ברכות קריאת המגילה

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
משנה:	מגילה ג א
בבלי:	מגילה כא ב
רמב"ם:	מגילה וחנוכה א ג
שולחן ערוך:	אורח חיים תרצב א-ג

דיני הברכות שיש לברך על קריאת המגילה, לפניה ולאחריה.

משנה וגמרא

המשנה (מגילה ג א) אומרת שמקום שנהגו לברך על קריאת המגילה מברכים, ומקום שנהגו שלא לברך אין מברכים.
ובגמרא (מגילה כא ב) מבואר שזהו דווקא בברכה שלאחריה, אבל ברכות שלפניה מצוה לברך, שהרי קיימא לן שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.
ומבואר עוד בגמרא שהברכות שיש לברך לפניה הן שלושה - 'מקרא מגילה', 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו'.

ברכת שהחיינו

ברכת שהחיינו ביום

כתבו התוספות (ד א ד"ה חייב) שאף שבירך שהחיינו בלילה, חוזר ומברך ביום, לפי שעיקר פרסום הנס הוא בקריאת היום. וכתב שגם מהפסוק משמע כן - "אקרא יומם ולא יענה ולילה לא דומיה לי", שהקדים היום ללילה. וברשב"א (ד א ד"ה חייב) הביא עוד ראיות לדבריו, מהמשנה שאומרת 'כל היום כשר לקריאת המגילה', וכן 'אין קורין את המגילה וכו' אלא ביום', משמע שזהו עיקר. וכן משמע שהכפרים היו מקדימים ליום הכניסה, היינו ליום ולא ללילה. ומשמע שמסכים לדברי רבנו תם לדינא.
וכן הביא ראיה זו הרא"ש (א ו) ופסק כר"ת, והביא עוד ראיה מהגמרא (כא ב ד"ה מאי מברך), שמזה שלא אמרה בלילה מברך מנ"ח וביום מברך מ"ן, כפי שאמרה לגבי נר חנוכה, שמעינן שאף ביום מברך שלוש ברכות, כלומר גם ברכת שהחיינו.. וכן הסכים לדינא הריטב"א (ד א ד"ה ואמר ריב"ל) וכתב שכן נהגו.
גם בהר"ן' (ד א ד"ה אומר ר"ת, כא ב ד"ה מנ"ח, בדפי הרי"ף יב א ד"ה ברוך) כתב שמנהגנו לברך שלושת הברכות גם ביום, לפי שעיקר חובת קריאת המגילה היא ביום, ולא נפטרים בברכת הזמן של הלילה לפי שכל קריאה מצוה בפני עצמה היא. וכן היא גם דעת המאירי (ד א ד"ה חייב, כא ב ד"ה נסח), האבודרהם (פורים ד"ה וכתב הרמב"ם), וכן המגיד משנה (א ג) כתב שבמקומו נוהגים לברך. וכן בארחות חיים לוניל (א מגילה ופורים ה) כתב שכן נהגו בנרבונה, ושכן כתב רבנו אהרן הלוי והר"י מקורביל, וכן העתיק הכלבו (מה).

לעומת זאת הרמב"ם (מגילה א ג) כתב שביום אינו חוזר ומברך שהחיינו. וכן במרדכי (א תשפא) ובאגור (פורים אלף נה) הביאו בשם הרשב"ם שאין צריך לברך זמן ביום, לפי שכבר בירך בלילה. ובהגהות מיימוניות (א ו) הביא שנהגו העם כהרמב"ם, ושכן הנהיגו המהר"ם ובעל הרוקח.

וכתב המרדכי (א תשפא) שרבנו מאיר היה רגיל לומר זמן בלחש בשעה שהיו הקהל עונים 'אמן', וכך לצאת ידי חובת כולם, וכן הוא בהגהות מיימוניות (מגילה א ו) ובאגור (פורים אלף נה), והובא בדרכי משה (א).

בשו"ת מן השמים (טו) כתב שבערבית אומרים זמן על קריאת המגילה, ובשחרית אומרים זמן על שהגיע שמחת המשתה ומשלוח מנות. ומ"מ אין לומר דיברכנו בשעת המשתה, שמא יפשע מפני טרדת היום וישכח מלאמרו, לכן תקנוהו בשעת קריאת מגילה.

