ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
בבלי:	ברכות לו ב - לז א, לט א
רמב"ם:	ברכות ג ג-ו
שולחן ערוך:	אורח חיים רח ב-ו

ברכה על תבשיל מחמשת מיני דגן, או שיש בו מחמשת מיני דגן.

תבשיל עם חמשת מיני דגן

חביץ קדרה

הגמרא (ברכות לו ב) מביאה מחלוקת האמוראים לגבי ברכתו של חביץ קדרה ודייסא (תבשיל קפוי העשוי מקמח, דבש ושמן). לדעת רב יהודה יש לברך 'שהכל נהיה בדברו', ואילו לדעת רב כהנא ברכתם 'בורא מיני מזונות'.
ומוסיפה הגמרא שבדייסא רגילה, כלומר שהחיטים כתושות לגמרי, לכולי עלמא מברך 'מזונות'. אך חלוקים הם בדייסא כעין חביץ קדירה, כלומר שהחיטים שבורות ונתנו בהם דבש ושמן, ובזה פליגי כנ"ל.
רב יוסף שם מכריע כרב כהנא לברך 'מזונות', מכיוון שרב ושמואל אומרים כמותו. שאמרו רב ושמואל שכל דבר שהוא מחמשת מיני דגן, וכל שיש בו מחמשת מיני דגן, ברכתו 'בורא מיני מזונות'.

בהמשך עושה הגמרא צריכותא לשתי המימרות של רב ושמואל, ש"כל שיש בו", השמיענו שאפילו על ידי תערובת ברכתו מזונות, ו"כל שהוא" בא לאפוקי אורז ודוחן שלא מברכים עליהם בורא מיני מזונות, אפילו שהם בעין.

להלן הגמרא (ברכות לז ב) מביאה דברי רבא לגבי 'ריהטא' (שזהו חביץ קדרה הנ"ל), שמברכים עליו מזונות בין בעיר ובין בכפר, כלומר בין שיש בו הרבה קמח, כפי שעושים בני הכפרים, ובין שיש בו מעט קמח והרבה דבש, כפי שעושים בני הכרכים, מברכים עליו 'מזונות' (וחזר בו רבא מתחילת דבריו שרצה לחלק ביניהם). וראייתו של רבא לדין זה, היא מדברי רב ושמואל הנ"ל.

קמח העשוי לדבק

עוד מביאה הגמרא (ברכות לט א) את דברי רב אשי בשם רב כהנא, שאמר שעל תבשיל סלק שאין בו הרבה קמח מברכים 'אדמה', ועל תבשיל של לפת ובו הרבה קמח, 'בורא מיני מזונות'. אך לאחר מכן חזר בו, ואמר שעל שניהם מברכים 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהקמח בא "לדבוקי בעלמא".
כלומר, חמשת מיני דגן מקבלים חשיבותם לענין ברכה, רק כאשר הם באים כמזון, אבל אם הם באים על מנת לדבק הרי שאינם עיקר ויורדת חשיבותם.

פסיקת הראשונים ושלחן ערוך

הראשונים כולם פוסקים הלכה כרב כהנא שחביץ קדרה ברכתו מזונות:
הרי"ף (כה ב) על הגמרא (ברכות לו ב) פוסק לענין חביץ קדרה כרב יוסף שהכריע כרב כהנא שמברכים עליו 'מזונות'. ובהמשך דבריו מוסיף שהלכה כרב ושמואל ש'כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו מזונות', ומסביר הרי"ף, שאף שדברי רב ושמואל לעניין ברכת האורז נדחו מכח קושיה מהברייתא, מ"מ דבריהם לענין 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן' לא נדחו.
הרא"ש (ו ז) פסק גם הוא כדברי הרי"ף, ומדגיש שאפילו אם הרוב הוא ממין אחר, חמשת המינים הם עיקר ומברך לפניו 'מזונות' ולאחריו 'מעין שלוש'. אך מסייג הרא"ש על פי הגמרא בדף לט. הנ"ל, שאם הקמח מחמשת המינים בא כדי להקפות ולדבק המאכל, לא חשיב עיקר. וכן הוא בתוספות רא"ש (ד"ה רב ושמואל).
גם בתוספות (לו ב ד"ה כל) מבואר שפוסקים כרב ושמואל לברך מזונות על תבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן, אך הוסיפו שאם נותן קמח לתוך שקדים כמו שעושים לחולה, אם מטרתו בקמח כדי לסעוד הלב, ברכתו מזונות, אך אם לדבק בעלמא אינו מברך מזונות. וסיימו שטוב להחמיר לגומעו בתוך הסעודה ונפטר בברכת המוציא.

