סמיכת גאולה לתפילה

מקורות
בבלי:	ברכות ד ב, ט ב, ל א
ירושלמי:	ברכות א א
רמב"ם:	תפילה ונשיאת כפים ז יז-יח, סדר תפילות
שולחן ערוך:	אורח חיים סו ז-ט, קיא א, רלו ב-ד

חובת סמיכת ברכת 'גאל ישראל' לתפילת עמידה, ואילו דברים התירו לומר ביניהם.

הצגת הסוגיה

בגמרא (ברכות ד ב) מובאת מחלוקת בין ר' יהושע בן לוי לר' יוחנן, בעניין סדרה של תפילת ערבית. ריב"ל סובר ש'תפילות באמצע תקנום', כלומר, שכל שלושת תפילות העמידה שתקנו חז"ל (שחרית, מנחה וערבית) נתקנו בין קריאת שמע של שחרית לקריאת שמע של ערבית. יוצא מכך, שלדעתו, בערב צריך קודם כל להתפלל תפילת שמונה עשרה, ורק אח"כ לקרוא קריאת שמע. לעומת זאת, רבי יוחנן סובר שצריך קודם כל לקרוא ק"ש ואח"כ להתפלל, כיוון שיש לסמוך גאולה לתפילה, וכל הסומך גאולה לתפילה של ערבית, הרי זה בן העולם הבא.
עוד מבואר שם בגמרא שמחלוקת ר' יוחנן וריב"ל היא גם בסברה וגם בפסוק.
בסברה - לדעת ר' יוחנן אף שעיקר הגאולה היתה בבוקר, מ"מ כיון שהגאולה התחילה מבערב, גם בערבית יש לסמוך גאולה לתפילה. ואילו ריב"ל סובר שכיון שעיקר הגאולה היתה בבוקר, אין צורך לסמוך גאולה לתפילה בערב.
בפסוק - מן הפסוק 'בשכבך ובקומך', מקיש ר' יוחנן שכיבה לקימה, כשם שבקימה יש לקרוא קודם את 'שמע' ואחר כך להתפלל כך גם בשכיבה. ואילו ריב"ל אומר, כשם שבקימה קריאת שמע סמוך למיטתו, כך גם בשכיבה קריאת שמע סמוך למיטתו קודם שיישן, כלומר אחר התפילה.

הפסקה ב'השכיבנו'

הגמרא בסוף הסוגיה, שואלת איך לפי ר' יוחנן אנו אומרים ברכת 'השכיבנו', והרי בזה אנו מפסיקים בין גאל ישראל לבין תפילת עמידה. ומתרצת שכיון שתיקנו חכמים לומר 'השכיבנו', הרי זה כגאולה אריכתא. וראיה לזה, שהרי גם בשחרית תיקנו לומר קודם התפילה פסוק 'ה' שפתי תפתח' ולכאורה הוי הפסק, אלא כיון שתיקנו כן, הרי זו תפילה אריכתא. וכן הוא לענין 'השכיבנו' שחשיבא כגאולה אריכתא.

רבנו יונה (ב ב ד"ה ואע"ג) מבאר שכאשר הקב"ה ירד לנגוף את מצרים, היו ישראל מתפללים שיקיים ה' הבטחתו ולא יתן למשחית לבוא אל בתיהם לנגוף. וכנגד אותה תפילה תיקנו לומר 'השכיבנו', ולכן אין זו הפסקה אלא תפילה. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שגם בברכת השכיבנו יש גאולה מן המזיקים, וכן כתב האבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) בשם אבן הירחי. ואילו בשם הראב"ד כתב שבערבית תיקנו גאולה אריכתא כיון שהגאולה נמשכה מהערב עד הבוקר, אבל בשחרית לא תיקנו כן, לפי שמיד שעלה השחר נגאלו.

