הבדלים בין גרסאות בדף "ברכה על תבשיל שיש בו מין דגן"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 
(64 גרסאות ביניים של משתמש אחר אחד אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{בעבודה}}
{{מקורות||ברכות לו ב - לז א, לט א||ברכות ג ג-ו|אורח חיים רד יב; רח ב-ג, ט}}
{{מקורות||ברכות לו ב - לז א, לט א||ברכות ג ג-ו|אורח חיים רח ב-ו}}
ברכה ראשונה ואחרונה על תבשיל מחמשת מיני דגן, או שיש בו מחמשת מיני דגן.
ברכה על תבשיל מחמשת מיני דגן, או שיש בו מחמשת מיני דגן.


== סוגיות הגמרא ==
== חביץ קדרה ==
=== חביץ קדרה ===
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=36b&format=pdf (ברכות לו ב)] מביאה מחלוקת האמוראים לגבי ברכתו של חביץ קדרה (תבשיל קפוי העשוי מקמח, דבש ושמן) וכן דייסא, לדעת רב יהודה יש לברך 'שהכל נהיה בדברו' מפני שהדבש הוא העיקר, ואילו לדעת רב כהנא ברכתו 'בורא מיני מזונות' לפי שהסולת היא עיקר.  
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=36b&format=pdf (ברכות לו ב)] אומרת שנחלקו האמוראים לגבי ברכתו של חביץ קדרה ודייסא (תבשיל קפוי העשוי מקמח, דבש ושמן). לדעת רב יהודה יש לברך 'שהכל נהיה בדברו', ואילו לדעת רב כהנא ברכתם 'בורא מיני מזונות'.  
<BR/>ומוסיפה הגמרא שבדייסא רגילה, כלומר שהחיטים כתושות לגמרי מבלי תוספת דבש ושמן, לכולי עלמא מברך 'מזונות'. אך חלוקים הם בדייסא שהיא כעין חביץ קדירה, כלומר שהחיטים שבורות ונתנו בהם דבש ושמן, ובזה פליגי כנ"ל.
<BR/>ומוסיפה הגמרא שבדייסא רגילה, כלומר שהחיטים כתושות לגמרי, לכולי עלמא מברך 'מזונות'. אך חלוקים הם בדייסא כעין חביץ קדירה, כלומר שהחיטים שבורות ונתנו בהם דבש ושמן, ובזה פליגי כנ"ל.
<BR/>רב יוסף שם מכריע כרב כהנא לברך 'מזונות', מכיוון שרב ושמואל אומרים כמותו. שאמרו רב ושמואל שכל דבר '''שהוא''' מחמשת מיני דגן, וכל '''שיש בו''' מחמשת מיני דגן, ברכתו 'בורא מיני מזונות'.
<BR/>רב יוסף שם מכריע כרב כהנא לברך 'מזונות', מכיוון שרב ושמואל אומרים כמותו. שאמרו רב ושמואל שכל דבר '''שהוא''' מחמשת מיני דגן, וכל '''שיש בו''' מחמשת מיני דגן, ברכתו 'בורא מיני מזונות'.


שורה 13: שורה 11:
להלן ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=37b&format=pdf (ברכות לז ב)] מביאה דברי רבא לגבי 'ריהטא' (שזהו חביץ קדרה הנ"ל), שמברכים עליו מזונות בין בעיר ובין בכפר, כלומר בין שיש בו הרבה קמח, כפי שעושים בני הכפרים, ובין שיש בו מעט קמח והרבה דבש, כפי שעושים בני הכרכים, מברכים עליו 'מזונות' (וחזר בו רבא מתחילת דבריו שרצה לחלק ביניהם). וראייתו של רבא לדין זה, היא מדברי רב ושמואל הנ"ל.
להלן ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=37b&format=pdf (ברכות לז ב)] מביאה דברי רבא לגבי 'ריהטא' (שזהו חביץ קדרה הנ"ל), שמברכים עליו מזונות בין בעיר ובין בכפר, כלומר בין שיש בו הרבה קמח, כפי שעושים בני הכפרים, ובין שיש בו מעט קמח והרבה דבש, כפי שעושים בני הכרכים, מברכים עליו 'מזונות' (וחזר בו רבא מתחילת דבריו שרצה לחלק ביניהם). וראייתו של רבא לדין זה, היא מדברי רב ושמואל הנ"ל.


=== קמח העשוי לדבק ===
=== פסיקת הראשונים ושלחן ערוך ===
עוד מביאה ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=39&format=pdf (ברכות לט א)] את דברי רב אשי בשם רב כהנא, שאמר שעל תבשיל סלק שאין בו הרבה קמח מברכים 'אדמה', ועל תבשיל של לפת ובו הרבה קמח, 'בורא מיני מזונות'. אך לאחר מכן חזר בו, ואמר שעל שניהם מברכים 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהקמח בא "לדבוקי בעלמא".
ה'''רי"ף''' (כה ב) הביא להלכה דברי רב יוסף שהכריע כרב כהנא על פי דברי רב ושמואל ש'כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו מזונות'. ולגבי דברי רב ושמואל מסביר הרי"ף, שאף שדבריהם לעניין [[ברכת האורז והדוחן|ברכת האורז]] נדחו מכח קושיה מהברייתא, מ"מ דבריהם לענין 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן' לא נדחו.
<BR/>כלומר, חמשת מיני דגן מקבלים חשיבותם לענין ברכה, רק כאשר הם באים כמזון, אבל אם הם באים על מנת לדבק הרי שאינם עיקר ויורדת חשיבותם.  
<BR/>הראשונים כולם הסכימו עמו להלכה, שחביץ קדרה ברכתו מזונות:
<BR/>כן כתבו ה'''רא"ש''' (ו ז) שהדגיש שכל שעיקרו מחמשת המינים, אפילו אם הרוב הוא ממין אחר, מברך לפניו 'מזונות' ולאחריו 'מעין שלוש', ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32296&st=&pgnum=51&hilite= (לז א ד"ה תיובתא)] שחיזק דברי הרי"ף והוכיח שהלכה כרב ושמואל, מדברי רבא שפסק לגבי 'ריהטא' לברך מזונות אפילו שהקמח אינו הרוב, מכח מימרא דרב ושמואל, ה'''רמב"ם''' (ברכות ג ד), ה'''רא"ה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46470&st=&pgnum=136 (לו ב ד"ה פי' ומיהא)], ה'''ריטב"א''' (לז ב ד"ה אמר רבא), '''ספר הפרדס''' (שער הדגן), '''ריטב"א''' (לז ב ד"ה אמר רבא), '''חידושי הרשב"ץ''' (על הרי"ף לז ב), '''ספר המאורות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16100&st=&pgnum=99 (לט א ד"ה תבשילא)] ועוד ראשונים.


== פסיקת הראשונים ==
== קמח העשוי לדבק ==
ה'''רי"ף''' (כה ב) על הגמרא (ברכות לו ב) פוסק לענין חביץ קדרה כרב יוסף שהכריע כרב כהנא שמברכים עליו 'מזונות'. ובהמשך דבריו מוסיף שהלכה כרב ושמואל ש'כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו מזונות', ומסביר הרי"ף, שאף שדברי רב ושמואל לעניין [[ברכת האורז והדוחן|ברכת האורז]] נדחו מכח קושיה מהברייתא, מ"מ דבריהם לענין 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן' לא נדחו.
עוד מביאה ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=1&daf=39&format=pdf (ברכות לט א)] את דברי רב אשי בשם רב כהנא, שאמר שעל תבשיל סלק שאין בו הרבה קמח מברכים 'אדמה', ועל תבשיל של לפת ובו הרבה קמח, 'בורא מיני מזונות'. אך לאחר מכן חזר בו, ואמר שעל שניהם מברכים 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהקמח בא "לדבוקי בעלמא". כלומר, חמשת מיני דגן מקבלים חשיבותם לענין ברכה, רק כאשר הם באים כמזון, אבל אם הם באים על מנת לדבק הרי שאינם עיקר ויורדת חשיבותם.
<BR/>גם גמרא זו הביא ה'''רי"ף''' (כז א) להלכה, וכן הביאו שאר ראשונים, אלא שהגדירו בצורות שונות מתי נחשב מין הדגן לעיקר.


ה'''רא"ש''' (ו ז) פסק גם הוא כדברי הרי"ף, ומדגיש שאפילו אם הרוב הוא ממין אחר, חמשת המינים הם עיקר ומברך לפניו 'מזונות' ולאחריו 'מעין שלוש'. אך מסייג הרא"ש על פי הגמרא בדף לט. הנ"ל, שאם הקמח מחמשת המינים בא כדי להקפות ולדבק המאכל, לא חשיב עיקר. וכן הוא ב'''תוספות רא"ש''' (ד"ה רב ושמואל).  
=== מתי מין הדגן אינו עיקר ===
<BR/>גם ב'''תוספות''' (לו ב ד"ה כל) מבואר שפוסקים כרב ושמואל לברך מזונות על תבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן, אך הוסיפו שאם נותן קמח לתוך שקדים כמו שעושים לחולה, אם מטרתו בקמח כדי לסעוד הלב, ברכתו מזונות, אך אם לדבק בעלמא אינו מברך מזונות. וסיימו שטוב להחמיר לגומעו בתוך הסעודה ונפטר בברכת המוציא.
ה'''רא"ש''' (ו ז) אחר שפסק להלכה שמין דגן קובע ברכה לעצמו אפילו הוא מיעוט, סייג זאת מהגמרא הנ"ל, וכתב שאם הקמח מחמשת המינים בא כדי '''להקפות המאכל ולדבקו''', לא חשיב עיקר, כדמוכח לגבי תבשילא דסילקא. וכן הוא הלשון ב'''תוספות רא"ש''' (ד"ה רב ושמואל). וכן הביא ה'''טור''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x895 (אורח חיים רח)] להלכה.
<BR/>כעין זה ב'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32296&st=&pgnum=51&hilite= (לו ב ד"ה דובשא)], שכותב לגבי חביצא, שאף שהסולת היא מיעוט והדבש הוא הרוב, כיון שהסולת בא '''להכשירו ולהטעימו''' מברכים עליו מזונות. ואינו דומה לתבשילא דליפתא, שאף ששמים שם הרבה קמח, מכיון שהוא בא לדבק בלבד, אין מברכים אלא שהכל.
<BR/>וב'''תוספות''' (לו ב ד"ה כל) כתוב שהנותן קמח לתוך שקדים כמו שעושים לחולה, אם מטרתו בקמח כדי '''לסעוד הלב''' ברכתו מזונות, אך אם לדבק בעלמא אינו מברך מזונות. וסיימו שטוב להחמיר לגמעו בתוך הסעודה ובכך נפטר הוא בברכת המוציא.


ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32296&st=&pgnum=51&hilite= (לז א ד"ה תיובתא)] הסכים לדברי הרי"ף שהלכה כרב ושמואל לגבי תבשיל שיש בו מחמשת המינים, והוכיח זאת מהגמרא להלן בדברי רבא לגבי 'ריהטא' שמברכים עליו מזונות, אפילו שהקמח אינו הרוב, מכח מימרא דרב ושמואל. בהמשך [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32296&st=&pgnum=51&hilite= (ד"ה דובשא)] כתב הרשב"א, שאפילו במיעוט סולת ורוב דבש, כיון שהסולת בא להכשירו, מברכים עליו, ורק אם בא לדיבוק, מאבד הוא את ברכתו.
ה'''רמב"ם''' הגדיר את החשיבות לענין ברכה לפי גדרי [[עיקר וטפל בברכות|עיקר וטפל]]. שבתחילה פסק‏ [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=2&rtype=%u05D8%u05E2%u05E7%u05E1%u05D8%20-%20%u05E4%u05E8%u05D9%u05D9%u05D3%u05D1%u05E8%u05D2&hilchos=10&perek=3&halocha=4 (ברכות ג ד)] שכל תבשיל שעירב בו קמח מחמשת המינים, מברך עליו בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=978&rtype=%D7%98%D7%A2%D7%A7%D7%A1%D7%98+-+%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%92 (ה-ו)] אומר שזהו דווקא כאשר הוא עיקר, אך אם הוא טפל, כגון שהמין מחמשת המינים אינו בא אלא '''לדבק או ליתן ריח או צבע''', אינו מברך עליו מזונות, ורק כאשר הוא בא '''ליתן טעם''' בתערובת, אז הקמח הוא עיקר ומברך מזונות. וסיים הרמב"ם, שמטעם זה תערובת של דבש שמבשלים אותה ונותנים בה חלב חיטה כדי לדבק, אין ברכתו מזונות מפני שהדבש הוא עיקר.
<BR/>ה'''מאירי''' (לז א ד"ה כל תבשיל מאלו) כתב גם כן כדברי הרי"ף ושאר ראשונים, והדגיש, הואיל ויש בו מחמשת המינים ועיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין, אע"פ שרובו ממינים אחרים, הולכים אחר אותו מין. אך אם עושים תבשיל שעיקרו מדברים אחרים, ונותנים בו קמח כדי למתק את הטעם או לעבות התבשיל, אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו.


ה'''רמב"ם''' (ברכות ג ד) פסק גם הוא כשאר הראשונים, שקמח מחמשת המינים שבשלו בקדרה, בין לבדו בין בערובת עם דברים אחרים, וכן כל תבשיל שעירב בו קמח מחמשת המינים, מברך עליו בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (ה-ו) מסייג הרמב"ם ואומר שזהו דווקא כאשור הא עיקר, אך אם הוא טפל, כגון שהמין מחמשת המינים אינו בא אלא לדבק, או ליתן ריח או צבע, אינו מברך עליו מזונות. רק כאשר הוא בא ליתן טעם בתערובת מברך מזונות. וסיים הרמב"ם, שמטעם זה תערובת של דבש שמבשלים אותה ונותנים בה חלב חיטה כדי לדבק, אין ברכתו מזונות מפני שהדבש הוא עיקר.
ה'''ריטב"א''' (לז ב ד"ה אמר רבא) גם הוא קישר בין סוגיה זו לסוגיית עיקר וטפל, שביאר שעיקר החידוש של רבא לגבי ריהטא דחקלאי, שאפילו שלא מפשי בהו קימחא ויש בו הרבה דבש, לא מחשיבים את הדבש עיקר, אלא מברך בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (לז א ד"ה הכוסס) הגדיר יותר, שכאשר מין מחמשת המינים בא בתערובת, אפילו הוא מועט, הוא נחשב ל'''עיקר התבשיל''', ובזה שונה הוא מדין [[עיקר וטפל בברכות|עיקר וטפל]], ששם כיון שהוא בא בנפרד כטפל לדבר אחר, אין מברכים עליו אפילו שהוא מחמשת המינים ואפילו פת, אך כאשר המין הוא בתערובת, אפילו שהוא מועט, מ"מ הוא שם ל'''עיקר התבשיל''', ולכן חשיב. אך באמת גם בתערובת, אם אינו מעיקר התבשיל, כלומר שאינו בא '''לכוונת אכילה''', לא חשיב, וזהו תבשילא דלפתא דלהלן, שהקמח בא לדבוקי בעלמא.
<BR/>גם להלן כתב הריטב"א (לט ב ד"ה ולא היא) לגבי תבשיל דסילקא, שאף שיש בו הרבה קמח, כיון שאין הקמח מעיקר התבשיל, אינו מברך בורא מיני מזונות, מפני שהקמח לא בא לכוונת אכילה, אלא לדבוקי בעלמא. אך היכא שמכוון בקמח לעיקר אכילתו, אפילו הוא מועט, מברך מזונות.  
<BR/>ושוב חזר על עיקרון זה ב'''הלכות ברכות''' לריטב"א (א כח) שכל תבשיל שיש בו תערובת קמח אפילו שהוא טפל, הרי הוא כאילו הוא עיקר ויש לברך עליו מזונות, ובלבד שיהיה מ'''עיקר התבשיל''' ולא רק להכשיר, כגון קמח שבא לדבק, שאז הוא בטל ומברך על השאר.
<BR/>ככל הדברים האלו נמצא כתוב כבר ב'''רא"ה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46470&st=&pgnum=136 (לו ב ד"ה פי' ומיהא)], שהגדיר גם כן שבתערובת עדיפא על פני עיקר וטפל, כיון שסוף סוף מין הדגן בא לעיקר התבשיל. ומ"מ אם בתערובת אינו בא לכוונת אכילה, באמת אינו מברך מזונות.


ה'''טור''' (אורח חיים רח) הביא להלכה כדברי הרא"ש, שאפילו עירבן עם דברים אחרים ורבו עליהם, מ"מ מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלוש, אלא אם כן נתנם בתבשיל להקפות ולדבק.
ה'''מאירי''' לכאורה הגדיר בשונה מעט משאר הראשונים שכתב (לז א ד"ה כל תבשיל) שהואיל ויש בתבשיל מחמשת המינים, וש'''עיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים''', אף על פי שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין. אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה כדי '''למתק את הטעם או לעבות התבשיל''' כדרך שעושים בתבשיל של גריסין, אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו וזהו תבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא שמברך בורא פרי האדמה. כלומר מבואר בדבריו, שאפילו שהקמח נותן טעם ומעבה את התבשיל, אין זה מספיק כדי לקבוע לו ברכת בורא מיני מזונות. אלא ההגדרה תלויה בזה שעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים.
<BR/>כדברי המאירי מבואר גם ב'''ספר הפרדס''' (שער הדגן ד"ה ואם עירב), שלהטעימו דין של לדבקו, ואינו מברך מזונות.


== שלחן ערוך ואחרונים ==
=== שלחן ערוך ואחרונים ===
ב'''שלחן ערוך''' (רח ב) כתב שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, אפילו עירב דבש או מינים אחרים ושאר דברים והם יותר ממיני הדגן, מברך מזונות ועל המחיה. אך אם נתן את הדגן בתבשיל רק כדי להקפותו, בטל הוא בתבשיל.
ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1032 (רח ב)] פסק שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, אפילו עירב דבש או מינים אחרים ושאר דברים והם יותר ממיני הדגן, מברך מזונות ועל המחיה. אך אם נתן את הדגן בתבשיל רק כדי '''לדבקו ולהקפותו''', בטל הוא בתבשיל.
<BR/>ולעיל [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1028 (רד יב)] כתב כדברי הרמב"ם, שדבר שמערבים אותו לדבק, לריח או לצבע, הרי זה טפילה, ואם עירבו לטעם הרי הוא עיקר. וב'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1028 (כה)] כתב שפשוט הדבר שאיירי דווקא בחמשת המינים, אבל בשאר דברים אין הולכים אחר נתינת טעם, אלא אחר הרוב, וכן הסכים ה'''גר"א''' וה'''משנה ברורה''' (נז).


