ברכה על הולדת בן או בת

מקורות
משנה:	ברכות ט ב
בבלי:	ברכות נט ב
שולחן ערוך:	אורח חיים רכג א

האם צריכים האב או האם או שניהם יחד לברך כאשר נולד להם בן או בת, ואיזו ברכה.

ברכה על לידת בן זכר

המשנה בברכות (ברכות ט ב) קובעת שעל על בשורות טובות יש לברך ברוך הטוב והמטיב. ובברייתא בגמרא (ברכות נט ב) מובא שכשאמרו לאדם שילדה אשתו זכר, אומר ברוך הטוב והמטיב.
ומבואר שם בגמרא שאת ברכת הטוב והמיטיב מברכים כאשר הטובה היא גם לו וגם לאחר עימו, לעומת ברכת שהחיינו שאותה אדם מברך כאשר הטובה היא לו בלבד. ולכן גם כאן יש לברך הטוב והמיטיב, לפי שאשתו שמחה עמו וניחא לה בבן זכר.

גמרא זו הובאה להלכה בטור (אורח חיים רכג) ובשלחן ערוך (רכג י) שכתבו בפשיטות שאם ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמיטיב.
אמנם הרמב"ם השמיט דבר זה וכתב רק באופן כללי (ברכות י ג) שהשומע שמועה טובה מברך הטוב והמיטיב. וכן הוא ברי"ף (מג ב). ראה להלן תירוצי האחרונים בזה.

אם האשה צריכה לברך

בהגהות סמ"ק (קנא יא) כתב שגם האשה תברך, שהרי גם לה יש הנאה, וכן העתיק השלחן ערוך (א) להלכה.
גם מתוך דברי המרדכי (רטז) מבואר שהאשה חייבת בברכה, שכתב שאם אין האשה נמצאת עמו, אין היא יוצאת בברכתו. מבואר שעל כל פנים חייבת היא בברכה (ומה שכתב המרדכי שהברייתא היא מהירושלמי, אינו לפנינו בירושלמי ואולי ט"ס הוא).

אין אשתו עמו

כתב הרא"ש (ברכות ט טו) שהבעל מברך טוב והמיטיב אף אם אין אשתו עימו באותו מעמד. וכן הוא במרדכי (רטז) והובאו בבית יוסף (ד"ה ילדה). והובא דבר זה להלכה במשנה ברורה (א).
בבית חדש (א) הסביר שדייקו כן מלשון הברייתא 'אמרו לו ילדה אשתך זכר' משמע שאין אשתו עמו.

מתה אשתו או מת האב

כתב הבית יוסף (ד"ה ונראה) שאפילו מתה אשתו צריך לברך הטוב והמיטיב, שהרי מכל מקום טובה היתה לה בעת לידתו. ולפי טעם זה אם מת האב קודם הלידה, אין לאשה לברך אלא שהחיינו.
אבל הרמ"א בדרכי משה (א) חלק על מרן, והעלה שיותר מסתבר שיברך 'שהחיינו' (ויישב בכך דברי הרשב"א בתשובה) כאשר מתה אשתו בלידה, וכן פסק בהגהת שלחן ערוך (א), שאם מתה האשה בלידה, או האב קודם הלידה, יש לברך 'שהחיינו' שהרי אין כאן הטבה לאחריני.
והרב שיירי כנסת הגדולה (ו) כתב שלא פליגי מרן והרמ"א, שהרמ"א דיבר במתה בלידתה באופן שלא ידעה כלל מלידת הבן, דבזה לא שייך הטוב והמיטיב.

בטורי זהב (א) כתב שהעיקר כדברי הבית יוסף שגם כאשר מתה אשתו יש לו לברך הטוב והמיטיב, אמנם מטעם שונה, שעל כל פנים טוב לה לנפטרת בלידתו אף לאחר מיתתה. ולפי טעם זה יש גם לאשה לברך כאשר נפטר בעלה אפילו קודם הלידה, ודלא כדמשמע בבית יוסף. לדברי הט"ז הסכים גם הרב אליה רבה (ב).
אבל המור וקציעה (ד"ה ונראה) דחה דברי הב"י, וכתב שכיון שההנאה חלפה לה מן העולם שהרי עכשיו היא בעולם העליון, אין לברך הטוב והמיטיב, ששמחתה בגן עדן אינה שמחה לענין ברכה, דהנאה גשמית בעינן. גם הלבוש והלחם חמודות והגר"ז (לוח ברכת הנהנין יב יב) והרב חיי אדם הכריעו כדעת הרמ"א לברך שהחיינו במתה אשתו בלידתה, וכן משמע שדעת המשנה ברורה (ד).

