ביטול חמץ

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
משנה:	פסחים ג ז
בבלי:	פסחים ד ב, ו ב - ז א
ירושלמי:	פסחים ב ב
רמב"ם:	חמץ ומצה ב ב
שולחן ערוך:	אורח חיים תלד ב-ד

גדר ביטול חמץ מן התורה, ותקנת חכמים לבטל את החמץ בערב פסח, קודם שיגיע זמן איסורו, אף על פי שבודק אחריו ומבערו.

גדר הביטול מהתורה

הגמרא (פסחים ד ב) אומרת שמדאורייתא מספיק לבטל את חמץ ואין צורך אף לבדוק ולבערו, ורק חכמים הם שהצריכו גם לבדוק ולבער. ויש לזה ראיה כבר מן המשנה (פסחים ג ז) שאומרת שאדם העסוק במצוה בערב פסח (קודם איסור חמץ), כגון לשחוט את הפסח או למול את הבן, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם אינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, די שיבטל את החמץ בלבו. ואמנם אם הולך לדבר רשות, צריך לחזור ולבער.
כן מצאנו גם בספרי (ראה קלא) על הפסוק "לא יראה לך שאור" - בטל בלבך, מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו וכו'. וכן הוא במכילתא דרשב"י (יג ז).

הראשונים נחלקו בגדר ביטול חמץ מן התורה.

שיטת רש"י והרמב"ם

רש"י' (ד"ה בביטול) מסביר שביטול החמץ שמועיל מדאורייתא, נלמד מן הפסוק (שמות יב טו):

"שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם...".

וסובר רש"י שמשמעות ההשבתה האמורה בפסוק היא ביטול בלב.

כעין זה כתוב גם בספר הלכות גדולות (יא פסח ד"ה ומאן), שחובת הביטול נלמדת מן הפסוק "תשביתו שאור מבתיכם", ואם מצא חמץ אחר שביטל, לא חייב עליו משום 'בל יראה ובל ימצא'. וכן כתב הרמב"ם (חמץ ומצה ב ב) שמצות השבתה האמורה בתורה, היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר הארץ. כן כתב גם שיבולי הלקט (רו) בשם אחיו ר' בנימין נר"ו, שמהתורה די בביטול, דכתיב 'תשביתו'.

והביאו לזה ראיה גם מן התרגום לפסוק, שמתרגם:

"שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא תְבַטְּלוּן חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן...".

וכן מוכח גם מן המשנה הנזכרת לעיל, בענין ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו', שכיון שעוסק במצווה יכול לבטלו בלבו, ואין צריך לבערו מן העולם.

שיטת התוספות

אבל תוספות (פסחים ד ב ד"ה מדאורייתא) הקשו על פירוש זה, והוכיחו שהשבתה היא ביעור החמץ מן העולם:

• שמצינו שאומר ר' עקיבא בגמרא (ה א) שהפסוק 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם' הוא הבערה, שהיא מלאכה האסורה ביום טוב, ולכן הכרח הוא ש'ביום הראשון' האמור בפסוק, אין הכוונה ליום טוב ראשון של חג, אלא ליום י"ד.
• הגמרא אומרת שתשביתו הוא משש שעות ולמעלה, והרי זהו אחר זמן איסור, ואין מועיל בו ביטול החמץ.

לכן מפרש ר"י שם בתוספות, שבביטול אין מצות תשביתו, אלא הוא מועיל מדין הפקר, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. והוסיפו התוס' שאף שבסתמא צריך להפקיר בפני שלושה, מדראורייתא לא צריך. וכן הביאו בהגהות מיימוניות (חמץ ומצה ב ב) ובאור זרוע (ב פסחים רמד) בשם רבנו תם.
לפירוש זה הסכים הר"ן (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם.
וכן הסכים לפירוש זה הריטב"א (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו הרא"ה, והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה.

על שיטת זו של רבנו תם, הקשו הראשונים מספר קושיות, הובאו ברמב"ן (פסחים ד ב) ובמגן אבות למאירי (ענין יח):