=== רוב קמח אבל עשוי לדבק ===
==== רוב קמח אבל עשוי לדבק ====
ב'''בית חדש''' (רח ב) כתב כדבר פשוט שכאשר הקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אינו קובע ברכה לעצמו. וכן משמע לכאורה מדברי הראשונים, שחילקו בין לדבק לבין להכשיר המאכל, דמשמע שלדבק לעולם אינו קובע ברכה לעצמו. אמנם ב'''טורי זהב''' (ד) חכך בזה לענין לעקי"ך שעשויים בשביל הדבש והבשמים, והקמח אינו בא אלא לדיבוק אף שהוא הרוב, ולבסוף כתב שאין להקל בכך, כיון שעל כל פנים יש לו הנאה חשובה מצד ריבוי הקמח. ודימה את הדבר למה דאיתא ביורה דעה לגבי תערובת שיש בה איסור והוא נותן טעם לפגם, כיון שהוא הרוב יש מי שחוכך להחמיר בזה. וכתב הט"ז שכנראה זהו מה שנתספק לתוס', ולכן יש להחמיר בכה"ג לאוכלו בתוך הסעודה.
ב'''גמרא''' (לט א) לגבי תבשילא דליפתא, משמע שכל שהקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אין מברכים על התבשיל מזונות. שהרי בתחילה רצתה הגמרא לומר שתבשילתא דליפתא כיון שמפשו ביה קמחא בורא מיני מזונות (וזאת לעומת תבשילא דסילקא שאין בו הרבה קמח), ולבסוף חזרה בה ואמרה שאפילו שמפשו ביה קימחא בורא פרי האדמה, כיון שאינו בא אלא לדבק. משמע שאפילו שיש הרבה קמח, אין ברכתו מזונות. אמנם ניתן לדחות ולומר שהוא דווקא כשהרוב ממין אחר, אלא שיש גם הרבה קמח, אך אם הרוב הוא מקמח, ברכתו מזונות.
<BR/>אמנם ב'''בית חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x895 (רח ב)] כתב כדבר פשוט שכאשר הקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אינו קובע ברכה לעצמו. וכן משמע לכאורה מדברי הראשונים, שחילקו בין לדבק לבין להכשיר המאכל, דמשמע שלדבק לעולם אינו קובע ברכה לעצמו.  


=== ראוי לאכילה או לשתיה ===
ב'''טורי זהב''' (ד) חכך בזה לענין לעקי"ך שעשויים בשביל הדבש והבשמים, והקמח אינו בא אלא לדיבוק אף שהוא הרוב, לכאורה אין ברכתו מזונות. אך לבסוף כתב שאין להקל בכך, כיון שעל כל פנים יש לו הנאה חשובה מצד ריבוי הקמח. ודימה את הדבר למה דאיתא ביורה דעה לגבי תערובת שיש בה איסור והוא נותן טעם לפגם, כיון שהוא הרוב יש מי שחוכך להחמיר בזה. וכתב הט"ז שכנראה זהו מה שנתספק לתוס' לגבי שקדים, ולכן יש להחמיר בכה"ג לאוכלו בתוך הסעודה.
ה'''רמב"ם''' (ברכות ג י) כתב לחלק, שכאשר תערובת הקמח והמים התבשל והוא עבה וראוי לאכילה וללעיסה, מברך מזונות ומעין שלוש, אך אם היה רך וראוי לשתיה מברך שהכל ובורא נפשות.
<BR/>ובספר '''מטה יהודה''' עייאש [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7929&st=&pgnum=104 (רח א)] כתב כן בפשיטות ולא כחומרא, שהדיבוק אינו מבטל אלא את החשיבות, אבל לא את רוב הדגן. לכן כאשר הרוב מחמשת המינים אפילו שבא לדיבוק, ברכתו מזונות. והביא דבריו הרב '''כף החיים''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14420&st=&pgnum=271 (יא)], אמנם למסקנה כתב כדברי הט"ז שיש לפוטרו בדבר אחר או בתוך הסעודה.


=== פת ===
ולענין הלעקי"ך עצמם הרבה אחרונים חלקו על הט"ז וכתבו לברך מזונות. ה'''אליה רבה''' (ב) כתב שלא ראה שנוהגים בזה כהט"ז, אלא מברכים על הלעקי"ך מזונות בלא פקפוק, וביאר הטעם לפי שריבוי הקמח הוא לאכילה, וכן הסכים ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ג). גם ה'''משנה ברורה''' השמיט דברים אלו, והסביר ב'''שער הציון''' (יג) שלבד מה שהרבה אחרונים פליגי בזה על הט"ז, גם אינו מצוי שיתן כל כך הרבה קמח ולא יהיה בשביל המאכל עצמו אלא רק לדבק.
כתב ה'''מאירי''' (לז א ד"ה כל תבשיל מאלו) שהוא הדין לקמח מחמשת המינים שעירבו עם קמח משאר מינים ועשה מהם פת, שמברך המוציא וברכת המזון.


=== בישול כשהגרעינים שלמים ===
==== קמח שאין טעמו מורגש ====
כתב ה'''מאירי''' (לז א ד"ה כל תבשיל שהוא) שאם מבשל תבשיל מחמשת מיני דגן ולא נתבקעו, מברך עליו בורא פרי האדמה בתחילתו, ובורא נפשות בסופו. אבל אם נתבקעו בבישול, או שחלקן בעודם חיים לשנים או לשלוש או לארבע או לחמש (ונקראים - חילקא וטירגיס וזריד וערסן), מברך מזונות ומעין שלוש.
ה'''טורי זהב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1032 (רח ג)] כתב לדייק שאפילו אם חמשת המינים אינם נותנים טעם במאכל, כל שבאו לשם מאכל ולא לשם דיבוק, ברכתו מזונות. והוכיח זאת, שהרי כאשר נותנים דבש, אין מורגש אלא טעם הדבש, ואפילו הכי על חביצא מברך מזונות.
<BR/>הרב '''אליה רבה''' (ג) כתב חיזוק לדברי הט"ז מהרשב"א, אך הביא שמהמגן אברהם (רד כה) משמע שבעינן טעם.
<BR/>ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1107 (משבצות זהב ג)] הביא הרבה פוסקים שחולקים על דברי הט"ז בזה. שמלבד המגן אברהם, כן מבואר בב"ח (קפד א) ובלבוש כאן (ב). ושכן משמע ב'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32296&st=&pgnum=51&hilite= (לז א ד"ה דובשא)].
<BR/>ב'''שער הציון''' (יב) כתב שלבד שדברי הט"ז אינם מוכרחים, מכיון שהקמח בכמות גדולה בא גם להטעים ולהכשיר התבשיל, גם כלולים הם בדברי התוספות ש'בא לסעוד את הלב', ולכך לעולם יש לברך עליו מזונות, אלא אם כן נותנו לדיבוק בלבד, דאז הוא בטל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה.


== טיוטה ==
== אם צריך להחמיר לאוכלו בתוך הסעודה ==
'''ספר הפרדס שער הדגן''' על הגמרא אומר שכל המפרשים קיבלו את דברי רב ושמואל לגבי 'כל שיש בו'. ומה שכתוב תיובתא דרב ושמואל אינו על זה, אלא על הדיוק שדייקנו מדבריהם 'כל שהוא מחמשת מיני דגן', שאמרנו שרק מה שהוא חמשת מיני דגן ברכתו 'מזונות' ולכן אורז ודוחן לא, שזה לא נכון שהרי מברכים על אורז 'מזונות' כי הוא מזין. יוצא מדבריו שגם כל שהוא מחמשת המינים לא נדחה אלא רק הדיוק.
ה'''תוספות''' (לו ב ד"ה כל) כתבו ששקדים שנותנים לתוכן קמח, אם הקמח נועד כדי לסעוד את הלב, ברכתו מזונות, ואם כדי לדבק, אין ברכתן מזונות, אך טוב להחמיר ולאכלן בתוך הסעודה. וכן העתיק להלכה ה'''שלחן ערוך''' (ג).
<BR/>ב'''אליה רבה''' כתב להסביר שהספק הוא דווקא בשקדים וקמח, לפי שדרך לעשותם גם לסעוד הלב, ולכן לא כתב כן השלחן ערוך על שאר דברים שכתב בסעיף ב'. וכן הסכים ה'''משנה ברורה''' (יא).


'''חידושי הרשב"ץ''' (על הרי"ף לז ב) מה שנאמר על רב ושמואל תיובתא, לא נאמר אלא לכל שהוא מחמשת המינים, אבל 'כל שיש בו' לא נדחה. שמשום חשיבותם, גם כשהם לא הרוב – יש לברך עליהם. ומה שנאמר בגמרא (ברכות לט א) הוא רק משום ששם הקמח הוא לא בא כמזון להכשיר את התבשיל או לתת טעם, אלא רק כדבק. על כן ברור שלא נברך עליו כשהוא בתערובת.
ה'''טורי זהב''' (ה) תמה למה לא יברך שהכל, והרי קיי"ל בסימן ר"ד, שכל שהוא מסופק בברכתו מברך שהכל. ובשלמא לענין ברכה אחרונה אין לומר אלא לפי מה שנתקנה, אבל לענין ברכה ראשונה אין צורך דווקא בתוך הסעודה. ולכן מסיק לדינא, שאם אוכל פחות מכשיעור שאינו צריך ברכה אחרונה, יכול לברך 'שהכל'.


מתוך כל האמור לעיל ניתן לומר שכל שיש בו מחמשת מיני דגן ברכתו 'מזונות', אך גם דבר שאינו מחמשת מיני דגן ברכתו יכולה להיות 'מזונות' (כגון אורז כשהוא לבדו). נמשיך ונברר זאת לעומק.
'''ר' עקיבא איגר''' בגל יון התקשה, היאך פוטרו בתוך הסעודה והרי על שקדים יש לברך גם בתוך הסעודה כדין כל הפירות. ולא יישב.
<BR/>אמנם ה'''משנה ברורה''' (יג) כתב ליישב שכיון שחולה ממילא עיקר סעודתו היא על השקדים, והו"ל כקובע סעודתו על הפירות שאינו מברך עליהם.