יש לו כבר ילדים

בתשובת הרשב"א (א רמה) מבואר שאין חילוק בברכה זו בין אם זה בן ראשון או שיש לו כבר כמה בנים, וכן מבואר מתוך דברי הספר חסידים (תתמג), וכן פסק המשנה ברורה (רכג ג), אבל בביאור הלכה (ד"ה זכר) כתב להסתפק כאשר יש לו כמה בנים ותאב לבת כדי לקיים המצוה, כיון שסוף דבר לא ניחא ליה בזכר ואיך יברך. ונשאר בצ"ע.

ברכה על נכדים או בן של צדיק

כתוב בספר חסידים (תתמג) על זקן אחד שכשנולד בן לבנו או לבתו היה מברך הטוב והמיטיב, אפילו הוא בעיר אחרת. וכששאלוהו על כך שהרי לא נאמר כן אלא בבנו שלו, ענה שאפילו נולד בן לצדיק ואני אוהבו מפני צדקותיו, אני מברך. והביאו האליה רבה (רכג א).

אבל בתשובת הרשב"א (ד עז) מבואר שחולק על זה, שמוכח מהגמרא שדווקא בגלל אשתו תיקנו הטוב והמיטיב, ולא משום שאר בני משפחה, אף שהכל נהנים בזה. והטעם לפי שלא תיקנו ברכה זו אלא בהנאה שיש בה תועלת, ודווקא להורים יש הנאת תועלת בזה, שהבן הוא כירך האב והאם, והוא להם לסיוע לכשיזקינו.
בביאור הלכה (רכג ד"ה ילדה) הביא דברים אלו, והכריע כהרשב"א שטוב למעט בברכות אלו בדבר שלא נזכר להדיא בש"ס.

מנהג העולם שלא לברך

נשאל הרשב"א בשו"ת (א רמה) האם מי שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו. וענה הרשב"א שם שמסתבר שצריך לברך אפילו יש לו כבר בנים אחרים. אך כתב שלא ראה לגדולים שנהגו כן, ואפשר שסוברים שאינה ברכה שהיא חובה אלא רשות. וכתב שגם הוא נוהג כן שלא לברך שהחיינו על לידת בן. והביאו הבית יוסף (סוף סימן רכג ד"ה וז"ל הרשב"א).
בדרכי משה (א) תמה על הרשב"א, שהרי מפורש בגמרא שצריך לברך הטוב והמיטיב ומה ענין שהחיינו לכאן. ויישב בשני אופנים, שאפשר שהרשב"א דיבר דווקא בשמתה אשתו בשעת הלידה, או שסובר הרשב"א שדווקא כשהודיעוהו שילדה בן מברך הטוב והמיטיב, אך אם נמצא עמה בשעת הלידה מברך שהחיינו. ובהגהת שלחן ערוך, כתב הרמ"א (א) שיש שכתבו שברכות אלו רשות הן ולא חובה, ומזה נתפשט המנהג שרבים מקילים ואינם מברכים ברכות אלו. ובבית חדש (א) כתב שהיותר נראה בדברי הרשב"א שכיון שרשות הוא, אם רוצה מברך שהחיינו.
בשיירי כנסת הגדולה (ו) כתב ליישב כוונת הרשב"א, שרצונו לומר שמברך גם שהחיינו מלבד הטוב והמיטיב, וכן הסכים החיד"א בברכי יוסף (רכג א).

הרב אליה רבה (רכג ב) הכריע לדינא שיש לברך ברכות אלו, ודלא כהרמ"א שנהגו להקל. גם המשנה ברורה (ז) כתב שלא נכון מה שנהגו להקל בהן, שלא נאמר בהן שהן רשות.

