ביעור חמץ שנמצא בתוך הפסח

מקורות
בבלי:	פסחים ו א
ירושלמי:	פסחים ב ב
רמב"ם:	חמץ ומצה ג ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תמו א-ג

סוגית הגמרא ושיטות הראשונים

הגמרא (פסחים ו א) מביאה את דברי רב יהודה בשם רב שהמוצא חמץ ביום טוב, צריך לכפות עליו את הכלי. ומוסיף ואומר שאם הוא של הקדש, אינו צריך לפי שאנשים בדלים ממנו.
מבואר בגמרא שהצורך בכפיית כלי הוא כדי שלא יבואו לאכול את החמץ, אך אין היתר להזיזו ממקומו או לבערו ביום טוב עצמו, אלא רק לטלטל כלי אחר על מנת לכסותו.

לא מבואר מתוך דברי הגמרא מדוע לא לשרוף את החמץ, או לכל הפחות להוציא אותו מהבית, שהרי לכאורה האדם עובר איסור כל זמן שהחמץ בביתו. אמנם מסתבר שישנה חלוקה בין אדם שביטל את החמץ ואין עליו איסור תורה של בל יראה ובל ימצא, לבין אדם שלא ביטל, ודנו הראשונים בדבר כדלהלן.

האם האיסור לטלטלו הוא דווקא כשביטל את החמץ או אף כשלא ביטל

שיטת הסוברים שמדובר באדם שביטל את החמץ

רש"י (ו א ד"ה כופה) מעמיד את דברי רב באדם שביטל את החמץ וממילא כבר לא רובץ עליו איסור תורה, וכיון שאסור לטלטל את החמץ משום מוקצה יכול רק לכפות עליו כלי שלא יבוא לאוכלו. רש"י לא גילה דעתו להדיא מה הדין כאשר לא ביטל את חמצו מבעוד יום, וביום טוב מצא חמץ, האם מותר לו לטלטלו ולשורפו או לאו. מסתימת דבריו משמע שאם לא ביטל מותר לו לטלטלו, אך לא ניתן לדייק לענין שריפה אם התירו לו גם לשורפו או לאו, ונחלקו המפרשים בדבריו כדלהלן. .
הר"ן (בדפי הרי"ף ב ב ד"ה המוצא) העמיד גם הוא כדברי רש"י שמדובר באדם שביטל, ולכן אף שאינו יכול לטלטלו משום מוקצה, אינו עובר על בל ימצא. והוסיף הר"ן שאף לשורפו אסור (כוונתו כנראה לשורפו במקומו מבלי לטלטלו), והגם שקיימא לן שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, מכל מקום בעינן קצת צורך יום טוב, וכאן אין שום צורך לפי שכבר יצא ידי חובתו בביטול. מדוייק בדברי הר"ן שאדם שלא ביטל את חמצו מבעוד יום ורובץ עליו איסור תורה, מותר לו לשורפו ביום טוב, ואולי אף לטלטלו. וכן הוא במפורש בחידושי הר"ן (ה ב ד"ה וש"מ) שמצות הבערה הוי צורך יום טוב. וכן היא שיטת הגהות מיימוניות (חמץ ומצה ג ט) בשם ריב"א, וכן כתב האור זרוע (ב פסחים רנו ד"ה המוצא), שאם לא ביטלו מותר לשורפו מן התורה הואיל והוא קצת צורך יום טוב, וכן דעת הסמ"ג (עשין לט ד"ה אמר רב יהודה).
כשיטה זו כתב במפורש הטור (אורח חיים תמו) בשם אחיו רבנו יחיאל שאם לא ביטל את החמץ מבעוד יום, יוציאנו וישרפנו ביום טוב שלא יעבור עליו במזיד, שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וכן כתב בשו"ת הרשב"א (א עא) בשם רבו רבנו יצחק (קרקושא) שמותר לשורפו מטעם 'מתוך שהותרה'. והרשב"א הסכים לדבריו והביא לזה ראיה מהירושלמי (שבת ב א) שמתיר להצית את האור במדורת חמץ, ואף אם נאמר ששם מדובר שהדליק מערב יום טוב, מכל מקום קיימא לן שכל ששריפתו אסורה ביום טוב, אסור להדליק אף מערב יום טוב, ואם כן מוכח דבחמץ שרי. אמנם הגר"א (ארוח חיים תמו ד"ה גם) דחה ראיה זו, וכתב שהירושלמי איירי דווקא בשהצית מערב יום טוב. וכן כתב הפרי חדש (תמו א ד"ה ולי נראה) לדחות, שלמ"ד לא אמרינן הואיל והותרה, ביום טוב אסור ובערב יום טוב מותר.