הרשב"א (לז א ד"ה תיובתא) הסכים לדברי הרי"ף שהלכה כרב ושמואל לגבי תבשיל שיש בו מחמשת המינים, והוכיח זאת מהגמרא להלן בדברי רבא לגבי 'ריהטא' שמברכים עליו מזונות, אפילו שהקמח אינו הרוב, מכח מימרא דרב ושמואל. בהמשך (ד"ה דובשא) כתב הרשב"א, שאפילו כאשר הסולת היא מיעוט והרוב דבש, כיון שהסולת בא להכשירו, מברכים עליו. אמנם אם רק אם בא לדיבוק, מאבד הוא את ברכתו.
המאירי (לז א ד"ה כל תבשיל מאלו) כתב גם כן כדברי הרי"ף ושאר ראשונים, והדגיש, שהואיל ויש בו מחמשת המינים ועיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין, אע"פ שרובו ממינים אחרים, הולכים אחר אותו מין. אך אם עושים תבשיל שעיקרו מדברים אחרים, ונותנים בו קמח כדי למתק את הטעם או לעבות התבשיל, אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו.
כן פסקו גם ספר הפרדס (שער הדגן), חידושי הרשב"ץ (על הרי"ף לז ב) ועוד ראשונים.

הרמב"ם (ברכות ג ד) פסק גם הוא כשאר הראשונים, שקמח מחמשת המינים שבשלו בקדרה, בין לבדו בין בערובת עם דברים אחרים, וכן כל תבשיל שעירב בו קמח מחמשת המינים, מברך עליו בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (ה-ו) מסייג הרמב"ם ואומר שזהו דווקא כאשור הא עיקר, אך אם הוא טפל, כגון שהמין מחמשת המינים אינו בא אלא לדבק, או ליתן ריח או צבע, אינו מברך עליו מזונות. רק כאשר הוא בא ליתן טעם בתערובת מברך מזונות. וסיים הרמב"ם, שמטעם זה תערובת של דבש שמבשלים אותה ונותנים בה חלב חיטה כדי לדבק, אין ברכתו מזונות מפני שהדבש הוא עיקר.

הטור (אורח חיים רח) הביא להלכה כדברי הרא"ש, שאפילו עירבן עם דברים אחרים ורבו עליהם, מ"מ מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלוש, אלא אם כן נתנם בתבשיל להקפות ולדבק.
גם בשלחן ערוך (רח ב) פסק שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, אפילו עירב דבש או מינים אחרים ושאר דברים והם יותר ממיני הדגן, מברך מזונות ועל המחיה. אך אם נתן את הדגן בתבשיל רק כדי להקפותו, בטל הוא בתבשיל.