בשו"ת דברי יציב (אורח חיים פח) האריך ליישב בכמה אופנים את המנהג שלא לברך על בן זכר הטוב והמיטיב.
באגרות משה (ה מג ה) כתב שאף שיש הרבה מקלים ואינם מברכים, הנכון הוא שכן לברך ואין לזלזל ולהקל בזה, שכיון שיש רשות לברך, צריך כל אדם לברך אף גדולי עולם.

פירושי האחרונים לדעת הרי"ף והרמב"ם

האחרונים דנו מדוע הרמב"ם והרי"ף השמיטו את דין הברייתא שאמרו לו שילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, וכמה פירושים בדבר:

• ערוך השלחן (רכג, ב): הרי"ף והרמב"ם דחו את ההלכה מפני שבאופן סתמי אין לברך על הולדת צאצא, אפילו זכר! וזו לשונו: "והברייתא מיירי באדם שדואג ותאב ללידת זכר... ואמרו לו ילדה זכר כלומר בשרוהו בשורה טובה שהקב"ה מילא תאוותך... בסתם אינו מברך ורק בכאן היה תאוב לזה".

• כנסת הגדולה (רכג): אולי סוברים שברכות אלו רשות ולא חובה. אולם תירוץ זה קשה, שהרי הביאו את ברכות ההודאה, ורק את זה השמיטו .

• בן ידיד (לרבי ידידיה טאריקה, על הרמב"ם פרק י הלכה ג): אין חידוש כלל בדין הברכה על הבן כיון שזה כלול בדין של בשורות טובות הרגיל, וכך היא דרך רבינו הרמב"ם לקצר.

• הרב יוסף קפאח (על הרמב"ם ברכות י, אות ז) על פי קבלתו מ"רבותינו נ"ע": בלידת בן זכר מברך שהחיינו על המילה ופוטר בכך את הטוב והמטיב- "שהחיינו דשעת המילה עולה לשתיהן".

• דברי יציב (אורח חיים פח): האריך לבאר שישנן סוגיות סותרות בש"ס, ודעות שונות בין התנאים ואמוראים, וכפי הנראה יש מחלוקת האם עדיף זכר או נקבה, ויש לתלות את זה במחלוקת בית שמאי ובית הלל (יבמות סא, ב) לגבי פריה ורביה שלדעת בית שמאי הולדת שני זכרים היא קיום המצווה ולבית הלל דוקא זכר ונקבה, ואם כן משנתנו היא אליבא דבית שמאי, ואינה הלכה (וכתב הדברי יציב על כך "ודו"ק כי נכון הוא").

לפי זה, אין מקום לחייב ברכה דוקא על בשורת בן זכר ועל כן השמיט הרמב"ם, ולמרות שהרמב"ם בסוטה (ג, כב) פסק על פי האמור בברכות (לא) שאישה סוטה שהיתה יולדת נקבות תתברך בכך שמעתה תלד זכרים, הרי בעניינינו אי אפשר לקבוע מסמרות, וכפי שאמר רב חסדא (בבא בתרא קמא, א) "לדידי בנתן עדיפן לי מבני" . ואם כן הדבר תלוי בכל אדם ולא קבוע במסמרות, ומבחינה עקרונית בברכת ההודאה שייך לברך אף על בת.

ברכה על לידת בת

כתב המשנה ברורה (רכג ב) שמסתימת הפוסקים מבואר שעל לידת בת אין מברכים הטוב והמיטיב, אפילו יש לו כמה בנים והוא תאב לבת לקיים מצות פריה ורביה. אבל הוסיף שמכל מקום כשרואה אותה לראשונה יברך שהחיינו, דלא גרע מהרואה את חבירו לאחר שלושים יום ושמח בראייתו.
ובאמת שכן כתב כבר הפרי מגדים (רכה אשל אברהם ג).
גם הגר"ז (לוח ברכת הנהנין יב יב) כתב שעל שמועת בת אין מברכים כלום לפי שאינה שמועה טובה, אך מברך עליה שהחיינו אחר שלושים יום אם שמח ונהנה בראייתה. ומשמע בדבריו שמיירי בין ראה אותה קודם לכן ובין אם לא ראה אותה קודם לכן, עכשיו כשרואה אותה דווקא אחר ל' יום מברך שהחיינו. אמנם בשו"ת משנה הלכות (יג לב) מסתפק בענין זה בדבריו.

