ברכה על הולדת בן או בת

מקורות
משנה:	ברכות ט ב
בבלי:	ברכות נט ב
שולחן ערוך:	אורח חיים רכג א

האם צריכים האב או האם או שניהם יחד לברך כאשר נולד להם בן או בת, ואיזו ברכה.

הברכה על לידת בן זכר

המשנה בברכות (ברכות ט ב) קובעת שעל על בשורות טובות יש לברך ברוך הטוב והמטיב. ובברייתא בגמרא (ברכות נט ב) מובא שכשאמרו לאדם שילדה אשתו זכר, אומר ברוך הטוב והמטיב.
ומבואר שם בגמרא שאת ברכת הטוב והמיטיב מברכים כאשר הטובה היא גם לו וגם לאחר עימו, לעומת ברכת שהחיינו שאותה אדם מברך כאשר הטובה היא לו בלבד. ולכן גם כאן יש לברך הטוב והמיטיב, לפי שאשתו שמחה עמו וניחא לה בבן זכר.

גמרא זו הובאה להלכה בפוסקים, בטור (אורח חיים רכג) ובשלחן ערוך (רכג י).
אמנם הרמב"ם השמיט דבר זה וכתב רק באופן כללי (ברכות י ג) שהשומע שמועה טובה מברך הטוב והמיטיב. וכן הוא ברי"ף (מג ב). ראה להלן תירוצי האחרונים בזה.

אם האשה צריכה לברך

בהגהות סמ"ק (קנא יא) כתב שגם האשה תברך, שהרי גם לה יש הנאה, וכן העתיק השלחן ערוך (א) להלכה.
גם מתוך דברי המרדכי (רטז) מבואר שהאשה חייבת בברכה, שכתב שאם אין האשה נמצאת עמו, אין היא יוצאת בברכתו. מבואר שעל כל פנים חייבת היא בברכה.

אין אשתו עמו

כתב הרא"ש (ברכות ט טו) שהבעל מברך טוב והמיטיב אף אם אין אשתו עימו באותו מעמד. וכן הוא במרדכי (רטז) והובאו בבית יוסף (ד"ה ילדה). בבית חדש (א) הסביר שדייקו כן מלשון הברייתא 'אמרו לו ילדה אשתך זכר' משמע שאין אשתו עמו.

מתה אשתו או מת האב

כתב הבית יוסף (ד"ה ונראה) שאפילו מתה אשתו צריך לברך הטוב והמיטיב, שהרי מכל מקום טובה היתה לה בעת לידתו. ולפי טעם זה אם מת האב קודם הלידה, אין לאשה לברך אלא שהחיינו.
אבל הרמ"א בדרכי משה (א) חלק על מרן, והעלה שיותר מסתבר שיברך 'שהחיינו' (ויישב בכך דברי הרשב"א בתשובה) כאשר מתה אשתו בלידה, וכן פסק בהגהת שלחן ערוך (א), שאם מתה האשה בלידה, או האב קודם הלידה, יש לברך 'שהחיינו' שהרי אין כאן הטבה לאחריני.

בטורי זהב (א) כתב שהעיקר כדברי הבית יוסף שגם כאשר מתה אשתו יש לו לברך הטוב והמיטיב, אמנם מטעם שונה, שעל כל פנים טוב לה לנפטרת בלידתו אף לאחר מיתתה. ולפי טעם זה יש גם לאשה לברך כאשר נפטר בעלה אפילו קודם הלידה, ודלא כדמשמע בבית יוסף.

מנהג העולם שלא לברך

כתב הרמ"א (א) שיש שכתבו שברכות אלו רשות הן ולא חובה, ומזה נתפשט המנהג שרבים מקילים ואינם מברכים ברכות אלו.