רוב קמח אבל עשוי לדבק

בבית חדש (רח ב) כתב כדבר פשוט שכאשר הקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אינו קובע ברכה לעצמו. וכן משמע לכאורה מדברי הראשונים, שחילקו בין לדבק לבין להכשיר המאכל, דמשמע שלדבק לעולם אינו קובע ברכה לעצמו. אמנם בטורי זהב (ד) חכך בזה לענין לעקי"ך שעשויים בשביל הדבש והבשמים, והקמח אינו בא אלא לדיבוק אף שהוא הרוב, ולבסוף כתב שאין להקל בכך, כיון שעל כל פנים יש לו הנאה חשובה מצד ריבוי הקמח. ודימה את הדבר למה דאיתא ביורה דעה לגבי תערובת שיש בה איסור והוא נותן טעם לפגם, כיון שהוא הרוב יש מי שחוכך להחמיר בזה. וכתב הט"ז שכנראה זהו מה שנתספק לתוס', ולכן יש להחמיר בכה"ג לאוכלו בתוך הסעודה.
אמנם הרבה אחרונים חלקו בזה על הט"ז. האליה רבה (ב) כתב שלא ראה שנוהגים בזה כהט"ז, אלא מברכים על הלעקי"ך מזונות בלא פקפוק, וביאר הטעם לפי שריבוי הקמח הוא לאכילה. וכן הסכים הפרי מגדים (משבצות זהב ג). גם המשנה ברורה השמיט דברים אלו, והסביר בשער הציון (יג) שלבד מה שהרבה אחרונים פליגי בזה על הט"ז, גם אינו מצוי שיתן כל כך הרבה קמח ולא יהיה בשביל המאכל עצמו אלא רק לדבק.

תבשיל שהגרעינים שלמים או שבורים

בגמרא (לז א) מובאת ברייתא האומרת, שעל מעשה קדרה יש לברך מזונות ומעין שלוש. ועוד תניא - "אלו הן מעשה קדרה חילקא וטירגיס, סולת, זריז וערסן ואורז".
ופירשו רש"י והראשונים ששמות אלו הם בעצם גרעיני חיטה לאחר שחילקום לשנים לשלושה לארבעה או לחמישה. ואם כן מבואר שתבשיל של אחד מחמשת מיני דגן כשהוא שלם אינו נחשב מעשה קדרה לענין ברכה.
ובאמת כן כתב הרמב"ם (ברכות ג ד) שדגן שחילקו או או כתשו ובשלו בקדרה, כגון ריפות וגרש כרמל, הרי הם מעשה קדרה וברכתם מזונות. משמע שאם בישל את הגרעין שלם, אינו מברך מזונות. גם המאירי (לז א ד"ה כל תבשיל שהוא) סובר שאם מבשל תבשיל מחמשת מיני דגן ולא נתבקעו, מברך עליו בורא פרי האדמה בתחילתו, ובורא נפשות בסופו. אבל אם נתבקעו בבישול, או שחלקן בעודם חיים לשנים או לשלוש או לארבע או לחמש, מברך מזונות ומעין שלוש.
תלמידי רבנו יונה כתבו (כו א), שדווקא חביץ קדרה מברך מזונות, והיינו כשנכתשו החיטים ונדבקו, אבל אם בישל החיטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים, אינו מברך עליהם אלא בורא פרי האדמה, כשם שמברך הכוסס את החיטה.

אמנם בשלחן ערוך (רח ב) כתוב שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, מברך מזונות. משמע שאפילו בישל הגרעינים בלא שחילקם. ותמוה, שהרי להלן בסעיף ד' כתב במפורש שגרעינים שלמים אפילו שלוקים אינו מברך אלא בורא פרי האדמה.
במגן אברהם (ב) כתב לחלק, דהכא איירי ששלקו עד שנתמעך. ומוסיף המג"א שאם מבשל חיטים שלמים בלא להסיר הקליפה, הרי שאינם נדבקים ומברך בורא פרי האדמה, אך אם כבר הסיר הקליפה ובישלם, הרי הם נדבקים ומברך מזונות. וכתב שכן היא גם דעת הרמב"ם ותלמידי רבנו יונה. וסיים 'ודווקא שנתמעכו יפה'.
הגר"א בביאורו (ד"ה ששלקן) כתב שיש טעות סופר בשלחן ערוך וצ"ל 'שחלקן' במקום 'ששלקן' וכמו שכתוב ברמב"ם. מבואר שדעתו שכל שהגרעינים שלמים, אפילו נדבקו ונתמעו, מברך האדמה. ורק אם חילקן קודם הבישול ברכתם 'מזונות'. גם בלבוש (ב) השמיט את המילה 'שלקן', וכתב הרב אליה רבה (ב) שהוא מטעם הסתירה הנ"ל. ומיהו הוסיף להלכה, שאם נתמעכו ונתדבקו ע"י הבישול, דינן ככתשן ומברך 'מזונות'.