להלכה

הגמרא אומרת שהברייתא המובאת בתחילת הגמרא שתיקנו חכמים לקרוא קריאת שמע קודם חצות כדי שלא יבוא אדם לאכול ולשתות ולישן כל הלילה, יש בה ראיה לדברי ר' יוחנן, שכן בהמשך הברייתא כתוב, שאדם צריך להיכנס לבית הכנסת, לקרוא או לשנות, ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. מבואר להדיא שקריאת שמע היא קודם תפילה. וכן כתבו התוספות (ד ב ד"ה דאמר) בשם רב האי גאון שהלכה כאן כר' יוחנן, ויש לקרוא קריאת שמע של ערבית קודם תפילת עמידה, וכן אין להפסיק בין ברכת גאל ישראל לתפילה.
אבל בסידור רב עמרם גאון כתב שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה של ערבית, כיון שתפילת ערבית רשות, והראיה שהרי אנו אומרים קדיש בין הברכות לתפילה. אמנם התוספות שם חלקו עליו, שלפי דבריו יוצא שר' יוחנן שמחייב לסמוך סובר שתפילת ערבית חובה, ואם כן יש לנו לפסוק כמותו שהרי במחלוקת רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, והרי ידוע שלמעשה פוסקים כרב שתפילת ערבית רשות היא.
התוספות עצמם סוברים, שאף שאנן קיימא לן שתפילת ערבית רשות כרב, מ"מ בעינן למיסמך גאולה לתפילה ולא קשיא הלכתא אהלכתא, לפי שאף אם היה ר' יוחנן סובר שתפילת ערבית רשות, היה הוא מחייב לסמוך. ולכן הזהירו התוספות מלדבר בין גאולה לתפילת שמונה עשרה של ערבית.
גם בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב שהלכה כר' יוחנן מכח הברייתא המסייעתו. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) הביא שרוב הפוסקים הכריעו כר' יוחנן, אולם יש שפוסקים כריב"ל (וכנראה כוונתו לרב עמרם גאון) ולשיטתם אין צורך לסמוך גאולה לתפילה, ואף מותר לשיח בין סוף ברכת קריאת שמע לעמידה אפילו שהאידנא תפילת ערבית חובה. אבל המאירי עצמו הכריע כדעת רוב הפוסקים.

כן סובר גם הרא"ש (א ה) והטור (אורח חיים רלו) וכן פסק מרן השלחן ערוך (רלו ב).

סמיכת גאולה לתפילה בשחרית

מתוך דברי הגמרא עולה שכולי עלמא מודים שבשחרית יש לסמוך גאולה לתפילה, וכן כתב להדיא רש"י (ד"ה זה הסומך). אמנם מכמה גמרות מבואר לכאורה שאין זו חובה אלא מעלה. כן משמע להלן בגמרא (ט ב) שכל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו, וגם מסופר על ר' ברונא שפעם סמך גאולה לתפילה ולא פסק מפיו החיוך כל היום כולו. וכן שותיקין היו היו גומרים קריאת שמע של שחרית עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה.

אמנם המאירי כתב (ד ב ד"ה תפילת שחרית) שבתפילת שחרית לא נחלקו בה בגמרא, וצריך לסמוך גאולה לתפילה, ואין להפסיק בה בשום דבר אלא בפסוק 'ה' שפתי תפתח' המוזכר בגמרא. והוסיף שכל האומר 'כי שם ה' אקרא' או 'שומע תפילה' אינו מן המהדרין.
גם באבודרהם (ברכות קריאת שמע שלאחריה ד"ה וקיימא לן) כתב שאין הבדל בין שחרית לערבית, ובשניהם יש לסמוך גאולה לתפילה, אלא שבשחרית פסוק 'ה' שפתי תפתח' כתפילה אריכתא, ובערבית 'השכיבנו' כגאולה אריכתא דמיא.
בבית יוסף (סו ד"ה ומתחיל) כתב שאף על פי שעיקר מצות סמיכת גאולה לתפילה בשחרית היא כדי לקרוא קריאת שמע סמוך לנץ ולהתפלל כותיקין מיד בנץ החמה, מ"מ גם כשקורא אחר הנץ יש לסמוך גאולה לתפילה, וכן בפסק בשלחן ערוך (סו ח, קיא א) שגם בשחרית צריך לסמוך גאולה לתפילה, ואין להפסיק בין ברכת גאל ישראל לתחילת התפילה.