גם המאירי (ו א) הכריע כשיטת רש"י שסוגיין איירי בביטל, שהרי אם לא ביטל לא ייתכן שנאסור טלטול במקום שעובר על שני לאווין ומבטל עשה (ד'תשביתו'), ואף שבשופר לא התירו לפקח עליו את הגל משום טלטול וביטלו המצוה, שם יש רק עשה בלבד, וגם שבשעת פיקוח הגל אינו מקיים העשה. אמנם בדברי המאירי מבואר שאם לא ביטל אינו מותר לשרוף את החמץ כדעת ר' יחיאל והרשב"א, אלא רק לטלטלו, וכנראה סובר שזהו מפני שאחר שעת הביעור השבתתו בכל דבר ולאו דווקא בשריפה. כשיטה זו משמע גם בכלבו (מח ד"ה והמוצא) שאם לא ביטל שרי לטלטלו. וכן ביארו כמה אחרונים בדעת רש"י כדלהלן.

ביאור שיטת רש"י

כאמור, בהסבר דעת רש"י נחלקו המפרשים, האם מי שלא ביטל את החמץ מותר לשורפו, או רק לטלטלו ולהוציאו החוצה.

הגמרא (ו א) אומרת להדיא ששריפת חמץ ביום טוב היא הבערה שלא לצורך ואסורה. וזה נאמר אליבא דר' עקיבא שהביא מקור לכך שביעור חמץ הוא דווקא ביום י"ד ולא בט"ו, ממה שכתוב 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', והרי ביום טוב הבערת אש אסורה, אלא על כרחך שהביעור הוא קודם יום טוב. ומזה למדה הגמרא שר' עקיבא סובר כר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה ושלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
בתשובת הרשב"א (א עא) כתב השואל שם שמכאן לכאורה ניתן להוכיח שלדידן שקיימא לן שאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, מותר לשרוף חמץ שנמצא ביום טוב. אך השואל שם דחה את הראיה וכתב שאפשר שזהו דווקא בסוגיה דהתם, שדנה לגבי הפסוק שמלמד את עיקר דין שריפת חמץ שאם היה הדין לבערו בט"ו דהיינו ביום טוב, בזה אפשר היה לומר מתוך שהותרה לצורך וכו', שזהו צורך יום טוב לשרוף את החמץ בזמן שריפתו. אך בסוגיין איירי לדידן שקיימא לן שביעור חמץ הוא קודם יום טוב, וזהו כבר לאחר זמן ביעורו, בזה ההבערה אינה חשובה הבערה לצורך יום טוב, כיוון שיכול היה לעשותה קודם יום טוב. גם הגר"א בביאורו (תמו ד"ה גם) הביא לדחות ראיה זו באותו אופן.
הרשב"א שם הסכים לדברי השואל במה שדחה את הראיה, אבל הביא ראיה אחרת מדברי רש"י בהמשך (ה ב ד"ה שמע מינה) שכתב על דברי הגמרא שר' עקיבא סובר כר' יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, שאם היה סובר שהביעור אפשרי על ידי דבר אחר, היה יכול להעמיד את הפסוק 'אך ביום הראשון' ביום טוב עצמו ויבער בכל דבר אחר, כגון להאכילו לכלבים או להשליכו לים. וממה שרש"י כתב דווקא דוגמאות אלו ולא הוסיף גם ע"י שריפה, מוכח שסובר שהשריפה אסורה ביום טוב.
ולכאורה יש להעיר על ראיה זו, שהרי הדברים אמורים אליבא דר' עקיבא שסובר שלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמובא בהמשך הגמרא, ולכן פשיטא שאי אפשר לשרוף אלא רק להשליכו לכלבים או לים, אך אם היה סובר ר' עקיבא 'מתוך שהותרה' היה מתיר גם לשורפו. וכן דחאה הרב פרי חדש (תמו א דה ולי נראה).
גם הבית חדש (תמו א) סובר בדעת רש"י שמותר רק להוציאו ולהשליכו לנהר, לפי שאיסור דאורייתא דבל ימצא דוחה לאיסור דרבנן דמוקצה, אך שריפת חמץ ביום טוב אסורה לפי שנחשבת היא להבערה שלא לצורך. והוכיח דבריו מהסוגיה לקמן (לו א) לגבי השלש במי פירות שלדעת רבן גמליאל תישרף מיד, וכתב רש"י (ד"ה לשין) שהוא דווקא במועד, דביום טוב אסור לשורפה מפני שהבערה שלא לצורך היא. והסביר הב"ח שרש"י לשיטתו שסובר שאחר זמן ביעורו מותר להשבית את החמץ בכל דבר, ממילא אין זו הבערה לצורך, דאפשר באופן אחר. גם בפני יהושע (ו א ד"ה בגמרא אמר רב יהודה) כתב בדעת רש"י שאף שאם ביטל אסור לשורפו ולטלטלו, מ"מ אם לא ביטל, כיון שיש עליו גם לאו דבל יראה מלבד עשה דתשביתו, צריך להוציאו מביתו ולהניחו במקום הפקר, דרש"י סובר שאחר זמן ביעורו השבתתו בכל דבר, וכיון שהוא רק איסור דרבנן דטלטול, לא העמידו חכמים דבריהם במקום איסור דאורייתא.