המשנה ברורה (ג) הסכים לדברי הגר"א שיש ט"ס בלשון השו"ע, אבל גם הסכים לדינא לדברי המג"א שאם נתמעכו בבישול, אף שנתנם בקדרה שלמים בקליפתן, מברך בורא מיני מזונות.

דיוני האחרונים

ראוי לאכילה או לשתיה

הרמב"ם (ברכות ג י) כתב לחלק, שכאשר תערובת הקמח והמים התבשל והוא עבה וראוי לאכילה וללעיסה, מברך מזונות ומעין שלוש, אך אם היה רך וראוי לשתיה מברך שהכל ובורא נפשות.

פת

כתב המאירי (לז א ד"ה כל תבשיל מאלו) שהוא הדין לקמח מחמשת המינים שעירבו עם קמח משאר מינים ועשה מהם פת, שמברך המוציא וברכת המזון.

הגדרת מין דגן עיקר

כתב הטורי זהב (רח ג) שאם יש מין דגן אפילו הוא אינו רוב, מברכים עליו מזונות, אפילו אינו נותן טעם בתבשיל, אלא כיון שנתנו למאכל קובע הוא ברכה לעצמו. שהרי כל שיש דבש אינו מורגש אלא טעם הדבש ולא טעם הקמח.
הרב אליה רבה (ג) כתב חיזוק לדברי הט"ז מהרשב"א, אך הביא שמהמגן אברהם (רד כה) משמע שבעינן טעם.
גם בפרי מגדים (משבצות זהב ג) הביא הרבה פוסקים שחולקים על דברי הט"ז בזה. שמלבד המגן אברהם, כן מבואר בב"ח (קפד א) ובלבוש כאן (ב). ושכן משמע ברשב"א (לז א ד"ה דובשא). ובשער הציון (יב) כתב שלבד שדברי הט"ז אינם מוכרחים, מכיון שהקמח בכמות גדולה בא גם להטעים ולהכשיר התבשיל, גם כלולים הם בדברי התוספות ש'בא לסעוד את הלב', ולכך לעולם יש לברך עליו מזונות, אלא אם כן נותנו לדיבוק בלבד, דאז הוא בטל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה.

באיזו מציאות הדגן עיקר ומה הסברא?

הרשב"א (ברכות לז א), הסיטואציות האפשריות ל"דובשא עיקר" של רב יהודה: הדבש עיקר כי הוא הרוב אבל עדיין יש רצון לאכול את הקמח [חפץ בשניהם], או שרצון האדם הוא הדבש ועל כן הוא העיקר, והקמח הוא להטעים או להכשיר [בא כמרכיב חיובי, אך לא עיקרי] (ואפשרי שהוא רוב). והדין הוא שבשניהם, מכיוון שהסולת באה להטעים או להכשיר – הקמח עיקר ומברכים עליו. לעומת זאת, מה שאמרנו בדף לט. הקמח שם לא בא להטעים או להכשיר אלא רק לדבק - ועל כן לא מברכין עליו.