== באיזו מציאות הדגן עיקר ומה הסברא? ==
== האם צריך כזית בכדי אכילת פרס ==
=== דעת הרא"ה וריטב"א ===
מובא ב'''חידושי הרא"ה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46470&st=&pgnum=137 (ברכות לו ב ד"ה פי' והא דרב ושמואל)] שמה שאמרו רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת המינים ברכתו מזונות, זהו דווקא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, כלומר שבכל 'פרס' מהתערובת יש כזית דגן. אך אם אין כמות כזו, אין כאן חשיבות שקובעת ברכה, שהרי גם אם אכלו בעין בכה"ג, לא היה מברך עליו מעין שלוש. ולכן מסתבר שגם בתערובת, אין זו כמות חשובה לברך עליו, לא בתחילתו 'מזונות' ולא בסופו 'מעין שלוש'.
<BR/>וכן כתב ה'''ריטב"א''' (לט א ד"ה ולא היא) שקמח חשיב עיקר בתבשיל כאשר הוא מיעוט, בתנאי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, הא לאו הכי לא חשיב כלל. וכן פסק ב'''הלכות ברכות''' שלו (א כח) שדווקא אם יש כזית בכדי אכילת פרס הוא דמברך עליו מזונות ומעין שלוש.


ה'''רשב"א''' (ברכות לז א), הסיטואציות האפשריות ל"דובשא עיקר" של רב יהודה: הדבש עיקר כי הוא הרוב אבל עדיין יש רצון לאכול את הקמח [חפץ בשניהם], או שרצון האדם הוא הדבש ועל כן הוא העיקר, והקמח הוא להטעים או להכשיר [בא כמרכיב חיובי, אך לא עיקרי] (ואפשרי שהוא רוב).
=== דעת רבנו יונה ואבודרהם ===
והדין הוא שבשניהם, מכיוון שהסולת באה להטעים או להכשיר – הקמח עיקר ומברכים עליו. לעומת זאת, מה שאמרנו בדף לט. הקמח שם לא בא להטעים או להכשיר אלא רק לדבק - ועל כן לא מברכין עליו.  
גם בספר '''אבודרהם''' (ברכת הלחם, זימון וברכת המזון ד"ה וכתב הר"מ במז"ל שאם) מובא דין זה בשם '''הר"ר יונה'''<ref> מן הראוי לציין שברבנו יונה שעל הרי"ף אינו נמצא דין זה.</ref> אך דווקא לענין ברכה אחרונה. שכאשר אין באותו קמח מחמשת המינים שבתערובת כדי שיאכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס, עדיין מברך תחילה בורא מיני מזונות, ורק לבסוף מברך בורא נפשות. והביאו ה'''בית יוסף''' (רח ד"ה וכתוב בארחות חיים), וכן פסק ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1034 (ט)] כשיטת האבודרהם שדווקא לענין ברכה אחרונה בעינן כזית בכדי אכילת פרס.
<BR/>ה'''דרישה''' (א) התקשה על עצם חידושו של האבודרהם, שהרי מלשון רב ושמואל 'כל שיש בו' משמע אפילו כלדהו. ותירץ דאבודרהם ורבנו יונה איירי בשנתערב שלא בכוונה. והוסיף שיותר נראה, שבתערובת קמח וקמח אין טעם החיטים מורגש אם לא בכמות של כזית בכדי אכילת פרס, אך רב ושמואל איירי בשאר תבשיל ומאכל, שמברך מזונות ומעין שלוש כל שנותן טעם.
<BR/>וב'''מור וקציעה''' עירער על חידוש הרבנו יונה, וכתב לחלק בין תבשיל לפת, שרב ושמואל מיירי בתבשיל ולכן מזונות, אך פת המעורבת מחיטים ואורז, אפילו לכלב לא חזי, ויש להסתפק אם צריך לברך עליה כלל, אפילו 'שהכל'.


מה'''ריטב"א''' (שם) יוצא שרוב זה עיקר ולמרות זאת יברכו על המין דגן המועט ולא על הדבש. ואז הוא אומר "מה שאין כן בשבעת המינים" ויש לשאול, מה הקשר?! למה הוא הזכיר פה שבעת המינים? והתשובה היא שהייתה לו הוא אמינא שזה יהיה כך גם בשבעת המינים משום שהם חשובים, מכאן שהוא סובר שחמשת מיני דגן מברכים עליהם גם אם הם מעט משום חשיבותם.
=== מקור הדין מהלכות חלה וגבולותיו ===
כשחמשת מיני דגן נמצאים בתערובת הם עיקר התבשיל שם, גם אם יש הרבה דברים מסביב, משום חשיבותם. בפת ומליח לדוגמא, זה לא המקרה - ששם הוא טפל שכן הוא רק בא לשרת דבר אחר. מכאן ברורים דבריו הבאים שבתערובת, אם הוא לא רוצה בו, ולא שם אותו כלל לכוונת האכילה – הוא לא חשוב ולא יברכו עליו. כפי שאמרנו בגמרא (ברכות לט א) לגבי תבשיל בו הקמח בא רק לדבק.
ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1034 (טו)] כתב ששיטה זו של השלחן ערוך היא כשיטת הראב"ד והרשב"א לענין חלה, שסוברים הם שמה ששנינו במשנה; "העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה" זהו דווקא כאשר יש כזית בכדי אכילת פרס מן החיטים, הא לאו הכי אינה חייבת בחלה. לעומת זאת שיטת הרמב"ן והמגיד משנה והרא"ש והרמב"ם שם שחייבת בחלה בכל כמות שהיא של חיטים, לפי שהחיטים גוררים את האורז, אך דווקא באורז הדין כן, ולא בשאר מינים. גם ה'''גר"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1034 (ד"ה ואם עשה)] הביא דין זה של חלה כמקור להלכה זו בשלחן ערוך.
מהריטב"א בהתחלה יוצא שמברכים על חמשת מיני דגן משום חשיבותם, ומהמשך הדברים ניתן לומר שהחשיבות מתבטאת רק כשהם לכוונת אכילה, ולא כשהם באים רק על מנת להכשיר או לדבק (ששם הם לא למטרת אכילה) – ששם מין הדגן יהיה טפל.
<BR/>ולפי זה מסיק המגן אברהם בסוף דבריו, שאם עירב קמח מחמשת המינים עם שאר דברים כגון דבש וכד', ולא עם קמח אחר, מברך מזונות ומעין שלוש, אפילו אין כזית בכדי אכילת פרס. וזהו כדברי הדרישה.
<BR/>ה'''דברי חמודות''' על הרא"ש (ו ט) גם הוא דייק כן מדברי האבודרהם, שאמר את דבריו לגבי עירוב קמח נוסף עם קמח מחמשת המינים, אבל כתב שהוא לאו דווקא, אלא שדיבר בהווה, והוא הדין לכל דבר שעירב עם הקמח. וב'''מחצית השקל''' הביא דבריו וחלק עליו שודאי כוונת האבודרהם דווקא לעירוב עם קמח, אבל כתב שאינו יודע טעם לחלק בין קמח לשאר דברים.


'''דברי המאורות''' (ברכות לט א) אומר שבמקרה המדובר שם הקמח אינו עיקר התבשיל משום שהוא בא רק לדבק שכן עיקר התבשיל נעשה בלא קמח. מכאן שלא צריך את הקמח בשביל התבשיל עצמו – הקמח בא לתת צורה למה שאני כן רוצה באמת בתבשיל. מכאן שכל זמן שהקמח יהיה מעיקר התבשיל - הוא העיקר.
ה'''משנה ברורה''' (מח) הכריע בזה שאין חילוק בין אם הקמח מעורב עם קמח אחר שאינו מחמשת המינים, לבין אם הוא מעורב עם שאר דברים כגון דבר ותבלין, שבכל גווני בעינן שיהיה כזית בכדי אכילת פרס. אמנם הוסיף שמנהג העולם שב[[פת הבאה בכיסנין]] מברכים תמיד מעין שלוש, אפילו אין שיעור כזית דגן. ויישב המנהג שאולי טעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל ומצטרף אליו לשיעור. אבל סיים שטוב להיזהר שיהיה בקמח שיעור כזית.


'''המאירי''' מחדש הגדרת מין דגן עיקר כהגדרה יותר מחמירה ואומר שרק אם התבשיל נקרא על שם מין הדגן, אז הוא עיקר. גם כשהוא מעט בתבשיל. אבל אם עיקר התבשיל הוא הדברים האחרים והקמח בא לעבות התבשיל או לתת טעם – אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו. תוספת טעם לדעת המאירי זה לא מספיק משמעותי.
=== קושיית המגן אברהם ותירוציה ===
ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1034 (טו)] הקשה מנין החילוק הזה בין ברכה ראשונה לאחרונה, שהרי כל דבר שמברכים ברכה ראשונה המוציא, מברכים לאחריו ברכת המזון, וכן בורא מיני מזונות ומעין שלוש, [[ברכת האורז והדוחן|חוץ מן האורז]].
<BR/>וכתב לתרץ שכיון שאין בזה כזית בכדי אכילת פרס, נמצא שהוא שוהה באכילת הכזית יותר משיעור אכילת פרס, וקיי"ל בכה"ג שלא חשיב אכילה לענין איסורי אכילה ולכן גם אינו מברך ברכת המזון. אלא שעדיין קשה, שאם כן גם על המחיה לא יברך אלא בורא נפשות כדין שאר המינים. וכן התקשה לגבי תבשיל, מדוע מברך לאחריו בורא נפשות, והרי לא מצאנו מזונות ונפשות אלא באורז.