לעומת זאת הבית יוסף כתב שנראה מדברי רש"י שסובר הוא שמותר לשרוף את החמץ ביום טוב, וכדעת רבנו יחיאל. גם בחק יעקב (תמו ג) כתב בפשיטות בדעת רש"י דשרי אף לשרוף. והוסיף ראיה לשיטה זו המתירה לשרוף מדברי רב במקום אחר (ו ב) שאמר הבודק צריך שיבטל גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילוה, והרי יכל לומר בפשיטות שמא ימצא ביום טוב ואינו יכול לבער, אלא על כרחך שביום טוב מותר לשרוף.

שיטת הסוברים שמדובר באדם שלא ביטל את החמץ

תוספות (כתובות ז א ד"ה מתוך) כתבו להדיא שאין חילוק בסוגיה בין אדם שביטל לאדם שלא ביטל, שגם אדם שביטל מבעוד יום, יש לו עדיין מצוה מדרבנן לבער. אלא שלא התירו לבערו ביום טוב, שאף שיש כאן קצת צורך יום טוב ואמרינן בזה 'מתוך שהותרה', מכל מקום כאן אינו מועיל לפי שאי אפשר לטלטלו. מבואר בדברי תוספות שסבירא להו שעקרונית מותר לשרוף חמץ ביום טוב, ואפילו אדם שביטל, לפי שמקיים בזה מצות ביעור והוי קצת צורך יום טוב, אלא שמעשית אין הדבר אפשרי משום מוקצה, מפני שגם אדם שלא ביטל ורובץ עליו איסור דאורייתא, לא התירו לו טלטול.
וכן למד הגר"א (תמו ד"ה גם) בדעת התוספות שלשרוף את החמץ במקומו מבלי לטלטלו מותר, דהוי לצורך היום.

הטור הביא בדעה קמייתא בשם יש אומרים שגם מי שלא ביטל אסור לו לשורפו ביום טוב וכדעת התוס', אך בדבריו מבואר שאין זה מטעם איסור מוקצה וכדברי התוס', אלא מטעם איסור הבערה ביום טוב, ושלא אמרינן בזה שהותרה הבערה שלא לצורך. ומבואר עוד בדבריו שאף לטלטלו אסור לפי שאינו יכול לבער באופן אחר, לפי שצריך לבער דווקא בשריפה כרבי יהודה. הבית חדש(תמו א ד"ה ונראה) כתב לפרש טעמם, שכל מה שאמרינו 'מתוך שהותרה' הוא דווקא כאשר יש בזה צורך היום, אבל שריפת חמץ אין בה צורך כלל.