מהריטב"א (שם) יוצא שרוב זה עיקר ולמרות זאת יברכו על המין דגן המועט ולא על הדבש. ואז הוא אומר "מה שאין כן בשבעת המינים" ויש לשאול, מה הקשר?! למה הוא הזכיר פה שבעת המינים? והתשובה היא שהייתה לו הוא אמינא שזה יהיה כך גם בשבעת המינים משום שהם חשובים, מכאן שהוא סובר שחמשת מיני דגן מברכים עליהם גם אם הם מעט משום חשיבותם. כשחמשת מיני דגן נמצאים בתערובת הם עיקר התבשיל שם, גם אם יש הרבה דברים מסביב, משום חשיבותם. בפת ומליח לדוגמא, זה לא המקרה - ששם הוא טפל שכן הוא רק בא לשרת דבר אחר. מכאן ברורים דבריו הבאים שבתערובת, אם הוא לא רוצה בו, ולא שם אותו כלל לכוונת האכילה – הוא לא חשוב ולא יברכו עליו. כפי שאמרנו בגמרא (ברכות לט א) לגבי תבשיל בו הקמח בא רק לדבק. מהריטב"א בהתחלה יוצא שמברכים על חמשת מיני דגן משום חשיבותם, ומהמשך הדברים ניתן לומר שהחשיבות מתבטאת רק כשהם לכוונת אכילה, ולא כשהם באים רק על מנת להכשיר או לדבק (ששם הם לא למטרת אכילה) – ששם מין הדגן יהיה טפל.

דברי המאורות (ברכות לט א) אומר שבמקרה המדובר שם הקמח אינו עיקר התבשיל משום שהוא בא רק לדבק שכן עיקר התבשיל נעשה בלא קמח. מכאן שלא צריך את הקמח בשביל התבשיל עצמו – הקמח בא לתת צורה למה שאני כן רוצה באמת בתבשיל. מכאן שכל זמן שהקמח יהיה מעיקר התבשיל - הוא העיקר.

המאירי מחדש הגדרת מין דגן עיקר כהגדרה יותר מחמירה ואומר שרק אם התבשיל נקרא על שם מין הדגן, אז הוא עיקר. גם כשהוא מעט בתבשיל. אבל אם עיקר התבשיל הוא הדברים האחרים והקמח בא לעבות התבשיל או לתת טעם – אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו. תוספת טעם לדעת המאירי זה לא מספיק משמעותי.

לסיכום הדברים, בגדול ניתן לומר שמין דגן עיקר כל זמן שאני רוצה אותו כמאכל. לעומת זאת, כשאני רוצה אותו כמכשיר מאכל אחר או כמדבק – הוא נהיה טפל. רק המאירי סובר אחרת ודורש שהתבשיל יקרא על שם מין הדגן.

דגן כדי לתת טעם

תוספות ר"י החסיד סובר שאפילו אם בא רק על מנת לתת טעם – הוא עיקר. ואינו כדבוקי בעלמא. מה שאמרנו על לדבק ששם הוא לא נחשב לברכה, נאמר רק כשאין בכוונתך לתת טעם אלא רק לדבק. גם הרשב"ץ פוסק כך.

המאירי לעומתו סובר שעיקר התבשיל הוא מין הדגן כשהתבשיל נקרא על שמו. גם כשהוא מעט בתבשיל. אבל אם עיקר התבשיל הוא הדברים האחרים והקמח בא לעבות התבשיל או לתת טעם – אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו. הוספת טעם לדעת המאירי זה לא מספיק משמעותי.

הרמב"ם (ברכות ג ד-ו) אומר שאם יש בתערובת מחמשת המינים – הם עיקר. אך דברים אלו אמורים רק כשהוא חשוב אצלו ולא טפלה. ובאיזה מצבים הקמח טפל? כשבא לדבק התבשיל על ידו, ליתן ריח או לצבוע. אבל לתת טעם הופך אותו להיות חשוב – ואז המין דגן עיקר. מדברי הרמב"ם ניתן לומר שלרמב"ם מספיק שהמין דגן יהיה מרכיב של אוכל בתערובת.

ספר הפרדס סובר בדומה למאירי, שלהטעימו זה נכלל בלדבק שאמרנו בגמרא (ברכות לט א).