• לא מצאנו בלשון התנאים והאמוראים בשום מקום, שקראו לביטול חמץ 'הפקר'.
• גם במקומות אחרים מצאנו הבדל בין לשון 'ביטול' ללשון הפקר, כגון 'ביטול רשות' בעירובי חצרות, 'בטול עבודה זרה' וכד', שודאי אינם משום הפקר.
• הביטול מועיל לעולם, ואילו לגבי הפקר מצאנו בגמרא (נדרים מג א) שהיא מחלוקת אם הפקר חל כל זמן שלא הגיע לרשות מקבל, שלדעת ר' יוסי עד שיבוא ההפקר לרשות מקבל לא יצא מרשות נותן.
• ההפקר אינו מועיל בשבת, ואילו לגבי ביטול קיימא לן שמבטל אף בשבת ויום טוב.
• ההפקר צריך שלושה, וכאן אפילו ביחיד.
• הפקר צריך אמירה בפה, ולגבי ביטול מבטלו אפילו בליבו.
• הלשון שאמרו בביטול 'שיהיה בטל וחשוב כעפר הארץ' אינו מועיל בהפקר.
• כיון שהוא עצמו יכול לזכות בו, אין זה נחשב שמפקירו לאחרים, ואם כן מנא לן להתיר.

הר"ן בחידושיו שם, התייחס לכמה מקושיות אלו, וכתב לתרץ שיש הבדל בין חמץ לשאר הפקר, שחמץ כיון שמצד הדין אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לכן די בגילוי דעת בלבד, שלא ניחא לו שיהיה לו שום זכות בחמץ זה, וכן הוא בריטב"א שם בשם הרא"ה.

הסבר הרמב"ן

הרמב"ן (פסחים ד ב) מכח קושיות אלו שהקשה על רבנו תם, כתב שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. והוסיף לבאר, שכיון שחמץ הוא איסור הנאה, וקיימא לן איסור הנאה אינו ממון, היה מן הדין שלא יעבור עליו אדם משום בל יראה בפסח, שהרי אין איסור אלא על חמץ שלו ברשותו. אלא שעשאתו התורה כאילו היא ברשותו, לעבור עליו בשני לאוין, מפני שרוצה הוא בקיומו. ולכן, כאשר מגלה דעתו שאינו רוצה בו ומבטלו מדין ממון, ממילא אינו עובר עליו, דשוב לא קרינא ביה 'לך'. וזהו עדיף מהפקר, לפי שאינו יכול לזכות בו בחזרה, שהרי עשהו כעפר.
כל זה ייתכן לומר גם בדעת רש"י ודעימיה, שכתבו שזוהי כוונת התורה 'תשביתו' היינו בלב. וכתב הרמב"ן שזוהי השבתה האמורה בכל מקום, כגון "שביתה ממלאכה".
הרמב"ן (ד ב ד"ה ושוב מצאתי בספרי) כתב שמה'ספרי' ראיה, שהרי הספרי לומד דין הביטול בלב מן הפסוק 'לא יראה לך שאר', כלומר, שאין זה ממצוות 'תשביתו', אלא שכל שביטלת אין זה בגדר 'לך', אלא יצא הוא מרשותך והרי הוא הפקר לכל.

המאירי (ו א ד"ה כבר) כתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ואף שאמרו שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, הוא מפני שכאשר מבטלו, כבר אינו שלו. ומדבריו מבואר שמצות 'תשביתו' של ביעור החמץ אינה אלא על חמץ ידוע כל זמן שלא ביטלו, וחמץ שאינו ידוע אינו צריך לחזר אחריו לבערו. ומ"מ לאחר שביטל את הידוע, יצא החמץ מרשותו ואין עליו חובת ביעור מן התורה.

חמץ ידוע

הרמב"ן (ד א ד"ה ענין) כתב שביטול החמץ מועיל מן התורה גם לחמץ ידוע, שכן מוכח ממשנת 'היה הולך לשחוט וכו' מבטלו בלבו', וכן מוכח מהמוצא גלוסקא יפהפיה ומתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת.

גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור

הגמרא (פסחים ו ב) מביאה דברי רב יהודה שאדם הגם שבודק הוא את החמץ, צריך לבטלו.

טעם הביטול

הגמרא שם דנה מה הטעם שתיקנו חכמים שצריך לבטל את החמץ, שהרי בלאו הכי מבערים את כל החמץ הנמצא בבית?
בתחילה מעלה הגמרא אפשרות שהוא משום פירורין, שאי אפשר לבדוק אחריהם. אך הגמרא דוחה, שהרי פירורין בלאו הכי אינם חשובים, ואינם צריכים ביטול. ואין לומר שכיון שנשמרים הם שנועל את ביתו, ממילא חשובים הם ולא בטלים, שהרי מצאנו בברייתא שסוף עונת לקיטת הפירות, כגון תאנים וענבים, אם אדם כבר אינו מקפיד עליהם, אין בהם משום גזל ופטורין מן המעשר, אף שהוא משמר את שדהו מפני דבר אחר שיש לו בה.
לכן מסיק רבא שטעם הביטול הוא גזירה שמא למרות בידיקתו וביעורו, ימצא גלוסקא יפה לאחר זמן איסור חמץ, ודעתו עליה ואינה בטלה.

אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שאם מוצא לאחר זמן האיסור אינו יכול שוב לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו, כלומר כיון שהוא אצלו באיסור, אין בידו לבטלו.
ומוסיפה הגמרא שאין להמתין עם ביטול החמץלשעה חמישית או רביעית בערב פסח, לפי שזמן זה אינו זמן ביעור ואינו זמן איסור, וממילא אין דעתו על זה, ועלול ללהימנע מלבטל את החמץ.
ואמנם לשעה שישית אין להמתין, שכיון שהוא כבר אסור מדרבנן, שוב אינו יכול לבטל, שחכמים עשוהו כדאורייתא שאינו ברשותו לבטלו. שאמרו חכמים, שהמקדש אישה משעה שישית ומעלה, אפילו בחיטים קורדינייתא, אין חוששים לקידושיו, אף שזהו רק איסור דרבנן.

פירוש 'ודעתיה עילוה'

רש"י (ו ב ד"ה ודעתו) כותב שהביטול נועד מחשש שאם אדם ימצא חמץ שחשוב הוא בעיניו, עלול הוא לחוס עליו מלשורפו, וישהה אותו אפילו רגע, ובכך עובר הוא על איסור 'בל יראה ובל ימצא'. אמנם אם ביטל הוא את החמץ קודם הפסח, לפני שהגיע זמן איסורו, אינו עובר, שהרי השבית את כל החמץ.
תוספות (ד"ה ודעתיה) הקשו על רש"י, שלפי זה אינו מובן מהי קושית הגמרא מיד לאחר מכן, שיבטל את החמץ לכשימצא אותו? והרי הוא חס עליה מלבטלה? לכן מפרשים התוספות ושדעתו עליה הכוונה שאינו בטל מאליו כמו פירורין.
ברבנו יהונתן על הרי"ף (ו ב) כתב כפירוש רש"י, והסביר ששאלת הגמרא שיבטל לכשימצא, הכוונה שכיון שזריז הוא כל כך במצוה לבדוק את החמץ, וגם שומע לתקנה לבטלו, אם כן מה לנו לתקן שיבטל בשעת הבדיקה, הרי ודאי יהיה זריז לבטלה תיכף כשימצאנה?

הטעם שאינו עובר על איסור לאחר ביטול

הריטב"א (ד"ה אמר רב יהודה) הביא יש מפרשים, שהביטול מועיל להינצל מאיסור, לפי שאחר הביטול, שוב אין עליו תורת לחם. כן מובא פירוש זה ברבנו יהונתן על הרי"ף שכשמבטלו מתורת אוכל, הוי כמי שטח פניה בטיט.
אך כתבו התוספות שפירוש זה אינו נכון, שאין הדבר תלוי בדיבורו, ועוד, שאם כן ניתן יהיה לבטלו אף לאחר איסורו. אלא כתבו בשם רבנו תם (דרוש מקור) שהוא מדין הפקר, שכשאדם מבטל החמץ הוא מפקירו ושוב אינו שלו. ואף שקיימא לן בדרך כלל שהפקר הוא דווקא בפני שלושה, מ"מ זהו מדרבנן, אך מדאורייתא בינו לבין עצמו סגי. אף שאינו אומר כאן לשון הפקר, אלא לשון ביטול שאינו מועיל בהפקר דעלמא, כיון שמצד הדין אין החמץ ברשותו, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו, לכן כשמסתלק ממנו סגי וחשוב כהפקר.

ראשונים רבים הסכימו לדברי התוספות שהביטול מועיל מדין הפקר. כן כתב הר"ן בחידושיו (ו ב ד"ה הבודק צריך) והוכיח זאת מן הסוגיה, שהביאה את הברייתא לגבי סופי תאנים, שם ודאי מדין הפקר הוא. והוסיף שאף שבעלמא לא מועיל הפקר בלב, ולא מועיל הפקר בלא יציאה מרשות בעלים לרשות זוכה, הכא שאני, לפי שחמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ולכן בגילוי דעתא סגי.

ביטול על ידי שליח

הריטב"א (ו ב ד"ה אמר רב יהודה) כותב בשם הרא"ה שאי אפשר לבטל חמץ על ידי שליח, שאין שליח להפקר. אבל כתב שבעל העיטור סובר שיש ביד שליח לבטל חמצו של שולחו.

זמן הביטול

הריטב"א (ד"ה אמר רב יהודה) כותב שהביטול צריך להיות בשעת הבדיקה.