אלא שמוסיף: "כדי להתנאות בהן בני אדם".
ברא"ש מועתק בשינוי קטן: "שלא חיסר מעולמו. באורחות חיים (א ברכות מה) הגירסה: "שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות מהם בני אדם". ברמב"ם (ברכות י יג) הנוסח: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם".

הגירסה בפסקי הרי"ד (מג ב): "ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתעדן בהן בני אדם".

בשיטה מקובצת (מג ב) העיר שברכה זו היא בשם ומלכות.

טעם ופירוש הברכה

בשיטה מקובצת(מג ב) מובא שקבעו ברכה זו לפי שלבלוב הפרחים הוא ענין שבא מזמן לזמן ומחודש, ואדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקדוש ברוך הוא.

זמן הברכה

במרדכי (ברכות ו קמח) שהביא דברי הגמרא הוסיף "בפעם ראשונה בשנה". ודייק מדבריו הבית חדש (אורח חיים רכו א) שברכה זו היא פעם אחת בכל שנה, דלא כברכות ראייה אחרות שהם משלושים לשלושים יום. וכן כתב בשלחן ערוך (רכו א) שאינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה.

ראה ולא בירך

בהגהות מיימוניות (ברכות י ט) כתב בשם רבו, שדווקא בפעם הראשונה שרואה מברך. ומשמע שאם ראה ולא בירך, לא יברך לאחר מכן.

שלא בחודש ניסן

בספר צידה לדרך (א ג כח) כתב שהוא הדין אם רואה אילנות פורחות בחודש אדר, והביאו האליה רבה (א).
אבל בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב שאין לברך על פרחי השקדים שממהרים לצאת הרבה קודם ניסן.

כמה אילנות

בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב שאין לברך אלא על ריבוי אילנות. ונראה שכוונתו שצריך לכל הפחות שניים.

גדר 'לבלוב'

הרמב"ם כותב (ברכות י יג) "וראה אילנות פורחות וניצנים עולים", וכן העתיק לשון זה באבודרהם (ברכת הראייה השבח וההודאה ד"ה הרואה בריות). ובארחות חיים (א ברכות מה) הלשון "אילנות שפורחין".

המאירי כותב (מג ב ד"ה מי שיצא) "הרואה אילנות שהוציאו פרח", וכן במרדכי (ברכות ו קמח) "בפעם ראשונה בשנה שמוציאין פרח". כעין זה הלשון בשלחן ערוך (אורח חיים רכו א) "אילנות שמוציאין פרח".

בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב שמושג 'לבלוב' כלולים גם הפרחים, כלומר השושנים, וגם הניצנים שהם כמו לולבי גפנים.

בפרי מגדים (אשל אברהם א) דייק מדברי הרמב"ם, שעל עלים וכן על זרעוני גינה אין לברך.
הגר"א (א ד"ה שמוציאין) נתן מקור לכך שלבלוב הוא פרח, מהפסוק "והנה פרח מטה אהרן ויצץ ציץ", שמתרגם אונקלוס "ואפיק לבלבין".

פירות

במרדכי (ברכות ו קמח) הביא בשם הר"ר יוסף שאם לא ראה אילנות עד שגדלו הפירות, שצריך לברך כך. וכן הוא בהגהות מיימוניות (ברכות ו ט) משמו. וכן היא דעת האגודה (ברכות ו קנח) ואבודרהם (ברכת הראייה השבח וההודאה ד"ה הרואה בריות).
אבל בטור (אורח חיים רכו) כתב שאם לא בירך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד. ובבית יוסף (ד"ה ומ"ש רבינו ואם איחר) כתב שדברים של טעם הם, אבל הביא גם דברי המרדכי והגהות מיימוניות החולקים.
הבית חדש (ב) כתב ליישב דלא פליגי, דהטור מיירי באופן שכבר ראה האילנות קודם שהוציאו פירות ולא בירך, ועכשיו רואה שוב עם פירות, דבזה מודה המרדכי שלא יברך. אבל בפרישה כתב שאין זה תירוץ נכון, שהרי לגבי ברכת שהחיינו אם לא בירך בראייה ראשונה, מברך בראייה שניה.
בשלחן ערוך (רכו א) פסק שאם לא בירך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד, וכדעת הטור. ובלבוש (א) נתן טעם לדבר, שלפירות כבר יש לכל אחד ברכה בפני עצמו, כשהחיינו על הראיה ובורא פרי העץ על האכילה.
בפרי מגדים (אשל אברהם א) דייק מדברי הלבוש, שדווקא אם הפרי נגמר כבר אינו יכול לברך, אבל כל זמן בישולו עדיין יכול לברך גם לדעת השלחן ערוך.

האליה רבה (ב) פוסק כדעת המרדכי וכפירוש הב"ח, שאם לא ראה האילנות קודם לכן, ועכשיו רואה פעם ראשונה עם פירות, מברך. וכתב שכן דעת עוד ראשונים והטור יחידאה הוא.
גם בביאור הגר"א (א ד"ה ואם) פוסק כדעת המרדכי והראשונים שגם אם לא בירך עד שגדלו פירות, יברך אחר כך.
בברכי יוסף (א) כתב שאף שכמה ראשונים סוברים כהמרדכי, אנו קיבלנו הוראות מרן ואין לברך, ובמיוחד לפי הכלל שספק ברכות להקל.
גם בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב שאין לברך ברכה זו משגדלו הפירות.

האם צריך לצאת חוץ לעיר

ברמב"ם (ברכות י יג) הלשון: "היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן". ובשו"ת הלכות קטנות (ב כח) דייק מלשון זו, שצריך לצאת.

כמות האילנות וסוגם

אילנות סרק

בשו"ת הלכות קטנות (ב כח) כתב אין לברך אלא על אילני מאכל.