לסיכום הדברים, ניתן לראות שמצד אחד יש את המאירי והפרדס שסוברים שהוספת טעם זה לא מספיק אלא צריך שמין הדגן יהיה מרכיב משמעותי בתערובת על מנת שיהיה עיקר. ולעומתם הרמב"ם, רשב"א, תוספות ר"י החסיד, רשב"ץ וריטב"א סוברים שמתן טעם מספיק על מנת שמין הדגן ייחשב עיקר בתערובת.

יש לציין שהעניין הוא מטרת האדם כשהוא שם את הדגן – אם הוא שם מין דגן על מנת לדבק והוא נותן טעם זה עדיין נחשב 'לדיבוקי'.

כמות מינימלית של דגן

הערה: עניין הכמות לא קשור למטרת המין דגן בתערובת שדנו בו עד עכשיו. זה שני עניינים נפרדים והם אינם תלויים האחד בשני.

חידושי הרא"ה (ברכות לז א) אומר שכשהמין דגן לבדו (בעיניה), אם הוא פחות מכזית – איבד את החשיבות לברך עליו 'מעין שלש'. מכאן שהכמות מראה על חשיבות. ואז כשנשליך על תערובת ששם הכמות עוד יותר קטנה ובכל ביס יש קצת קמח אז הוא איבד את החשיבות גם לברך 'מזונות' בברכה ראשונה (אם יש פחות מכזית כדי אכילת פרס). ניתן לומר שמתוך זה שהרא"ה לומד את השיעור המינימאלי מ'בעיניה', שהוא כזית, שמה שחשוב לו זה שיהיה כזית! ומה שהוא אומר כזית כדי אכילת פרס, זה רק משום שאם יש כמות תערובת גדולה מפרס, אם אין שם יחסיות זה כאילו אין שם כזית! שהרי לא יעלה על הדעת שאם יהיה סיר ענק ויהיה בו כזית דגן, זה יהיה מספיק שהרי לכמות יש חשיבות לרא"ה ויוצא שהקמח זניח במקרה כזה. לפי הרא"ה יוצא שצריך שיהיה בתערובת כזית דווקא. ובתערובת לא מספיק זה, אלא צריך גם שתהיה יחסיות של כזית כדי אכילת פרס. (כשהתערובת גדולה מפרס, יצטרך להיות יותר מכזית כי אחרת זה כאילו אין כזית בתערובת).

הריטב"א (ברכות לט א) כותב שמה שנאמר כל שיש בו מחמשת מיני דגן – נאמר רק כשיש בתערובת כזית מין דגן כדי אכילת פרס. זאת אומרת שיש שיעור מינימאלי שחייב להיות בתערובת על מנת לברך על מין הדגן. (השיעור הזה דווקא משום שאנחנו יודעים ממקומות אחרים בתורה, ששיעור זה הוא שיעור חשוב). הריטב"א הוא תלמידו של הרא"ה ומכאן שכנראה מה שהריטב"א אומר כדי אכילת פרס זה כפי מה שהסברנו ברא"ה.

הריטב"א (הלכות ברכות א כח) פוסק שצריך שיהיה לו שם מאכל (יבוא לתת טעם ולא לדבוקי) וכן צריך שיהיה בו כזית כדי אכילת פרס.

לפי אבודרהם בשם הרבינו יונה (דיני ברכת הלחם) בתערובת של מין דגן עם קטניות, על מנת לברך ברכה ראשונה המוציא/מזונות - לא צריך כזית מין דגן, אלא מספיק שיהיה טעם דגן. לעניין ברכה אחרונה הוא סובר שצריך כזית כדי אכילת פרס, ואם אין יורדת ברכתו. אם הייתה אמורה להיות 'המזון' יורדת ל'מעין שלש' ואם הייתה צריכה להיות 'מעין שלש' יורדת ל'בורא נפשות'.