בדעה זו מחזיק גם מהר"ם חלאווה בחידושיו לפסחים (ו א), שהאריך לבאר שיש להעמיד את הגמרא אף בלא ביטל, לפי שאסור לשרוף את החמץ ביום טוב אף שמצוה יש בביעורו, וכמו בקדשים שיש מצוה לשרוף את הנותר ואפילו הכי ביום טוב אסור. והוסיף להוכיח כן מדברי ר' עקיבא (פסחים ה א) שסובר ששריפת חמץ אסורה ביום טוב. ואף שטעמו משום דלא אמרינן 'מתוך שהותרה' להבעיר גם שלא לצורך, ואנן קיימא לן כב"ה דגם שלא לצורך מותר, מכל מקום לא מסתבר שר' עקיבא אמר דבריו לבית שמאי בלבד. אלא גם לבית הלל בעינן צורך קצת וביעור חמץ אינו נחשב להבערה שיש בה צורך יום טוב כלל.
אמנם שלא כדעת הטור, סובר הוא שעקרונית ניתן לבער גם בדרכים אחרות את החמץ, דקיימא לן כרבנן, ולכן לכאורה היה מקום להתיר טלטול דרבנן להינצל מאיסור דאורייתא, אך מכל מקום מסקנתו שדברי רב נאמרו בין בביטל ובין בלא ביטל ואסור אף בטלטול, ואינו מותר אלא לכפות עליו כלי אף שעובר בזה על איסור תורה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (חמץ ומצה ג ח) כתב שאם מצא חמץ ביום טוב, כופה עליו כלי עד לערב ומבערו. ומוכח מתוך דבריו שמדבר אף על אדם שלא ביטל. וכן ביא המגיד משנה שאפילו לא ביטל אסור בשריפה ובטלטול.

הקשה רבנו מנוח שם מדוע לא התירו טלטול דרבנן במקום מצוה דאורייתא, ותירץ שבזמן שמלטלו עדיין לא מקיים העשה דתשביתו, ולא התירו אלא כמילה בצרעת שהלאו והעשה באין כאחד.
ובכסף משנה שם כתב שהבערה לא הותרה דומיא דשריפת קדשים האסורים, וגם אין כאן צורך יום טוב קצת שנאמר 'מתוך שהותרה'. ולענין איסור מוקצה כתב לתרץ, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ועוד שכיון שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו מפני שאנוס הוא ולא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשבידו לבערו.

הבית חדש (תמו ב ד"ה לשון הרמב"ם) כתב בדעת הרמב"ם שאף שניתן לבער את החמץ על ידי פירור לים וכדומה, סובר הוא שלא התירו משום טורח יום טוב.

הכרעת השלחן ערוך והאחרונים

דברי השלחן ערוך

מרן השלחן ערוך (אורח חיים תמו א) העתיק דברי הגמרא להלכה ולא חילק ולא פירש אם מדובר בביטל או גם בלא ביטל את החמץ.
וברמ"א הוסיף שגם לטלטלו וגם לשורפו במקומו אסור.

מדוע לא התירו איסור מוקצה כדי למנוע איסור חמץ

הפנ"י [ד"ה בגמ'] שואל כיצד לפי רש"י מסתפקים בכפיית הכלי, הרי עובר על "תשביתו"? וא"ת שהעמידו דבריהם במקום מצווה, א"כ הוא הדין במקרה שלא ביטל, ומדוע שיהיה הבדל? מייסד הפנ"י שכשחלה מצוות שריפה על החמץ אין אפשרות להיפטר מאיסור החמץ אלא באופן של שריפה, וכיוון שביטל את החמץ א"כ אין פה איסור תורה אלא איסור מדברי חכמים, והם אמרו שאיסור כגון זה לא הותר ביו"ט ב"מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", שהעמידו דבריהם במקום מצוות עשה. ואומר הפנ"י שאה"נ אם אכן הוחמצה עיסה במועד יש לבערה.<BR\> תוס' [ד"ה כופה], ותוס' הרא"ש [כאן] שואלים: אם מדובר שהחפץ הוא מוקצה איך אפשר לטלטל כלי בשבילו, הרי "אין כלי הניטל אלא לדבר הניטל"? ומיישבים שני יישובים: או שמדובר שצריכים למקומו של הכלי ולכן ניתן לטלטלו ממקומו, וכיוון שמותר לטלטלו מותר לקחתו כדי לכסות הכלי. תירוץ שני, אומרים התוס', כיוון שיש פה חשש דאורייתא שיבוא לאכול החמץ התירו לו לעבור איסור דרבנן כדי שלא יעבור על דאורייתא. שני ביאורים נאמרו בתירוצם השני של התוס': או שהכוונה שחכמים לא העמידו דבריהם במקום חשש איסור תורה, כפי שמשמע בפשט לשונם. אך הקוב"ש [כד] מסביר כוונתם שכיוון שיש חשש שיעבור איסור תורה א"כ נחשב צורך גופו לטלטל כלי כדי לכסות את החמץ. [נעיר שהפנ"י אמר בדעת רש"י דלעיל שהסיבה שהתירו לטלטל היא כדי שלא יבוא לאכלו והם אמרו לא לטלטלו והם אמרו לטלטל כלי בשבילו]<BR\>