מהי בשורה טובה

בגמרא (ברכות נט ב) ישנה קביעה ברורה, שעל הנאה המשותפת לאדם עם חבירו מברך את ברכת ההודאה "הטוב והמטיב", אולם הרשב"א בתשובותיו (ד, עז) הגדיר שלא על כל הנאה משותפת הדברים אמורים:

בדבר שיש לו תועלת והנאה בו, ולאחרים עמו. כגון: ירידת הגשמים וירושת הקרובים. ואפילו בריבוי יין, ואחרים נהנים ושותים ממנו עמו. אבל בהנאה לבד בראיית פירות חדשים, לא מצינו... אלא שהנאת תועלת קאמר. ובלידת אשתו זכר, יש לאב ולאם הנאת תועלת. חדא: דהוה להו חוטרא לידה ומרא לקבורה. ועוד: שהוא כירך האב והאם. ומידת כל אדם תאבין לו ליורשן.

מפורש בדבריו שהנאה של תועלת היא המחייבת את הברכה . ועצם הימצאות חוטרא לידה, כלומר עזרה מהבן לשעת הצורך, וכן שהבן הוא כירך האב והאם. וצריך הכרע האם מה שכתב שהוא כירך האב והאם הוא היינו הך כסיום דבריו שהכל תאבין לבן שירש אותם, או שיש שלשה פרטים בדבריו: חוטרא ומרא, כירך האב והאם, ירושה. הירושה שייכת דוקא בבן זכר, כי מדינא הבת אינה יורשת. אולם צריך בירור מדוע עצם שייכות ירושה נחשבת אף לאמא כהנאה שיש בה תועלת, והרי רכושה הוא של הבעל וכעת אין לה ממון משלה (באופן סתמי בלי נכסי צאן ברזל) שתמתין לבנה שיירשנה, וכפי פסק הגמרא והראשונים בברכת ההודאה הזו יש ללכת אחר המציאות העכשווית ולא אחר "אפשרות עתידית" .

כמו כן אין סיבה ברורה לומר שצריך את שלשת התנאים יחד כדי שהבשורה תחשב כטובה בעלת הנאה ותועלת. על כן נראה שאין צורך בכל הטעמים שכתב הרשב"א, אלא די בכך שיש להורה חוטרא לידה ומרא לקבורה, וזה גורם לו לשמחה כבר במצב הילד כתינוק. וזאת למרות שתועלת זו אינה עכשווית אלא עתידית, כיון שזהו תהליך שהתחיל ברגע זה, ויגדל הילד ויגמל וכו', ואין זה דומה לשטפון בשדה שכעת היא רעה אך עתיד להיות שינוי ויהפך לטובה של השקיה, כיון ששם יש מציאות שמשתנה מטוב לרע ואזלינן בתר השתא, ובנידון הלידה התהליך החל עתה וימשיך.

דבר זה (חוטרא לידה ומרא לקבורה) לכאורה שייך גם בבן וגם בבת. וקא חזינן שסמכא דעתיה של אדם על כך שביתו תסעוד אותו בימים קשים, ולעת זקנה, וכל שכן ל"עת מצוא" זו קבורה. ובזית רענן (ב, ג, לרבי משה יהודה ליב זילברברג) הגדיר שהטוב והמטיב נתקנה על "הטבה גשמיית ואית לאחרינא שותפות בהדיה", ושם הזית רענן מדייק שיש יתרון דוקא לבן זכר מצד זה של חוטרא לידא וכו'. הסוגיה ביבמות (סה) עוסקת בנשים שדורשות לעזוב את בעליהן בטענה שלא נפקדו והן רוצות לזכות לחוטרא לידא וכו' ואכן טענתן מקובלת. רש"י שם כתב: "חוטרא לידא - רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו, וביום מותי יקברני", וברור הוא שדבר זה הוא תלוי זמן ועת, ומשתנה. והסברה לשייך את זה דוקא לבן זכר היא שדוקא הוא יוכל לשמש את אביו ואמו כי זה בידו וברשותו, אך האישה לכשתתחתן ותהיה תחת רשות בעלה, וכבודו קודם לכבוד הוריה (קידושין ל, ב), מסתבר שהיא לא תהיה זמינה ולא פנויה לצרכי ההורים הנזקקים לה. ועוד יש לומר שה"חוטרא לידה" הוא צורך פרנסה, וכמו שכתב הראב"ן ביבמות (ד"ה האישה אינה) "חוטרא לידה ומרא לקבורה כלומר בנים שיפרנסוה ויקברוה", והבת אינה שייכת בכך כיון שממונה ביד בעלה ומה שקנתה היא קנה בעלה, ואם כן אין את נחת הרוח הזו להורים בהולדת הבת.