לסיכום הדברים, בגדול ניתן לומר שמין דגן עיקר כל זמן שאני רוצה אותו כמאכל. לעומת זאת, כשאני רוצה אותו כמכשיר מאכל אחר או כמדבק – הוא נהיה טפל. רק המאירי סובר אחרת ודורש שהתבשיל יקרא על שם מין הדגן.
ה'''גר"א''' בביאורו [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1034 (ד"ה ולבסוף)] מכח קושיה זו כתב שישנה טעות סופר וצריך לומר שמברך לבסוף נפשות, גם לגבי פת שבירך עליה המוציא, לפי שכל שאין כזית בכדי אכילת פרס, אין כאן אלא בורא נפשות על שאר מינים.  
<BR/>ה'''אליה רבה''' (יג) לעומת זאת כתב ליישב, שלעולם נחתינן בחד דרגא, לכן בהמוציא מברך מעין שלוש, ובמזונות בורא נפשות. אך לא הסביר בזה טעם.
<BR/>ה'''משנה ברורה''' (מז)  הביא קושיית המג"א ותירוץ הגר"א, וכתב שמחמת הספק ראוי לכל ירא שמים שלא לאכול פת כזו אלא בתוך הסעודה, אך מ"מ הנוהג כדעת השו"ע אין למחות בידו, שכן סתמו הרבה אחרונים לדינא.


=== אם אכל פחות מפרס ===
בפשט לשון השלחן ערוך, שכדי להתחייב בברכת המזון (ובמעין שלוש בתבשיל), אין צורך לאכול פרס, אלא רק שיהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, ואם אכל אפילו כזית מתערובת זו מברך המוציא וברכת המזון.
<BR/>אמנם ה'''גר"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1034 (ד"ה כדי)] כתב שבעינן גם שיאכל כדי אכילת פרס. וכן  הסכים ה'''משנה ברורה''' (מז), שאם לא אכל שיעור פרס, נמצא שאין בכל מה שאכל כזית דגן, ולכן אינו מברך אלא בורא נפשות (ומעין שלוש על פת, לדעת השו"ע).


== דגן כדי לתת טעם ==
אמנם ב'''מאמר מרדכי''' (טו) כתב שכל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, הרי הוא כפת גמור, ורואים כאילו אין שם אלא מין דגן בלבד, וכל שאוכל כזית ממנו מברך שלוש ברכות כדין פת גמורה.


'''תוספות ר"י החסיד''' סובר שאפילו אם בא רק על מנת לתת טעם – הוא עיקר. ואינו כדבוקי בעלמא. מה שאמרנו על לדבק ששם הוא לא נחשב לברכה, נאמר רק כשאין בכוונתך לתת טעם אלא רק לדבק. גם ה'''רשב"ץ''' פוסק כך.
== טעם החשיבות של חמשת מיני דגן ==
 
כתב ה'''טור''' (אורח חיים רח) שמתוך חשיבותם של ז' המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, קבעו להם ברכה בפני עצמם, ואף שמוזכר רק חיטה ושעורה בפסוק, מ"מ חמשת מיני דגן חשובים הם, כיון שהכוסמין הם מין חיטים, ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים. ועוד יש להם מעלה, שעליהם יחיה האדם, ואם עשה מהם פת מברך המוציא, לכן אף בתבשיל קובעים הם ברכה לעצמם.
'''המאירי''' לעומתו סובר שעיקר התבשיל הוא מין הדגן כשהתבשיל נקרא על שמו. גם כשהוא מעט בתבשיל. אבל אם עיקר התבשיל הוא הדברים האחרים והקמח בא לעבות התבשיל או לתת טעם – אין הקמח עיקר ואין הולכים אחריו. הוספת טעם לדעת המאירי זה לא מספיק משמעותי.
<BR/>וב'''לבוש''' (רח א) כתב שיש מעלה למינים אלו יותר משאר פירות ז' המינים, לפי שעליהם יחיה האדם ביותר.
 
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=2&hilchos=10&perek=3&halocha=4&hilite= (ברכות ג ד-ו)] אומר שאם יש בתערובת מחמשת המינים – הם עיקר. אך דברים אלו אמורים רק כשהוא חשוב אצלו ולא טפלה. ובאיזה מצבים הקמח טפל? כשבא לדבק התבשיל על ידו, ליתן ריח או לצבוע. אבל לתת טעם הופך אותו להיות חשוב – ואז המין דגן עיקר. מדברי הרמב"ם ניתן לומר שלרמב"ם מספיק שהמין דגן יהיה מרכיב של אוכל בתערובת.
 
'''ספר הפרדס''' סובר בדומה למאירי, שלהטעימו זה נכלל בלדבק שאמרנו בגמרא (ברכות לט א).
 
לסיכום הדברים, ניתן לראות שמצד אחד יש את המאירי והפרדס שסוברים שהוספת טעם זה לא מספיק אלא צריך שמין הדגן יהיה מרכיב משמעותי בתערובת על מנת שיהיה עיקר. ולעומתם הרמב"ם, רשב"א, תוספות ר"י החסיד, רשב"ץ וריטב"א סוברים שמתן טעם מספיק על מנת שמין הדגן ייחשב עיקר בתערובת.
 
יש לציין שהעניין הוא מטרת האדם כשהוא שם את הדגן – אם הוא שם מין דגן על מנת לדבק והוא נותן טעם זה עדיין נחשב 'לדיבוקי'.
 
 
== כמות מינימלית של דגן ==
 
הערה: עניין הכמות לא קשור למטרת המין דגן בתערובת שדנו בו עד עכשיו. זה שני עניינים נפרדים והם אינם תלויים האחד בשני.
 
'''חידושי הרא"ה''' (ברכות לז א) אומר שכשהמין דגן לבדו (בעיניה), אם הוא פחות מכזית – איבד את החשיבות לברך עליו 'מעין שלש'. מכאן שהכמות מראה על חשיבות. ואז כשנשליך על תערובת ששם הכמות עוד יותר קטנה ובכל ביס יש קצת קמח אז הוא איבד את החשיבות גם לברך 'מזונות' בברכה ראשונה (אם יש פחות מכזית כדי אכילת פרס). ניתן לומר שמתוך זה שהרא"ה לומד את השיעור המינימאלי מ'בעיניה', שהוא כזית, שמה שחשוב לו זה שיהיה כזית! ומה שהוא אומר כזית כדי אכילת פרס, זה רק משום שאם יש כמות תערובת גדולה מפרס, אם אין שם יחסיות זה כאילו אין שם כזית! שהרי לא יעלה על הדעת שאם יהיה סיר ענק ויהיה בו כזית דגן, זה יהיה מספיק שהרי לכמות יש חשיבות לרא"ה ויוצא שהקמח זניח במקרה כזה.
לפי הרא"ה יוצא שצריך שיהיה בתערובת כזית דווקא. ובתערובת לא מספיק זה, אלא צריך גם שתהיה יחסיות של כזית כדי אכילת פרס. (כשהתערובת גדולה מפרס, יצטרך להיות יותר מכזית כי אחרת זה כאילו אין כזית בתערובת).


ה'''ריטב"א''' (ברכות לט א) כותב שמה שנאמר כל שיש בו מחמשת מיני דגן – נאמר רק כשיש בתערובת כזית מין דגן כדי אכילת פרס. זאת אומרת שיש שיעור מינימאלי שחייב להיות בתערובת על מנת לברך על מין הדגן. (השיעור הזה דווקא משום שאנחנו יודעים ממקומות אחרים בתורה, ששיעור זה הוא שיעור חשוב). הריטב"א הוא תלמידו של הרא"ה ומכאן שכנראה מה שהריטב"א אומר כדי אכילת פרס זה כפי מה שהסברנו ברא"ה.
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [http://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=49&id=1461 הברכה על מאפה או תבשיל המכיל מיני דגן – מנהג והלכה] - הרב אהרן בק, 'המעין', ניסן תשע"ח.


ה'''ריטב"א''' (הלכות ברכות א כח) פוסק שצריך שיהיה לו שם מאכל (יבוא לתת טעם ולא לדבוקי) וכן צריך שיהיה בו כזית כדי אכילת פרס.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}


לפי '''אבודרהם בשם הרבינו יונה''' (דיני ברכת הלחם) בתערובת של מין דגן עם קטניות, על מנת לברך ברכה ראשונה המוציא/מזונות - לא צריך כזית מין דגן, אלא מספיק שיהיה טעם דגן. לעניין ברכה אחרונה הוא סובר שצריך כזית כדי אכילת פרס, ואם אין יורדת ברכתו. אם הייתה אמורה להיות 'המזון' יורדת ל'מעין שלש' ואם הייתה צריכה להיות 'מעין שלש' יורדת ל'בורא נפשות'.
[[קטגוריה: ברכות הנהנין]]
 
[[קטגוריה: ברכות לו:]]
 
[[קטגוריה: ברכות לז.]]
== פסיקת הלכה ==
[[קטגוריה: ברכות לז:]]
 
[[קטגוריה: ברכות לט.]]
'''הטור''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A8%D7%97 (אורח חיים רח)] לא מזכיר שיעור מינימלי של מין דגן שצריך להיות בתערובת על מנת שברכת התבשיל תהיה 'מזונות', ופוסק שבמקרה של תבשיל שיש בו מחמשת המינים, גם אם רובו לא מחמשת המינים – המין דגן עיקר ועליו נברך. אבל אם לא נתנו מהם בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו - בטלין בתבשיל.
[[קטגוריה: ברכות פרק ג]]
 
[[קטגוריה: אורח חיים סימן רד]]
ה'''בית יוסף''' (שם) מעתיק את הרשב"א שגם אם מין הדגן רק נתן טעם מברכין עליו, ורק ובלדבק נאבדת ברכתו. ואז מעתיק גם את הרמב"ם ואומר שמברכים על הדגן מדין עיקר וטפל וזו הסיבה.
[[קטגוריה: אורח חיים סימן רח]]
מעתיק את '''בעל האשכול''' שמין דגן תמיד עיקר, לא משנה באיזו כמות, גם לעניין ברכה ראשונה וגם לאחרונה. ואח"כ מסייג בעזרת הרבינו יונה שלברכה אחרונה יש צורך של שיעור כזית כדי אכילת פרס.
 
