טיוטה:שבירת כלים בשבת לצורך אכילה

נקיבת חבית

עוד מובא בהמשך המשנה, שלדעת ר' יהודה אסור לנקוב מגופה (כיסוי) של חבית, ואילו לחכמים מותר אבל לא מצדה.
במאירי (קמו א ד"ה אין) מסביר שהמגופה היא של חרס ומדביקים אותה על פתח החבית, והיא אינה קשה כמו החבית עצמה אלא ניתנת לשבירה כאשר רוצים לשתות. ודרכם היה לנקוב בה נקב צר ולהטות החבית ולהוציא יין דרך אותו נקב.
ובגמרא נחלקו האמוראים. דעת רב הונא התנאים נחלקו לגבי הצד העליון של החבית, כלומר עליונה של המגופה, אבל מצידה של המגופה לכולי עלמא אסור. רב חסדא חולק ואומר, שדווקא בצידה של המגופה זוהי מחלוקת התנאים, שחכמים מתירים ור' יהודה אוסר, אבל בעליונה של מגופה לכולי עלמא מותר. ומה שמודים חכמים לאיסור הוא בצד החבית עצמה.

טעם האיסור

כפי שמבואר בראשונים, האיסור לנקוב את מגופת החבית הוא משום תיקון פתח, כלומר יש בזה גמר מלאכה ומכה בפטיש.

ברש"י מבאר את יסוד מחלוקת התנאים, שהשאלה היא מה נחשב פתח, לדעת חכמים כל פתח שלאו אורח ארעא לעשותו אינו אסור, ולדעת ר' יהודה אם יש שעושים כך, אפילו שאינו הדרך המקובלת, אסור.
ובזה נחלקו האמוראים שרב הונא סובר שלמעלה אין דרך אנשים לעשות פתח כדי שלא יפול לתוכה לכלוך, אבל בצד המגופה עושים לפעמים פתח ולכן חכמים אוסרים, ור' יהודה אוסר אף למעלה ממש כי יש שעושים כן. לעומת זאת דעת רב חסדא, שרק בצד החבית עצמה דרך לעשות פתח אבל בצד המגופה לא ולכן מותר, ומ"מ ר' יהודה אוסר גם בזה לפי שיש שעושים כן.

הוספה על נקב ישן

עוד מובאת שם ברייתא (קמו א) נוספת האומרת שלנקוב נקב חדש בכלי אסור, לנקוב נקב ישן מותר לכתחילה, ולהוסיף על נקב חדש דעת תנא קמא שיכול להוסיף, ויש אומרים שאף להוסיף אסור.

ביאור המחלוקת

ובגמרא מבואר שהאיסור לנקוב נקב חדש הוא משום מתקן פתח, כלומר יש כאן גמר מלאכה. ומסבירה הגמרא שאמנם לדעת חכמים מותר להוסיף על נקב חדש, אף שלכאורה יש כאן גמר מלאכה, משום שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לא חשיב פתח וכל האיסור הוא רק מדרבנן משום שמא יעשה כן בלול של תרנגולין (שהוא עשוי כדי להכניס אויר, ואפילו בחור קטן סגי), אך להוספה לא חיישינן בלול של תרנגולין, שאין דרך להוסיף בלול של תרנגולין שמא יכנסו לשם בעלי חיים ויזיקו לתרנגולין. אמנם דעת 'יש אומרים' שגם בלול של תרנגולין יש לחשוש להוספה, מפני שלפעמים הפתח מעיקרא קטן מדי ואינו מספיק אפילו כדי להוציא הבל ולהכניס אויר, ואתי לאוסופי.

הגדרת נקב ישן

הגמרא (קמו ב) מביאה דברי רב יהודה בשם שמואל, שנקב ישן שהתירו הוא דווקא שסתמו אותו באופן שעשוי לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל, אך אם סתמו את הנקב באופן שעשוי לחזק את החבית שלא ישפך היין, הרי זה כנוקב מחדש ואסור.
ונחלקו האמוראים בהגדרת המיקום של הדבר. לדעת רב חסדא כל שהנקב נמצא במקום היין הרי זה לחזק, ורק אם נמצא מעל היין חשיב לשמר. אבל דעת רבא שגם אם נמצא הנקב במקום היין ממש, חשיב משמר לפי שאין כובד היין נשען עליו, ואין בזה חשש שיישפך, ורק אם הנקב בשולי החבית מלמטה, אז חשיב לחזק ואסור.

הכרעת ההלכה

כבר בגמרא (קמו ב) נפסקה הלכה כאחרים, שאסור אף להוסיף על נקב חדש, וכן פסקו הפוסקים.

קריעה וחיתוך חותלות וחותמות

מובא בגמרא (שבת קמו א) ברייתא האומרת שחותלות של גרוגרות ושל תמרים מותר להפקיע להתיר ולחתוך (וברייתא אחרת המתירה רק להתיר היא כדעת ר' נחמיה האוסר לטלטל סכין אם לא לצורך תשמישו).
בגמרא בביצה (לא ב) אומר שמואל שחותמות שבכלים מותר להפקיע, להתיר או לחתוך בין בשבת בין ביום טוב. ומבאר רש"י (לא ב) הטעם שאין בנין וסתירה בכלים.