גם בספר מרומי שדה לנצי"ב מוולוז'ין (ברכות נד, א) כתב שמכך שהמשנה הצריכה לברך שהחיינו על קניית כלים חדשים (ואם יש בהם שותפות אזי מברך עליהם הטוב והמטיב), יש ללמוד קל וחומר לברך על הולדת ביתו ברכת ההודאה, אלא שנתן בזה טעם אחר - דלא גרע מקנה עבד או שפחה לשמשו, שהרי מעשה ידיה לאביה. אולם העיר שלא ראה זאת בפוסקים, ואולי סיבת הדבר היא שבת אינה מתנה טובה לאביה כדאיתא באגדה.
והרב ציץ אליעזר (יג, כ) העיר על דבריו שאין לדחות הלכה זו מדברי אגדה, שעל כל פנים עכשיו טובה היא לא, אף שאינו יודע מה יהיה עליה כשתגדל, ומצינו הרבה שהבנות עשו נחת רוח להוריהם יותר מן הבנים. ולכן העלה גם הוא להלכה שיש לברך על לידת בת 'שהחיינו'.

אבל הערוך השלחן (רכג א) כתב שאין לברך על לידת בת לפי שאין בזה שמחה כל כך.
וכן העלה בשו"ת משנה הלכות (יג לב) שאין לברך על בת לא הטוב והמיטיב ולא שהחיינו. והסתמך על הגמרא (פסחים סה) שאי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אך עם זאת "אשרי למי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקבות". והוכיח דבריו מתשובת הרשב"א (ד עז) שהטוב והמיטיב מברכים דווקא על בן לפי שהוא חוטרא לידה ומרה לקבורה, וזה אינו בבת.
ועל מה שכתב המשנה ברורה שיש לברך שהחיינו מדין הרואה את חבירו, כתב שזה אינו נכון, לפי שאין מברכים אלא על חבר שכבר ראהו והכירו, ולא שרואהו פעם ראשונה. ודחה דברי הפרי מגדים (אשל אברהם רכה ג) שכתב שמברך על לידת אשתו כשרואה את הולד לראשונה. והוכיח מהרשב"א בתשובה (ד עו) שאין מברכים שהחיינו אלא על חבר שראהו כבר ואחר כך נעלם ממנו לזמן.
אמנם אפשר ליישב שהפרי מגדים והמשנה ברורה סוברים שכשמדובר בחבר, אם לא ראהו מעולם הרי זה סימן על כך שאין שמחה כל כך, אך בבנו או ביתו הנולדים לו, ודאי שהשמחה רבה אף אם לא ראה אותם עדיין ודווקא בגלל זה.

באגרות משה (ה מג ה) הסכים לדברי המשנה ברורה שיש לברך שהחיינו כשרואה את ביתו שנולדה לו, ואף שלא הוזכר דבר זה בפוסקים, כתב שהוא לרוב פשיטות הדברים, ואף המשנ"ב לא היה כותב כן להלכה, אם לא שהיה זה דבר פשוט.

אם האם יכולה לברך שהחיינו

מדברי המשנה ברורה הנ"ל עולה שרק האב יכול לברך שהחיינו כשרואה אותה, אך האם לא תברך, שהרי אם גם האם יכולה לברך, הרי שיש כאן כבר סיבה לברכת הטוב והמיטיב, שהרי יש כאן שני אנשים. וכן דייק בדבריו הציץ אליעזר (יג כ). אמנם הוסיף שאם יש לה שמחה, יש מקום שגם האישה תברך, מה שאין כן לטעמו של הנצי"ב, שמעשה ידיה לאביה, זה אינו שייך אצל האם.

בין שהחיינו והטוב והמטיב

וכך עולה מעוד כמה פוסקים שכתבו שלא נוהגים לברך על הולדת הבן "הטוב והמטיב" אלא סומכים על ברכת שהחיינו שאומר האב בעת המילה, וכן כתב רבי יצחק פלאג'י ביפה ללב (רכג, א), והרב קפאח הנזכר לעיל על פי גדולי תימן (ברכות י, אות ז).