ה'''שולחן ערוך''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A8%D7%97 (שם)] משתמש בלשון דומה לטור. ניתן לדייק כמו שדייקנו בטור שלהכניס דגן לשם טעם – נחשב עיקר. מעתיק את אבודרהם לעיל – גם אם אין כזית כדי אכילת פרס לברכה ראשונה אין שינוי.
 
ה'''גר"א''' על השו"ע (רח ב) פוסק כרשב"א. מספיק שנותן טעם.
 
ה'''משנה ברורה''' (ס"ק ז,ח) פוסק גם כן כרשב"א. מספיק שנותן טעם.
 
'''ספק ברכות להקל''': ניתן לראות שדעת מרן ברורה, למרות זאת – יש לנו כלל של ספק ברכות להקל נגד מרן. לברך ברכה לבטלה יכול להיות איסור דאורייתא, לכן אם יש ספק מה מברכים ויש ברכה שבטוח מועילה, מתוך ספק ברכות להקל – אולי עדיף לברך עליה. לענייננו, אולי צריך לחשוש לדעת המאירי והפרדס שסוברים אחרת מהשאר.
 
ב'''הלכה ברורה''' (רח, בירור הלכה אות ב), הרב דוד יוסף מראה את מחלוקת הרא"ה, ריטב"א – אבודרהם שהצגנו לעניין כזית לברכה ראשונה, וכותב שיש הוה אמינא לחשוש לשיטתם משום ספק ברכות להקל, אולם אחרי עיון בסוגיה יש להורות למעשה כדעת השולחן ערוך, ואין מה לומר בזה סב"ל.
א) בגלל שבברכת מזונות על כל דבר יוצא בדיעבד, (חוץ ממלח ומים). וכן מהראשונים, שולחן ערוך ואחרונים נפסק לברך מזונות לכתחילה. 
ב) משום שמבואר ברמב"ם שדין זה הוא משום עיקר וטפל, ולכן יוצא שאם מברך מזונות לא מברך ברכה לבטלה גם אם נאמר שהדגן טפל - שכן יש שם מזונות! ועדיין, אין צריך לחזור ולברך על העיקר כי יש לסמוך על הראשונים.
 
 
נראה לומר להלכה שיש לברך 'מזונות' על תבשיל שיש בו מין דגן שנותן טעם, גם אם הוא מועט, וגם אם פחות מכזית. לעומת זאת, אם מין הדגן בא על מנת לדבק, ליתן ריח או לצבוע נחשב 'לדיבוקי' ואין לברך על מין הדגן בתערובת.
 
== טעם החשיבות של חמשת מיני דגן ==
כתב ה'''טור''' (אורח חיים רח) שהטעם שמתוך חשיבותם של ז' המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, קבעו להם ברכה בפני עצמם, ואף חמשת מיני דגן חשובים הם, שהכוסמין הם מין חיטים, ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים. ועוד יש להם מעלה, שעליהם יחיה האדם, ואם עשה מהם פת מברך המוציא, לכן אף בתבשיל קובעים הם ברכה לעצמם.

גרסה אחרונה מ־21:58, 24 באפריל 2022

מקורות
בבלי:ברכות לו ב - לז א, לט א
רמב"ם:ברכות ג ג-ו
שולחן ערוך:אורח חיים רד יב; רח ב-ג, ט

ברכה ראשונה ואחרונה על תבשיל מחמשת מיני דגן, או שיש בו מחמשת מיני דגן.

חביץ קדרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (ברכות לו ב) מביאה מחלוקת האמוראים לגבי ברכתו של חביץ קדרה (תבשיל קפוי העשוי מקמח, דבש ושמן) וכן דייסא, לדעת רב יהודה יש לברך 'שהכל נהיה בדברו' מפני שהדבש הוא העיקר, ואילו לדעת רב כהנא ברכתו 'בורא מיני מזונות' לפי שהסולת היא עיקר.
ומוסיפה הגמרא שבדייסא רגילה, כלומר שהחיטים כתושות לגמרי מבלי תוספת דבש ושמן, לכולי עלמא מברך 'מזונות'. אך חלוקים הם בדייסא שהיא כעין חביץ קדירה, כלומר שהחיטים שבורות ונתנו בהם דבש ושמן, ובזה פליגי כנ"ל.
רב יוסף שם מכריע כרב כהנא לברך 'מזונות', מכיוון שרב ושמואל אומרים כמותו. שאמרו רב ושמואל שכל דבר שהוא מחמשת מיני דגן, וכל שיש בו מחמשת מיני דגן, ברכתו 'בורא מיני מזונות'.

בהמשך עושה הגמרא צריכותא לשתי המימרות של רב ושמואל, ש"כל שיש בו", השמיענו שאפילו על ידי תערובת ברכתו מזונות, ו"כל שהוא" בא לאפוקי אורז ודוחן שלא מברכים עליהם בורא מיני מזונות, אפילו שהם בעין.

להלן הגמרא (ברכות לז ב) מביאה דברי רבא לגבי 'ריהטא' (שזהו חביץ קדרה הנ"ל), שמברכים עליו מזונות בין בעיר ובין בכפר, כלומר בין שיש בו הרבה קמח, כפי שעושים בני הכפרים, ובין שיש בו מעט קמח והרבה דבש, כפי שעושים בני הכרכים, מברכים עליו 'מזונות' (וחזר בו רבא מתחילת דבריו שרצה לחלק ביניהם). וראייתו של רבא לדין זה, היא מדברי רב ושמואל הנ"ל.

פסיקת הראשונים ושלחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (כה ב) הביא להלכה דברי רב יוסף שהכריע כרב כהנא על פי דברי רב ושמואל ש'כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו מזונות'. ולגבי דברי רב ושמואל מסביר הרי"ף, שאף שדבריהם לעניין ברכת האורז נדחו מכח קושיה מהברייתא, מ"מ דבריהם לענין 'כל שיש בו מחמשת מיני דגן' לא נדחו.
הראשונים כולם הסכימו עמו להלכה, שחביץ קדרה ברכתו מזונות:
כן כתבו הרא"ש (ו ז) שהדגיש שכל שעיקרו מחמשת המינים, אפילו אם הרוב הוא ממין אחר, מברך לפניו 'מזונות' ולאחריו 'מעין שלוש', הרשב"א (לז א ד"ה תיובתא) שחיזק דברי הרי"ף והוכיח שהלכה כרב ושמואל, מדברי רבא שפסק לגבי 'ריהטא' לברך מזונות אפילו שהקמח אינו הרוב, מכח מימרא דרב ושמואל, הרמב"ם (ברכות ג ד), הרא"ה (לו ב ד"ה פי' ומיהא), הריטב"א (לז ב ד"ה אמר רבא), ספר הפרדס (שער הדגן), ריטב"א (לז ב ד"ה אמר רבא), חידושי הרשב"ץ (על הרי"ף לז ב), ספר המאורות (לט א ד"ה תבשילא) ועוד ראשונים.

קמח העשוי לדבק[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד מביאה הגמרא (ברכות לט א) את דברי רב אשי בשם רב כהנא, שאמר שעל תבשיל סלק שאין בו הרבה קמח מברכים 'אדמה', ועל תבשיל של לפת ובו הרבה קמח, 'בורא מיני מזונות'. אך לאחר מכן חזר בו, ואמר שעל שניהם מברכים 'בורא פרי האדמה' מכיוון שהקמח בא "לדבוקי בעלמא". כלומר, חמשת מיני דגן מקבלים חשיבותם לענין ברכה, רק כאשר הם באים כמזון, אבל אם הם באים על מנת לדבק הרי שאינם עיקר ויורדת חשיבותם.
גם גמרא זו הביא הרי"ף (כז א) להלכה, וכן הביאו שאר ראשונים, אלא שהגדירו בצורות שונות מתי נחשב מין הדגן לעיקר.

מתי מין הדגן אינו עיקר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרא"ש (ו ז) אחר שפסק להלכה שמין דגן קובע ברכה לעצמו אפילו הוא מיעוט, סייג זאת מהגמרא הנ"ל, וכתב שאם הקמח מחמשת המינים בא כדי להקפות המאכל ולדבקו, לא חשיב עיקר, כדמוכח לגבי תבשילא דסילקא. וכן הוא הלשון בתוספות רא"ש (ד"ה רב ושמואל). וכן הביא הטור (אורח חיים רח) להלכה.
כעין זה ברשב"א (לו ב ד"ה דובשא), שכותב לגבי חביצא, שאף שהסולת היא מיעוט והדבש הוא הרוב, כיון שהסולת בא להכשירו ולהטעימו מברכים עליו מזונות. ואינו דומה לתבשילא דליפתא, שאף ששמים שם הרבה קמח, מכיון שהוא בא לדבק בלבד, אין מברכים אלא שהכל.
ובתוספות (לו ב ד"ה כל) כתוב שהנותן קמח לתוך שקדים כמו שעושים לחולה, אם מטרתו בקמח כדי לסעוד הלב ברכתו מזונות, אך אם לדבק בעלמא אינו מברך מזונות. וסיימו שטוב להחמיר לגמעו בתוך הסעודה ובכך נפטר הוא בברכת המוציא.