ביעור במקומו

הכסף משנה [על הרמב"ם בפ"ג, ה"ח מחו"מ] שואל בדעת התוספות שאמר שאף שלא ביטלו אין לשרפו: כיצד זה יתכן לא לשרוף ולעבור על איסור דאורייתא, ואין לומר שהטעם הוא מפני שיש איסור לטלטלו שהרי יכול לשורפו במקומו? ומיישב בשלושה דרכים: א. חכמים עשו חיזוק לדבריהם, והעמידו דבריהם אף במקום איסור תורה, כמו שמצאנו במקומות נוספים, תוס' בשבת ד. ועוד. ב. עדיף לעבור ב'שב ואל תעשה' על דאורייתא מאשר לעבור על דרבנן בקום עשה. ומוסיף שאין זה נקרא שעובר על איסור תורה כיוון שאין בידו לקיים מכח מצוות חכמים, א"כ אונס הוא ורחמנא פטריה. ג. אומר רבינו מנוח כיוון שבשעה שמטלטל לא מקיים מצווה דתשביתו ולכן אינו יכול לשרפו, כיוון שדחיית האיסור הותרה דווקא במקום אם בזמן הדחייה של האיסור מתקיימת המצווה, אך אם לא מקיימים את מצווה באותו הזמן הרי שיש פה איסור במנותק מהמצווה, ולכן הדבר אסור. <BR\> האחרונים התקשו מאוד בפירוש רבינו מנוח: ראשית איך התירוץ ענה לשאלה, הרי יכול לכאורה לשרפו במקומו? מיישב רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע שכיוון שיכול עקרונית לפררו א"כ אסור לשרפו, שהרי יכול לקיים את המצווה ע"י פירור. אומנם מאידך גם לא יכול להוציאו ממקומו, כיוון שבשעה שמטלטלו אינו מקיים את המצווה, ולכן הפתרון היחיד הוא לכסותו בכלי. הט"ז (ס"ק ג) תירץ ואמר שאינו יכול לשרפו ביום טוב, והסיבה היא כיוון שיכול להמתין ולבערו במוצאי יו"ט, א"כ נחשב הדבר שלא לצורך לשרפו ביו"ט, לכן אין לבערו ביו"ט אפילו במקומו. <BR\> הרמ"א [תמו, א] ורוב האחרונים [חק יעקב שם] פסקו שאין לשרוף את החמץ אפי' במקומו ביו"ט.<BR\>

האם ניתן לבער את החמץ בדרכים אחרות

הב"ח (תמו ד"ה לשון) מביא ראייה לשיטות שאומרות שניתן לבער ביום טוב מסוגיא מפורשת בפסחים (מט.) שם כתוב שבערב פסח שחל להיות בשבת רבן גמליאל ביער את החמץ. א"כ כתוב מפורש שניתן לבער את החמץ אפי' בשבת. דוחה הב"ח שכנראה יסבירו את הסוגיא שמדובר שמבערו ע"י השלכתו לנהר או מסירתו לאחר, אך וודאי אין הכוונה ביעור כפשוטו. עולה מהדברים שהשיטות שסוברות שאסור לבער, ניתן לכלות את החמץ בדרכים אחרות. <BR\> השל"ה (מובא במג"א תמו ס"ק ב) נוקט גם כן שיוציאנו ע"י גוי שהרי יש פה רק איסור אמירה לנכרי דרבנן, ועשה של תשביתו דרבנן [שביטל], דוחה לא תעשה מדרבנן של אמירה לגוי. המג"א מערים קושיות על השיטה של מסירה לגוי. ואומר שאפי' לומר לגוי להשליך לים אין לסמוך על גוי, ומביא מספר טעמים: או מפני שחוששים שהגוי לא יפורר את החמץ גדינו או שעיקר ביעור הוא שריפה, ובמסירה לגוי מבטלים זאת ועוד יש חשש שהגוי יטען שהוא רוצה לכשפו. רע"א (ד"ה דאמירה לעכו"ם) מוסיף ומקשה שיתכן שאינו מקיים בזה עשה דתשביתו, כיוון שאין בזה שליחות לגוי, אז נחשב הדבר כנעשה מעצמו. אומנם הוא אינו קובע מסמרות בזה, שהרי יתכן לראות את כל הפעולה של הנכרי משעת המסירה עד שעת הביעור כמסירה אחת, וא"כ הכל זה ביעור אחד. ואכן המרדכי (בסוגיין) סובר שיש לכסות את הכלי ורק במוצאי יו"ט ישרפנו.<BR\> אומנם הריא"ז והשל"ה (שלטי הגיבורים אות ה) סוברים שהעיקר לסלק את החמץ, כדי שלא יעבור עליו, ואף שיתכן שלא יקיים על ידי כך עשה דתשביתו מ"מ לא יעבור על החמץ ב'בל יראה'.