פסיקת הלכה

הטור (אורח חיים רח) לא מזכיר שיעור מינימלי של מין דגן שצריך להיות בתערובת על מנת שברכת התבשיל תהיה 'מזונות', ופוסק שבמקרה של תבשיל שיש בו מחמשת המינים, גם אם רובו לא מחמשת המינים – המין דגן עיקר ועליו נברך. אבל אם לא נתנו מהם בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו - בטלין בתבשיל.

הבית יוסף (שם) מעתיק את הרשב"א שגם אם מין הדגן רק נתן טעם מברכין עליו, ורק ובלדבק נאבדת ברכתו. ואז מעתיק גם את הרמב"ם ואומר שמברכים על הדגן מדין עיקר וטפל וזו הסיבה. מעתיק את בעל האשכול שמין דגן תמיד עיקר, לא משנה באיזו כמות, גם לעניין ברכה ראשונה וגם לאחרונה. ואח"כ מסייג בעזרת הרבינו יונה שלברכה אחרונה יש צורך של שיעור כזית כדי אכילת פרס.

השולחן ערוך (שם) משתמש בלשון דומה לטור. ניתן לדייק כמו שדייקנו בטור שלהכניס דגן לשם טעם – נחשב עיקר. מעתיק את אבודרהם לעיל – גם אם אין כזית כדי אכילת פרס לברכה ראשונה אין שינוי.

הגר"א על השו"ע (רח ב) פוסק כרשב"א. מספיק שנותן טעם.

המשנה ברורה (ס"ק ז,ח) פוסק גם כן כרשב"א. מספיק שנותן טעם.

ספק ברכות להקל: ניתן לראות שדעת מרן ברורה, למרות זאת – יש לנו כלל של ספק ברכות להקל נגד מרן. לברך ברכה לבטלה יכול להיות איסור דאורייתא, לכן אם יש ספק מה מברכים ויש ברכה שבטוח מועילה, מתוך ספק ברכות להקל – אולי עדיף לברך עליה. לענייננו, אולי צריך לחשוש לדעת המאירי והפרדס שסוברים אחרת מהשאר.

בהלכה ברורה (רח, בירור הלכה אות ב), הרב דוד יוסף מראה את מחלוקת הרא"ה, ריטב"א – אבודרהם שהצגנו לעניין כזית לברכה ראשונה, וכותב שיש הוה אמינא לחשוש לשיטתם משום ספק ברכות להקל, אולם אחרי עיון בסוגיה יש להורות למעשה כדעת השולחן ערוך, ואין מה לומר בזה סב"ל. א) בגלל שבברכת מזונות על כל דבר יוצא בדיעבד, (חוץ ממלח ומים). וכן מהראשונים, שולחן ערוך ואחרונים נפסק לברך מזונות לכתחילה. ב) משום שמבואר ברמב"ם שדין זה הוא משום עיקר וטפל, ולכן יוצא שאם מברך מזונות לא מברך ברכה לבטלה גם אם נאמר שהדגן טפל - שכן יש שם מזונות! ועדיין, אין צריך לחזור ולברך על העיקר כי יש לסמוך על הראשונים.

נראה לומר להלכה שיש לברך 'מזונות' על תבשיל שיש בו מין דגן שנותן טעם, גם אם הוא מועט, וגם אם פחות מכזית. לעומת זאת, אם מין הדגן בא על מנת לדבק, ליתן ריח או לצבוע נחשב 'לדיבוקי' ואין לברך על מין הדגן בתערובת.

טעם החשיבות של חמשת מיני דגן

כתב הטור (אורח חיים רח) שהטעם שמתוך חשיבותם של ז' המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, קבעו להם ברכה בפני עצמם, ואף חמשת מיני דגן חשובים הם, שהכוסמין הם מין חיטים, ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים. ועוד יש להם מעלה, שעליהם יחיה האדם, ואם עשה מהם פת מברך המוציא, לכן אף בתבשיל קובעים הם ברכה לעצמם.
ובלבוש (רח א) כתב שיש מעלה למינים אלו יותר משאר פירות ז' המינים, לפי שעליהם יחיה האדם ביותר.