הרמב"ם הגדיר את החשיבות לענין ברכה לפי גדרי עיקר וטפל. שבתחילה פסק‏ (ברכות ג ד) שכל תבשיל שעירב בו קמח מחמשת המינים, מברך עליו בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (ה-ו) אומר שזהו דווקא כאשר הוא עיקר, אך אם הוא טפל, כגון שהמין מחמשת המינים אינו בא אלא לדבק או ליתן ריח או צבע, אינו מברך עליו מזונות, ורק כאשר הוא בא ליתן טעם בתערובת, אז הקמח הוא עיקר ומברך מזונות. וסיים הרמב"ם, שמטעם זה תערובת של דבש שמבשלים אותה ונותנים בה חלב חיטה כדי לדבק, אין ברכתו מזונות מפני שהדבש הוא עיקר.

הריטב"א (לז ב ד"ה אמר רבא) גם הוא קישר בין סוגיה זו לסוגיית עיקר וטפל, שביאר שעיקר החידוש של רבא לגבי ריהטא דחקלאי, שאפילו שלא מפשי בהו קימחא ויש בו הרבה דבש, לא מחשיבים את הדבש עיקר, אלא מברך בורא מיני מזונות. ובהמשך דבריו (לז א ד"ה הכוסס) הגדיר יותר, שכאשר מין מחמשת המינים בא בתערובת, אפילו הוא מועט, הוא נחשב לעיקר התבשיל, ובזה שונה הוא מדין עיקר וטפל, ששם כיון שהוא בא בנפרד כטפל לדבר אחר, אין מברכים עליו אפילו שהוא מחמשת המינים ואפילו פת, אך כאשר המין הוא בתערובת, אפילו שהוא מועט, מ"מ הוא שם לעיקר התבשיל, ולכן חשיב. אך באמת גם בתערובת, אם אינו מעיקר התבשיל, כלומר שאינו בא לכוונת אכילה, לא חשיב, וזהו תבשילא דלפתא דלהלן, שהקמח בא לדבוקי בעלמא.
גם להלן כתב הריטב"א (לט ב ד"ה ולא היא) לגבי תבשיל דסילקא, שאף שיש בו הרבה קמח, כיון שאין הקמח מעיקר התבשיל, אינו מברך בורא מיני מזונות, מפני שהקמח לא בא לכוונת אכילה, אלא לדבוקי בעלמא. אך היכא שמכוון בקמח לעיקר אכילתו, אפילו הוא מועט, מברך מזונות.
ושוב חזר על עיקרון זה בהלכות ברכות לריטב"א (א כח) שכל תבשיל שיש בו תערובת קמח אפילו שהוא טפל, הרי הוא כאילו הוא עיקר ויש לברך עליו מזונות, ובלבד שיהיה מעיקר התבשיל ולא רק להכשיר, כגון קמח שבא לדבק, שאז הוא בטל ומברך על השאר.
ככל הדברים האלו נמצא כתוב כבר ברא"ה (לו ב ד"ה פי' ומיהא), שהגדיר גם כן שבתערובת עדיפא על פני עיקר וטפל, כיון שסוף סוף מין הדגן בא לעיקר התבשיל. ומ"מ אם בתערובת אינו בא לכוונת אכילה, באמת אינו מברך מזונות.

המאירי לכאורה הגדיר בשונה מעט משאר הראשונים שכתב (לז א ד"ה כל תבשיל) שהואיל ויש בתבשיל מחמשת המינים, ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים, אף על פי שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין. אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה כדי למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין, אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו וזהו תבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא שמברך בורא פרי האדמה. כלומר מבואר בדבריו, שאפילו שהקמח נותן טעם ומעבה את התבשיל, אין זה מספיק כדי לקבוע לו ברכת בורא מיני מזונות. אלא ההגדרה תלויה בזה שעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים.
כדברי המאירי מבואר גם בספר הפרדס (שער הדגן ד"ה ואם עירב), שלהטעימו דין של לדבקו, ואינו מברך מזונות.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשלחן ערוך (רח ב) פסק שחמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, אפילו עירב דבש או מינים אחרים ושאר דברים והם יותר ממיני הדגן, מברך מזונות ועל המחיה. אך אם נתן את הדגן בתבשיל רק כדי לדבקו ולהקפותו, בטל הוא בתבשיל.
ולעיל (רד יב) כתב כדברי הרמב"ם, שדבר שמערבים אותו לדבק, לריח או לצבע, הרי זה טפילה, ואם עירבו לטעם הרי הוא עיקר. ובמגן אברהם (כה) כתב שפשוט הדבר שאיירי דווקא בחמשת המינים, אבל בשאר דברים אין הולכים אחר נתינת טעם, אלא אחר הרוב, וכן הסכים הגר"א והמשנה ברורה (נז).

רוב קמח אבל עשוי לדבק[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (לט א) לגבי תבשילא דליפתא, משמע שכל שהקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אין מברכים על התבשיל מזונות. שהרי בתחילה רצתה הגמרא לומר שתבשילתא דליפתא כיון שמפשו ביה קמחא בורא מיני מזונות (וזאת לעומת תבשילא דסילקא שאין בו הרבה קמח), ולבסוף חזרה בה ואמרה שאפילו שמפשו ביה קימחא בורא פרי האדמה, כיון שאינו בא אלא לדבק. משמע שאפילו שיש הרבה קמח, אין ברכתו מזונות. אמנם ניתן לדחות ולומר שהוא דווקא כשהרוב ממין אחר, אלא שיש גם הרבה קמח, אך אם הרוב הוא מקמח, ברכתו מזונות.
אמנם בבית חדש (רח ב) כתב כדבר פשוט שכאשר הקמח בא לדבק, אפילו הוא רוב, אינו קובע ברכה לעצמו. וכן משמע לכאורה מדברי הראשונים, שחילקו בין לדבק לבין להכשיר המאכל, דמשמע שלדבק לעולם אינו קובע ברכה לעצמו.

בטורי זהב (ד) חכך בזה לענין לעקי"ך שעשויים בשביל הדבש והבשמים, והקמח אינו בא אלא לדיבוק אף שהוא הרוב, לכאורה אין ברכתו מזונות. אך לבסוף כתב שאין להקל בכך, כיון שעל כל פנים יש לו הנאה חשובה מצד ריבוי הקמח. ודימה את הדבר למה דאיתא ביורה דעה לגבי תערובת שיש בה איסור והוא נותן טעם לפגם, כיון שהוא הרוב יש מי שחוכך להחמיר בזה. וכתב הט"ז שכנראה זהו מה שנתספק לתוס' לגבי שקדים, ולכן יש להחמיר בכה"ג לאוכלו בתוך הסעודה.
ובספר מטה יהודה עייאש (רח א) כתב כן בפשיטות ולא כחומרא, שהדיבוק אינו מבטל אלא את החשיבות, אבל לא את רוב הדגן. לכן כאשר הרוב מחמשת המינים אפילו שבא לדיבוק, ברכתו מזונות. והביא דבריו הרב כף החיים (יא), אמנם למסקנה כתב כדברי הט"ז שיש לפוטרו בדבר אחר או בתוך הסעודה.

ולענין הלעקי"ך עצמם הרבה אחרונים חלקו על הט"ז וכתבו לברך מזונות. האליה רבה (ב) כתב שלא ראה שנוהגים בזה כהט"ז, אלא מברכים על הלעקי"ך מזונות בלא פקפוק, וביאר הטעם לפי שריבוי הקמח הוא לאכילה, וכן הסכים הפרי מגדים (משבצות זהב ג). גם המשנה ברורה השמיט דברים אלו, והסביר בשער הציון (יג) שלבד מה שהרבה אחרונים פליגי בזה על הט"ז, גם אינו מצוי שיתן כל כך הרבה קמח ולא יהיה בשביל המאכל עצמו אלא רק לדבק.

קמח שאין טעמו מורגש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטורי זהב (רח ג) כתב לדייק שאפילו אם חמשת המינים אינם נותנים טעם במאכל, כל שבאו לשם מאכל ולא לשם דיבוק, ברכתו מזונות. והוכיח זאת, שהרי כאשר נותנים דבש, אין מורגש אלא טעם הדבש, ואפילו הכי על חביצא מברך מזונות.
הרב אליה רבה (ג) כתב חיזוק לדברי הט"ז מהרשב"א, אך הביא שמהמגן אברהם (רד כה) משמע שבעינן טעם.
הפרי מגדים (משבצות זהב ג) הביא הרבה פוסקים שחולקים על דברי הט"ז בזה. שמלבד המגן אברהם, כן מבואר בב"ח (קפד א) ובלבוש כאן (ב). ושכן משמע ברשב"א (לז א ד"ה דובשא).
בשער הציון (יב) כתב שלבד שדברי הט"ז אינם מוכרחים, מכיון שהקמח בכמות גדולה בא גם להטעים ולהכשיר התבשיל, גם כלולים הם בדברי התוספות ש'בא לסעוד את הלב', ולכך לעולם יש לברך עליו מזונות, אלא אם כן נותנו לדיבוק בלבד, דאז הוא בטל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה.

אם צריך להחמיר לאוכלו בתוך הסעודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

התוספות (לו ב ד"ה כל) כתבו ששקדים שנותנים לתוכן קמח, אם הקמח נועד כדי לסעוד את הלב, ברכתו מזונות, ואם כדי לדבק, אין ברכתן מזונות, אך טוב להחמיר ולאכלן בתוך הסעודה. וכן העתיק להלכה השלחן ערוך (ג).
באליה רבה כתב להסביר שהספק הוא דווקא בשקדים וקמח, לפי שדרך לעשותם גם לסעוד הלב, ולכן לא כתב כן השלחן ערוך על שאר דברים שכתב בסעיף ב'. וכן הסכים המשנה ברורה (יא).