טעם חשיבות סמיכת גאולה לתפילה

בירושלמי (ברכות א א) מובא שתכף לגאולה תפילה, ממה שכתוב בתהלים "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", ומיד בסמוך "יענך ה' ביום צרה". ומוסיף שם ר' יוסי בר' בון שכל התוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום. ור' אמי אומר שמי שאינו תוכף גאולה לתפילה דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשהמלך יצא אליו לראות מה הוא מבקש, מצאו לאותו אדם שכבר הלך משם.
רש"י (ד ב ד"ה זה הסומך), מביא את דברי הירושלמי הללו, וכתב שצריך אדם לקרב את הקב"ה אליו על ידי ברכות וקילוסין של יציאת מצרים, ובעודו קרוב אליו יתבע צרכיו.
בבבלי להלן (ט ב) כתוב שכל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל יום כולו.

ברבינו יונה מובאים שני טעמים לדברי ר' יוחנן מדוע הסומך גאולה לתפילה זוכה לחיי העולם הבא:

• הסומך גאולה לתפילה מראה את עצמו כמי שמכיר שהוא עבד לה' מפני שגאלו, וע"י כן הוא עובדו ועושה רצונו ומצוותיו. בברכת גאל ישראל האדם מזכיר את החסדים והניסים שעשה ה' לנו שהוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים, וכשמתפלל הוא עובד את ה' כמו שאמרו בבבא קמא (צב ב) "ועבדתם את ה' אלוקיכם - זו תפילה", וכשמראה את כל זה שהוא עבד לה' ועושה מצותיו זוכה ע"י כן לחיי העוה"ב.
  
• כשמזכיר גאולת מצרים ומיד מתפלל, מראה את עצמו כמי שבוטח בה' ע"י התפילה, שהרי מי שאינו בוטח בה' לא מבקש כלום. כן מובא במדרש שמות רבה, עה"פ "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שכשראו ישראל את הניסים שעשה הקב"ה שלא כטבעו של עולם, בטחו בו, וכעת כשמזכיר את אותה הגאולה ואותו הבטחון שבטחו אבותינו ומתפלל מיד, מראה שגם הוא בוטח שה' יענה אותו כמו שענה את ישראל במצרים, ובזכות הבטחון הזה זוכה לחיי העוה"ב שהבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העוה"ב.

בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה אמר מר) כתב שלא עבור הסמיכות גאולה לתפילה בלבד זוכה לעולם הבא, אלא שכל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהם ולקיימם, שאף בזו הוא זהיר לסמוך אפילו בלילה גאולה לתפילה, לכן זוכה לעולם הבא.

מנהג אמירת 'יראו עינינו' וברכת 'המולך בכבודו'

לסוגיה זו בהרחבה, ראו יראו עינינו

בספרי הראשונים מוזכר מנהג שנהגו בימיהם, לומר מספר פסוקים אחר ברכת 'השכיבנו' ולאחריהם ברכת 'המולך בכבודו'. תקנה זו תקנת ראשונים היתה לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבתפילה ולאחריהם ברכת 'ברוך ה' לעולם'.

הראשונים נתקשו בדבר היאך נהגו לומר פסוקי 'יראו עינינו' וברכת 'המולך בכבודו', שהרי זו הפסקה בין גאולה לתפילה של ערבית, עד שחלק מן הראשונים נמנעו מלאומרה מחשש הפסק. כן כתב הרי"ץ גיאות (מובא באבודרהם ערבית של חול ד"ה וכתב אבן הירחי), ובאבודרהם שם כתב שכן כתב הרמב"ם..
בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) ובשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) העידו שהרמב"ן נמנע מלאומרה. הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) כתב בשם התוספות שר' שמואל נמנע מלאומרה, גם במאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) מובא בשם התוספות שגדוליהם לא היו אומרים אותה.