אולם, הריטב"א (יבמות סה, ב) הביא שיש אומרים שאם יש לאישה בת הרי זה נחשב שיש לה חוטרא לידה ומרא לקבורה (ואף החולקים על כך סוברים שלמרות שיש לה כבר בן או בת הרי שיש לה טענה לומר שהיא חפצה בעוד בשביל חוטרא וכו' אך באחת כבר יש לה חוטרא "פורתא"). שיטה זו הובאה גם בנימוקי יוסף (יבמות כא, א) ובפוסקים כרדב"ז (ג, תקעה) ובנושאי הכלים על אבן העזר (קנד, ו).

כיום, לענין חוטרא לידה, רוב אנשים ישמחו בהולדת הבן והבת כמעט באופן שווה, ואכן כנראה שרמת השמחה והבטחון בהנאה תלוים במנהגים ותרבויות בציבורים שונים וקבוצות שונות באוכלוסיה. מצוה זו תלויה ברגש הלב, וזה ענין אישי-פרטי כפי מצבו הנפשי של האדם בעת הבשורה, ובמצב הנידון אי אפשר לומר שדעת האדם "בטלה" ברוב האנשים כי המוסכמה נראית הפוכה שיש כאן שמחה של הנאת תועלת.

לעומת האמור, בספר חסידים (תתמג) הביא שזקן אחד היה מברך הטוב והמטיב על הולדת נכדו בעיר אחרת, ונימק את מעשיו: "אפילו נולד לצדיק בן ואני אוהבו מפני צדקותיו אם נולד לו בן אני מברך". ויש להבין שלדעתו אין צורך כלל בהנאת תועלת כדי לברך הטוב והמטיב, אלא בעצם הבשורה הטובה. בהגהות ברית עולם (לחיד"א) הסביר שהברכה היא מפני שחבירו חייב בברכה והרי הוא כמברך על טובת חבירו, וכפסק השלחן ערוך (אורח חיים ריט, ד) שמברך הגומל על הצלת חבירו, ולפי זה יברך רק באופן שבעל הטובה עצמו חייב בברכה. אך הוסיף החיד"א שיש לומר שנידון ברכת הטוב והמטיב עדיף מהלכה זו, "דמברך על הטוב שקיבל הוא עצמו מן הטובה הזו שהטיב לחבירו באהבתו אותו". כלומר לא צריך טובת הנאה של תועלת גשמית. אולם, החיד"א כתב שלא יברך בשם ומלכות כי רוב מוחלט של האחרונים לא הזכירו יין זה.

נמצאנו למדים שלדעת הרשב"א מברכים על שמועות ובשורות טובות, ולא בגלל השמחה שהן מביאות עמהן , אלא מפני התועלת הגשמית; ולדעת ספר חסידים ההבנה היא שהברכה היא על השמחה שבבשורה הטובה. וכפי שבארנו, גם עניין התועלת הגשמית לאדם השתנתה בדורנו בצורה משמעותית.