הלכה למעשה

כתב הרמב"ם [פ"ג ה"ח מחו"מ], השו"ע והרמ"א (תמו, א) שמי שמצא חמץ ביו"ט יכסנו עד הלילה ובלילה יבערנו בברכה . וכ"כ הרב משנ"ב (ס"ק ו) שזהו מנהג העולם, ומ"מ כתב שמי שנוהג לשרוף- לא יבטל מנהגו. והשל"ה כתב שיוציא החמץ ע"י גוי. והמג"א אמר שדווקא אם יאמר לו להשליך לים יועיל ביעורו ע"י גוי, ומ"מ כתב שהכרעת כל הפוסקים לכסותו בכלי וכך גם המנהג. וכ"כ כף החיים (תמו ס"ק ט). וכתב הפסקי תשובות (תמו, ב) והקדימו שו"ת הב"ח (מובא בשערי תשובה תמו אות ג) שכיום שמבטלים את החמץ בביאור רב, וודאי לכולי עלמא לא ישרוף את החמץ ביו"ט. <BR\> ראוי לציין שהצורך בכיסוי הוא אפילו במציאות בה החמץ שנמצא הוא בתערובת שיש לאסרה, שהרי כתב המרדכי [מובא בב"י ד"ה כתב] שיש לכסות את התרנגולת עם החיטה שנמצאה. <BR\>

דיני יום טוב שני של גלויות

דייק הדרכי משה (אות א) מהטור (תמו) שביו"ט שני אסור להוציאו מביתו או לשרפו. שהרי כתב שרק בחול המועד הותר להוציאו ולשורפו ולא ביו"ט, נמצא שביו"ט לא יגע בו כלל . ובזה חולק על הארחות חיים [ב"י] ופסקו הרב בשו"ע [תמו, ב], וכן דעת המרדכי [מובא בט"ז ס"ק ד] שכתב שביו"ט שני דרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו. וכתבו המג"א והט"ז שם שהנכון הוא להטילו לים. וכתב המשנ"ב (ס"ק ח ושעה"צ אות טז) שכן הסכמת האחרונים. <BR\>

דין שביעי של פסח

כתב הב"ח (סוף תמו) שבשביעי של פסח יש לבערו בו ביום, כי אם ישהנו נמצא איסור החמץ חוזר להיתרו, ובפשטות הכוונה שמאבד עי"כ את מצוות הביעור. המג"א (תמו ס"ק ב) מסכים עם עיקר הדין שיש לבערו, אך אומר שיעשה זאת ע"י גוי, שאם ישהנו עובר עליו, כיוון שאחר הפסח אין בו איסור, נמצא שעצם ההשהיה גורמת לקיומו ולכן חובה עליו לשורפו. אומנם המשנ"ב (ס"ק ו) כתב שהסכימו הרבה אחרונים שאין לבערו ביו"ט. <BR\>

דין חמץ של גוי

הירושלמי בפסחים (ב, ב) אומר שאם התגלגל חמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל, ביו"ט כופה עליו את הכלי. וביארו רבינו שמחה והרי"ץ גיאת [ב"י ד"ה כתוב], וכן גם הפני משה והקרבן העדה בביאורם לירושלמי שכיוון שאינו יכול לטלטלו שהרי הוא מוקצה. ומאידך כדי שלא יבוא לאכלו יש לכסותו. וכ"כ הב"י (תמו ד"ה כתוב) בשם כמה ראשונים, וכך גם פסק בשולחן ערוך (תמו, ג). וכתב ערוך השולחן (שם אות יא) שכל זה דווקא בגגות שמשתמשין על גביהם, אבל בגגות שלנו שאין משתמשים בהם לא יגע בהם כלל. בדומה לזה כתב בביאור הלכה (ד"ה בביתו) בשם הריב"ש שכל האמור ביחס לכפיית כלי הוא דווקא בביתו, אך ברה"ר לא יגע כלל בחמץ. --צבי אליעזר 19:17, 8 ביוני 2016 (IDT)