אמירת 'ויכולו' בערב שבת

מקורות
בבלי:	שבת קיט ב
רמב"ם:	שבת כט ז
שולחן ערוך:	אורח חיים תסח א,ז

חובת אמירת פסוקי 'ויכולו' בתפילת ערבית של שבת ולאחריה.

חובת האמירה

הגמרא (שבת קיט ב) אומרת שהמתפלל בער"ש צריך לומר פסוקי 'ויכולו' עד ואשר ברא אלהים לעשות', וכל האומר 'ויכולו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וששני מלאכי השרת מלווין לו ומניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו 'וסר עוונך וחטאתך תכופר'.
והרמב"ם (שבת כט ז) כשהזכיר דין זה לא כתב זאת כחובה, אלא שזהו מנהג פשוט בכל קהילות ישראל.

זמן האמירה

בגמרא הנ"ל משמע שזמן אמירת פסוקי 'ויכולו' הוא בתפילת ערבית עצמה, כלומר בברכת מקדש השבת, שכן לשון הגמ' 'המתפלל בער"ש צריך לומר ויכולו'. אבל ברמב"ם מבואר שמנהג אמירת ויכולו היה לפני הקידוש על היין, וצריך לבאר את הגמרא לדעתו, שמי שהתפלל כבר צריך לומר ויכולו על הכוס וכו'.
אבל הטור (אורח חיים רסח) למד מדברי הגמרא לאמרם בתוך התפילה, ומקורו מדברי התוספות (פסחים קו א ד"ה זוכרהו) והרא"ש (פסחים י טו), שזהו כפשט הגמרא בשבת שם. וכן העתיק להלכה בשלחן ערוך (א).
אבל הוסיפו התוס' והרא"ש שתיקנו לומר גם על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו.
ועוד כתבו שאומרים אותו גם בציבור אחרי התפילה בקול רם, והטעם לזה משום יום טוב שחל להיות בשבת, שאז אין אומרים 'ויכולו' בתפילה, מפני שמתפללים 'אתה בחרתנו' ותיקנו לומר בכל השבתות כדי לא לחלק בין שבת לשבת.