שמחה בבת נקבה, ודברי המשנה הלכות

המשנה הלכות (יג, לב) כתב לא לברך שום ברכה על הולדת הבת והסתמך על הגמרא (פסחים סה) שאי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אך עם זאת "אשרי למי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקבות", הרי לנו שאין כאן בשורה טובה, ואין לברך עליה. וכן הסתמך על דברי הרשב"א שבעינן דוקא הנאת תועלת. ודחה אף את חידושו של המשנה ברורה לברך שהחיינו כדין הרואה את חבירו ושמח בו, כיון שפשוט לו שברכת הרואה את חבירו היא דוקא ביודעו ומכירו מלפנים, כפסק השלחן ערוך (רכה, ב) הברור שאם לא ראה את חבירו מעולם, כשרואהו אין לברך עליו אף על פי שמח בראיייתו, ומקורו מתשובת הרשב"א (ד, עו ). הפרי מגדים (שם) כתב שמברך על בנו אף על פי שלא ראהו מעולם כי יש לו שמחה בזה, והביאו המשנה ברורה, ואינם חולקים על הרשב"א בזה, אלא כנראה הפרי מגדים והמשנה ברורה סוברים שמה שלא ראהו מעולם זה סימן על כך שאין שמחה כל כך, אך אין הכי נמי שבבנו הנולד לו ודאי שהשמחה רבה .

המשנה הלכות הביא את לשון הרשב"א בתשובה (הבית יוסף קיצר את לשונו) והראה שחכמים לא דיברו כלל בברכה זו אלא על אופן שראהו כבר, שאם מדובר באדם שלא ראהו מעולם לא שייכת החלוקה בין לא ראהו שלשים יום, ובין לא ראהו י"ב חודש, שהרי לא ראהו מעולם. והוסיף: "וכנראה דהפרי מגדים לא ראה הרשב"א בפנים, וצריך עיון".

נראה שלדעת הפרי מגדים חז"ל דיברו על האופן הרגיל שאכן מדובר באדם שכבר ראהו את חבירו, ולכן חילקו כנ"ל, אך בבנו או ביתו הנולדים לו יש כאן שמחה גדולה יותר משאר חברויות שנוצרו על ידי תחלופת מכתבים וכדומה, ואף טענת הרשב"א הראשונה, בתחילת תשובתו, "שאם יברך על כל מי שנהנה בראייתו, רבו הברכות", כמובן אינה שייכת בבנו וביתו של אדם ושמח מאוד בראייתם.

נשוב לטענתו הראשונה של המשנה הלכות, שאין לברך הטוב והמטיב על הבת כפי שאמרו חז"ל אוי לו למי שבניו נקבות וכו'. הדברי יציב (אורח חיים פח) כתב תשובה ארוכה בענין, והראה בבירור שיש מחלוקת בין חכמי המשנה והתלמוד לדורותיהם, האם יש עדיפות בזכר או בנקבה, והגמרא הנ"ל בפסחים סה, היא שיטת רבי, אך אחרים חולקים עליו, ודיונים אלו בכמה מקומות בש"ס (וראה עוד להלן בדעת הדברי יציב).

פירושי האחרונים לדעת הרי"ף והרמב"ם

האחרונים דנו מדוע הרמב"ם והרי"ף השמיטו את דין הברייתא שאמרו לו שילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, וכמה פירושים בדבר:

• ערוך השלחן (רכג, ב): הרי"ף והרמב"ם דחו את ההלכה מפני שבאופן סתמי אין לברך על הולדת צאצא, אפילו זכר! וזו לשונו: "והברייתא מיירי באדם שדואג ותאב ללידת זכר... ואמרו לו ילדה זכר כלומר בשרוהו בשורה טובה שהקב"ה מילא תאוותך... בסתם אינו מברך ורק בכאן היה תאוב לזה".

• כנסת הגדולה (רכג): אולי סוברים שברכות אלו רשות ולא חובה. אולם תירוץ זה קשה, שהרי הביאו את ברכות ההודאה, ורק את זה השמיטו .

• בן ידיד (לרבי ידידיה טאריקה, על הרמב"ם פרק י הלכה ג): אין חידוש כלל בדין הברכה על הבן כיון שזה כלול בדין של בשורות טובות הרגיל, וכך היא דרך רבינו הרמב"ם לקצר.

• הרב יוסף קפאח (על הרמב"ם ברכות י, אות ז) על פי קבלתו מ"רבותינו נ"ע": בלידת בן זכר מברך שהחיינו על המילה ופוטר בכך את הטוב והמטיב- "שהחיינו דשעת המילה עולה לשתיהן".