הטורי זהב (ה) תמה למה לא יברך שהכל, והרי קיי"ל בסימן ר"ד, שכל שהוא מסופק בברכתו מברך שהכל. ובשלמא לענין ברכה אחרונה אין לומר אלא לפי מה שנתקנה, אבל לענין ברכה ראשונה אין צורך דווקא בתוך הסעודה. ולכן מסיק לדינא, שאם אוכל פחות מכשיעור שאינו צריך ברכה אחרונה, יכול לברך 'שהכל'.

ר' עקיבא איגר בגל יון התקשה, היאך פוטרו בתוך הסעודה והרי על שקדים יש לברך גם בתוך הסעודה כדין כל הפירות. ולא יישב.
אמנם המשנה ברורה (יג) כתב ליישב שכיון שחולה ממילא עיקר סעודתו היא על השקדים, והו"ל כקובע סעודתו על הפירות שאינו מברך עליהם.

האם צריך כזית בכדי אכילת פרס[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת הרא"ה וריטב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

מובא בחידושי הרא"ה (ברכות לו ב ד"ה פי' והא דרב ושמואל) שמה שאמרו רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת המינים ברכתו מזונות, זהו דווקא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, כלומר שבכל 'פרס' מהתערובת יש כזית דגן. אך אם אין כמות כזו, אין כאן חשיבות שקובעת ברכה, שהרי גם אם אכלו בעין בכה"ג, לא היה מברך עליו מעין שלוש. ולכן מסתבר שגם בתערובת, אין זו כמות חשובה לברך עליו, לא בתחילתו 'מזונות' ולא בסופו 'מעין שלוש'.
וכן כתב הריטב"א (לט א ד"ה ולא היא) שקמח חשיב עיקר בתבשיל כאשר הוא מיעוט, בתנאי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, הא לאו הכי לא חשיב כלל. וכן פסק בהלכות ברכות שלו (א כח) שדווקא אם יש כזית בכדי אכילת פרס הוא דמברך עליו מזונות ומעין שלוש.

דעת רבנו יונה ואבודרהם[עריכה | עריכת קוד מקור]

גם בספר אבודרהם (ברכת הלחם, זימון וברכת המזון ד"ה וכתב הר"מ במז"ל שאם) מובא דין זה בשם הר"ר יונה[1] אך דווקא לענין ברכה אחרונה. שכאשר אין באותו קמח מחמשת המינים שבתערובת כדי שיאכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס, עדיין מברך תחילה בורא מיני מזונות, ורק לבסוף מברך בורא נפשות. והביאו הבית יוסף (רח ד"ה וכתוב בארחות חיים), וכן פסק בשלחן ערוך (ט) כשיטת האבודרהם שדווקא לענין ברכה אחרונה בעינן כזית בכדי אכילת פרס.
הדרישה (א) התקשה על עצם חידושו של האבודרהם, שהרי מלשון רב ושמואל 'כל שיש בו' משמע אפילו כלדהו. ותירץ דאבודרהם ורבנו יונה איירי בשנתערב שלא בכוונה. והוסיף שיותר נראה, שבתערובת קמח וקמח אין טעם החיטים מורגש אם לא בכמות של כזית בכדי אכילת פרס, אך רב ושמואל איירי בשאר תבשיל ומאכל, שמברך מזונות ומעין שלוש כל שנותן טעם.
ובמור וקציעה עירער על חידוש הרבנו יונה, וכתב לחלק בין תבשיל לפת, שרב ושמואל מיירי בתבשיל ולכן מזונות, אך פת המעורבת מחיטים ואורז, אפילו לכלב לא חזי, ויש להסתפק אם צריך לברך עליה כלל, אפילו 'שהכל'.

מקור הדין מהלכות חלה וגבולותיו[עריכה | עריכת קוד מקור]

המגן אברהם (טו) כתב ששיטה זו של השלחן ערוך היא כשיטת הראב"ד והרשב"א לענין חלה, שסוברים הם שמה ששנינו במשנה; "העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה" זהו דווקא כאשר יש כזית בכדי אכילת פרס מן החיטים, הא לאו הכי אינה חייבת בחלה. לעומת זאת שיטת הרמב"ן והמגיד משנה והרא"ש והרמב"ם שם שחייבת בחלה בכל כמות שהיא של חיטים, לפי שהחיטים גוררים את האורז, אך דווקא באורז הדין כן, ולא בשאר מינים. גם הגר"א (ד"ה ואם עשה) הביא דין זה של חלה כמקור להלכה זו בשלחן ערוך.
ולפי זה מסיק המגן אברהם בסוף דבריו, שאם עירב קמח מחמשת המינים עם שאר דברים כגון דבש וכד', ולא עם קמח אחר, מברך מזונות ומעין שלוש, אפילו אין כזית בכדי אכילת פרס. וזהו כדברי הדרישה.
הדברי חמודות על הרא"ש (ו ט) גם הוא דייק כן מדברי האבודרהם, שאמר את דבריו לגבי עירוב קמח נוסף עם קמח מחמשת המינים, אבל כתב שהוא לאו דווקא, אלא שדיבר בהווה, והוא הדין לכל דבר שעירב עם הקמח. ובמחצית השקל הביא דבריו וחלק עליו שודאי כוונת האבודרהם דווקא לעירוב עם קמח, אבל כתב שאינו יודע טעם לחלק בין קמח לשאר דברים.

המשנה ברורה (מח) הכריע בזה שאין חילוק בין אם הקמח מעורב עם קמח אחר שאינו מחמשת המינים, לבין אם הוא מעורב עם שאר דברים כגון דבר ותבלין, שבכל גווני בעינן שיהיה כזית בכדי אכילת פרס. אמנם הוסיף שמנהג העולם שבפת הבאה בכיסנין מברכים תמיד מעין שלוש, אפילו אין שיעור כזית דגן. ויישב המנהג שאולי טעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל ומצטרף אליו לשיעור. אבל סיים שטוב להיזהר שיהיה בקמח שיעור כזית.

קושיית המגן אברהם ותירוציה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המגן אברהם (טו) הקשה מנין החילוק הזה בין ברכה ראשונה לאחרונה, שהרי כל דבר שמברכים ברכה ראשונה המוציא, מברכים לאחריו ברכת המזון, וכן בורא מיני מזונות ומעין שלוש, חוץ מן האורז.
וכתב לתרץ שכיון שאין בזה כזית בכדי אכילת פרס, נמצא שהוא שוהה באכילת הכזית יותר משיעור אכילת פרס, וקיי"ל בכה"ג שלא חשיב אכילה לענין איסורי אכילה ולכן גם אינו מברך ברכת המזון. אלא שעדיין קשה, שאם כן גם על המחיה לא יברך אלא בורא נפשות כדין שאר המינים. וכן התקשה לגבי תבשיל, מדוע מברך לאחריו בורא נפשות, והרי לא מצאנו מזונות ונפשות אלא באורז.

הגר"א בביאורו (ד"ה ולבסוף) מכח קושיה זו כתב שישנה טעות סופר וצריך לומר שמברך לבסוף נפשות, גם לגבי פת שבירך עליה המוציא, לפי שכל שאין כזית בכדי אכילת פרס, אין כאן אלא בורא נפשות על שאר מינים.
האליה רבה (יג) לעומת זאת כתב ליישב, שלעולם נחתינן בחד דרגא, לכן בהמוציא מברך מעין שלוש, ובמזונות בורא נפשות. אך לא הסביר בזה טעם.
המשנה ברורה (מז) הביא קושיית המג"א ותירוץ הגר"א, וכתב שמחמת הספק ראוי לכל ירא שמים שלא לאכול פת כזו אלא בתוך הסעודה, אך מ"מ הנוהג כדעת השו"ע אין למחות בידו, שכן סתמו הרבה אחרונים לדינא.

אם אכל פחות מפרס[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפשט לשון השלחן ערוך, שכדי להתחייב בברכת המזון (ובמעין שלוש בתבשיל), אין צורך לאכול פרס, אלא רק שיהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, ואם אכל אפילו כזית מתערובת זו מברך המוציא וברכת המזון.
אמנם הגר"א (ד"ה כדי) כתב שבעינן גם שיאכל כדי אכילת פרס. וכן הסכים המשנה ברורה (מז), שאם לא אכל שיעור פרס, נמצא שאין בכל מה שאכל כזית דגן, ולכן אינו מברך אלא בורא נפשות (ומעין שלוש על פת, לדעת השו"ע).

אמנם במאמר מרדכי (טו) כתב שכל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, הרי הוא כפת גמור, ורואים כאילו אין שם אלא מין דגן בלבד, וכל שאוכל כזית ממנו מברך שלוש ברכות כדין פת גמורה.

טעם החשיבות של חמשת מיני דגן[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הטור (אורח חיים רח) שמתוך חשיבותם של ז' המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, קבעו להם ברכה בפני עצמם, ואף שמוזכר רק חיטה ושעורה בפסוק, מ"מ חמשת מיני דגן חשובים הם, כיון שהכוסמין הם מין חיטים, ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים. ועוד יש להם מעלה, שעליהם יחיה האדם, ואם עשה מהם פת מברך המוציא, לכן אף בתבשיל קובעים הם ברכה לעצמם.
ובלבוש (רח א) כתב שיש מעלה למינים אלו יותר משאר פירות ז' המינים, לפי שעליהם יחיה האדם ביותר.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ מן הראוי לציין שברבנו יונה שעל הרי"ף אינו נמצא דין זה.
אוחזר מתוך "https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=ברכה_על_תבשיל_שיש_בו_מין_דגן&oldid=19564"