הטור (אורח חיים תרצב) הביא דברי רבנו תם שיש לברך שהחיינו ביום, והביא גם דברי הרמב"ם שאין מברכים ביום, והרא"ש הסכים עם ר"ת, אך כתב הטור שאין נוהגין כן.
בספר האגור (פורים אלף נה) הביא שתי הדעות, וכתב שבצרפת נוהגים כרבנו תם, אך באשכנז וכן רוב העולם לא נוהגים לברך שהחיינו ביום.

שלחן ערוך ואחרונים

בבית יוסף (תרצב ד"ה וכתב ר"ת) כתב שפשט המנהג כהרמב"ם, וכן בשלחן ערוך (תרצב א) פסק כדעתו, שאינו חוזר ומברך שהחיינו ביום. אך הדרכי משה (א) כתב שאנו נוהגים לברך, וכן פסק ברמ"א (א).
הבית חדש (א) כתב שהמנהג כן לברך ביום. אך הלבוש כתב שבפוזנא אין נוהגים לברך זמן ביום. ומזה למד בכף החיים (יג) שגם במדינות אשכנז אין המנהגים שווים. וכן דעת הגר"א במעשה רב (פורים רמה).

אצל רוב הספרדים המנהג שלא לברך. אמנם יש שכתבו כן לברך זמן ביום, הכף החיים (יג) הביא כן בשם שו"ת בית יהודה ובשם הרב יפה ללב (ב ד) והכריע שיש לילך בזה אחר המנהג.

ברכת הרב את ריבנו

נתבאר במשנה שיש מקומות שנהגו לברך גם אחר קריאת המגילה, ושיש להם להמשיך במנהגם. ובמקום שנהגו שלא לברך, אינם מברכים.

נוסח הברכה

בגמרא (כא ב) מבואר שנוסח הברכה שלאחר קריאת המגילה הוא "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם (האל) הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם".
רבא לעומת זאת חולק, וסובר שיש לחתום: "האל המושיע". ואומר רב פפא, שיש לומר את שני הנוסחים: "ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע".

אם יש לומר האל

כתוב בסדר רב עמרם גאון (פורים ד"ה והכי) בשם רבנו נתן שבמתיבתא לא היו אומרים "האל הרב את ריבנו", מפני שכבר אמר 'אלקינו', אלא נגו לומר "הרב את ריבנו". וכן כתב הר"ן (כא ב ד"ה ומנהגנו), וכן כתב האגודה (ג כה) והמרדכי (א תתד) בשם בעל הלכות גדולות (דרוש מקור), וכן הוא בארחות חיים (ו).
גם ברי"ף (יב א) וברא"ש (ג א) גורסים בלא 'האל'. וכן הוא במאירי (כא ב ד"ה נסח).

אבל הרמב"ם (מגילה א ג) גורס 'האל' וכן הוא ברבנו חננאל (כא ב ד"ה מקום), ובפסקי הרי"ד (כא ב ד"ה מקום),
ובטור (אורח חיים תרצב) גרס 'האל' אבל כתב שרב עמרם כתב שלא לאומרו.

מדוע פותחת בברוך

הריטב"א (כא ב ד"ה לאחריה) תמה מדוע פותחת ברכה זו בברוך, שהרי היא סמוכה לחברתה לברכה שקודם הקריאה, ואין לומר שכיון שתלויה היא במנהג לכן לא חשובה סמוכה, שהרי גם ברכת ההלל תליא במנהג ואפ"ה אינה פותחת בברוך. ותירץ, שברכה זו אינה על קריאת המגילה, אלא שבח על הנס. וכן תירץ הר"ן (דפי הרי"ף יב א ד"ה ברוך). אך הריטב"א דחה תירוץ זה, שעדיין קשה אם כן מברכת התורה וההפטרה, שהרי הן ודאי ברכה על הקריאה.
לכן כתב לתרץ, שכל שיש הפסק בין ברכה לברכה, שהרכה והקריאה אינם מענין אחד, כגון הכא שמפסיק בקריאת המגילה, או בתורה או במפטיר, לא חשיב ברכה הסמוכה לחברתה, והרי הם כברכת המזון שפותחת בברוך, לפי שאכילת הלחם הפסיקה בין ברכה ראשונה לאחרונה. אבל כגון הלל וקריאת שמע ופסוקי דזמרה, אינם חשובים הפסק בין ברכה לברכה, לפי שהקריאה בהם אינה ענין לעצמו, אלא ענין אחד עם הברכה, שהם שבח להשי"ת, או קבלת עול מלכות שמים וכד', ולכן אינן פותחות בברוך, שהאחרונה היא המשך לברכה ראשונה.