• דברי יציב (אורח חיים פח): האריך לבאר שישנן סוגיות סותרות בש"ס, ודעות שונות בין התנאים ואמוראים, וכפי הנראה יש מחלוקת האם עדיף זכר או נקבה, ויש לתלות את זה במחלוקת בית שמאי ובית הלל (יבמות סא, ב) לגבי פריה ורביה שלדעת בית שמאי הולדת שני זכרים היא קיום המצווה ולבית הלל דוקא זכר ונקבה, ואם כן משנתנו היא אליבא דבית שמאי, ואינה הלכה (וכתב הדברי יציב על כך "ודו"ק כי נכון הוא").

לפי זה, אין מקום לחייב ברכה דוקא על בשורת בן זכר ועל כן השמיט הרמב"ם, ולמרות שהרמב"ם בסוטה (ג, כב) פסק על פי האמור בברכות (לא) שאישה סוטה שהיתה יולדת נקבות תתברך בכך שמעתה תלד זכרים, הרי בעניינינו אי אפשר לקבוע מסמרות, וכפי שאמר רב חסדא (בבא בתרא קמא, א) "לדידי בנתן עדיפן לי מבני" . ואם כן הדבר תלוי בכל אדם ולא קבוע במסמרות, ומבחינה עקרונית בברכת ההודאה שייך לברך אף על בת.

ברכת הרואה את חבירו

המשנה ברורה (רכג, ס"ק ב) חידש שיש לברך על הולדת הבת ברכת שהחיינו, וזאת למד ב"קל וחומר" מדין הרואה את חברו לאחר שלשים יום שלא ראהו, ושמח בראייתו (שלחן ערוך רכה, א). דבר זה בנוי על הנחת יסוד שתקנת חכמים לברך על חבירו היא אפילו אם מעולם עוד לא ראהו, כגון שהכירו דרך מכתבים ודרכי תקשורת אחרים, וכן פסק כבר הפרי מגדים (רכה, אשל אברהם ג) ואחריהם האגרות משה (אורח חיים ה, מג).

השלחן ערוך הרב (סדר ברכת הנהנין פרק יב) כתב לא לברך על שמועת הולדת הבת כיון שהיא "אינה שמועה טובה" (ראה לעיל אות א), אולם כתב שהן על בן והן על בת יש לברך כל שלשים יום כשנהנה ושמח בראייתם, ומשמע מדבריו שדוקא אם כבר ראה את הבן או הבת פעם ראשונה ("וכשחוזר ורואה הבן הנולד..."), ומהמשך דבריו משמע שגם כאשר לא ראה מעולם יש לברך שהחיינו על הראייה ("צריך לברך אפילו אם ראהו כבר לפני שלשים יום" ומשמע שגם כאשר לא ראהו מעולם יש לו לברך שהחיינו בראייה זו). והדברים נוטים שהוא מסכים לדברי הפרי מגדים, וכך הביא הגרע"י בחזון עובדיה (ברכות עמוד שפט) שדעת השלחן ערוך הרב מסכימה למשנה ברורה.

בספר מרומי שדה (לנצי"ב מוולוז'ין ברכות נד, א) כתב שמכך שהמשנה הצריכה לברך שהחיינו על קניית כלים חדשים (ואם יש בהם שותפות אזי מברך עליהם הטוב והמטיב), יש ללמוד קל וחומר לברך על הולדת ביתו ברכת ההודאה "דלא גרע מאילו קנה עבד או שפחה לשמשו, שהרי מעשה ידיה לאביה" אולם העיר שלא ראה זאת בפוסקים, ו"אולי" סיבת הדבר היא שבת אינה מתנה טובה לאביה כדאיתא באגדה . דבריו אלו נראים כדברי הסתר דבר, וקשה לומר שדברי האגדה יזיזו את חומת הפשט של חובת ברכת ההודאה על בשורות טובות ומשמחות. וכבר העיר על כך הציץ אליעזר (יג, כ), ותורף דבריו הוא שנראה שדעת הנצי"ב לברך שהחיינו, אלא שלא ראה כן בפוסקים, וגם את הדחייה לסברתו כתב הנצי"ב בלשון מסופקת: "ואולי", ונימוקו זה שמבואר באגדה שבת אינה מתנה טובה "אינו משכנע", משתי סיבות: א. אין למדין מן האגדות; ב. בענין ברכות ההודאה דנים את המקרה באשר הוא שם ולא כפי העתיד להתרחש, וכיון שכעת יש שמחה, לא אכפת לן מה "שאיננו בטוח מה שיהא עליה כשתגדל".

בין שהחיינו והטוב והמטיב

לפי הסברה הנ"ל שיש לומר שבימינו הדין הוא שיש לברך "הטוב והמטיב" על בשורת לידת הבת, לכאורה לאו שפיר הוא לברך "שהחיינו", שהרי לטובה והנאה משותפת תיקנו דוקא הטוב והמטיב. אולם בביאור הלכה (רכה, ה) פסק שאם מברך שהחיינו במקום שמוטל עליו לברך הטוב והמטיב שפיר דמי ואינה ברכה לבטלה שהרי סוף סוף הנאתו שלו היא, וצירף לכך שיש פוסקים הסוברים שלעולם עם ברכת הטוב והמטיב צריך גם שהחיינו. וכך עולה מעוד כמה פוסקים שכתבו שלא נוהגים לברך על הולדת הבן "הטוב והמטיב" אלא סומכים על ברכת שהחיינו שאומר האב בעת המילה, וכן כתב רבי יצחק פלאג'י ביפה ללב (רכג, א), והרב קפאח הנזכר לעיל על פי גדולי תימן (ברכות י, אות ז).

סיכום

בברייתא (ברכות נט, ב) נאמרה דוגמה לבשורה טובה משותפת שעליה יש לברך ברכת הטוב והמטיב: אמרו לו שילדה אשתו זכר. מסתימת הדברים אפשר להבין שדוקא בן זכר, ודנו הפוסקים האם לברך על בשורת הולדת בת, בימינו השמחה גדולה במקומות רבים באופן שווה בין על זכר או נקבה, ופעמים אף שמחה גדולה יותר כשנולדת בת, תלוי בשאר הילדים שכבר נולדו, ובשאר נטיות נפשיות ואחרות. הראנו שיש מחלוקת ראשונים (רשב"א – ספר חסידים) האם הברכה היא על הטבה גשמית דוקא, או על בשורה משמחת.

נראה שהמברכים הטוב והמטיב, יש להם על מה שיסמוכו, והיותר מרווח הוא לברך שהחיינו , ומכמה טעמים:

• התקנה היתה כללית על בשורות טובות (שיש בהם הנאה ותועלת), והכל תלוי במצב ובמציאות המשתנה (ובדומה לדברי הבן ידיד על הרמב"ם, וזו היא סברה פשוטה). ומהרשב"א נראה שאם יש חוטרא לידה ומרה לקבורה יש לברך, ודבר זה שייך בתוקף בדורנו, ויש לומר שאף בדורות קודמים כמו שהביא הריטב"א (וכל עוד אין ריעותא שמכוחה יחשוש שביתו לא תהווה לו חוטרא ומרא, יש לו לברך ).

• הרי"ף והרמב"ם השמיטו את הדוגמא של המשנה, והדברי יציב הסביר שזה מפני שאי אפשר לקבוע מסמרות שדוקא על הולדת זכר יש לברך.

• הפרי מגדים חידש שיש לברך שהחיינו על ביתו שרואה אותה בפעם ראשונה, וכמותו פסק המשנה ברורה (והאחרונים התוכחו בפירוש דברי שלחן ערוך הרב) ועוד .

• דברי הנצי"ב שהולדת הבת לא גרעה מקונה עבדים ושפחות שמעשה ידיה וידיהם שלו הם (ברכה זו לא שייכת לאמא אלא דוקא לאבי הבת, וכמו שהעיר הציץ אליעזר שם).