אך יש ראשונים שלימדו זכות בעד המנהג ויישבוהו באופנים שונים, ובחלקם משמע שאף נהגו כן בעצמם.
התוספות (ברכות ד ב) כתבו שנראה שכיון שתיקנו כן רבנן, הרי זו כגאולה אריכתא, וכמו שאמרה הגמרא לגבי ברכת 'השכיבנו'.
הרשב"א בתשובה (א יד) דחה דברים אלו וכתב שאין ברכה זו כברכת השכיבנו שאמרו עליה שהיא כגאולה אריכתא, אלא תיקנו אותה לשעת השמד שלא יכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה, וכתחליף היו אומרים פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות התפילה. ואף שהגזרה בטלה הברכה נשארה. ובחידושים כתב (ד ב ד"ה מסייע) שמי שנוהג לאמרה סומך על כך שתפילת ערבית רשות, וממילא ליכא חשש הפסקה. כעין זה כתב בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) שמנהג אבותינו בידינו, לומר אותו גם היום אף שאנו מתפללים שמונה עשרה, ואין חוששים לסמיכת גאולה לתפילה לפי שתפילת ערבית רשות.
ברבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) כתב שבתחילה היו אומרים אותו במקום ערבית כיון שתפילת ערבית רשות, אך גם אחר כך כשקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו מנהג הראשון, ולא חשיב הפסקה כיון שמעיקרא קבעו את תפילה ערבית אדעתא דהכי. וכעין זה כתב הרא"ש בפסקים (א ה) ובתשובה (ד ו).
המאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שסומכים לומר אותה מפני שברכה זו נתקנה במקום תפילה, שיש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, וכיון שתפילה היא, הרי היא אחת עם תפילת עמידה ולא הוי הפסק. ובאבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) אחר שהביא דעות האומרים שלא לאמרה מפני חשש הפסק, כתב שכבר נהגו לאומרו ומנהג אבותינו תורה.

הרמב"ם אינו מביא תוספת זו של יראו עינינו בהלכות, אבל מביאה בסדר התפילות (סדר תפילות כל השנה), ומבואר שאינו חושש להפסק.

הטור (אורח חיים רלו) הביא מנהג אמירת הפסוקים, וכתב כטעמו של הרא"ש שלא חשיב הפסקה כיון שהוא מכח מנהג הראשון, והוסיף שיש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרו.
בשלחן ערוך (אורח חיים רלו ב) כתב שאין להפסיק בין גאולה לתפילה, ואף הנוהגים לומר פסוקי 'יראו עינינו' אין להפסיק ביניהם לבין התפילה. הרי שלא מבואר מתוך דבריו אם מצדד לומר, אך גם לא כותב שאסור לומר, אלא תלוי במנהג. ובמשנה ברורה (ו) הביא דברי התוספות שפסוקים אלו אינם חשובים הפסק, מפני שהם כגאולה אריכתא.

אמירת קדיש לפני תפילת עמידה של ערבית

בראשונים מבואר שמלבד אמירת 'השכיבנו' ו'יראו עינינו' נהגו לומר גם קדיש אחר ברכות קריאת שמע, וכן המנהג כיום בכל תפוצות ישראל. והטעם שזה אינו מהווה הפסק בין גאולה לתפילה, מבואר בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש) שהוא חלק מתקנת 'יראו עינינו' וי"ח אזכרות שהיו אומרים במקום תפילת עמידה, והיו אומרים קדיש בסיום התפילה ויוצאים. וכן הוא ברא"ש בפסקים (ברכות א ה) ובתשובות (ד ו), ובאבודרהם (תפילת ערבית ד"ה ברוך) בשם בעל המנהגות.
אמנם לראשונים שמבארים שההפסקה ב'יראו עינינו' היא כדי לומר שתפילת ערבית רשות ומותר להפסיק בה בין גאולה לתפילה, צריך לומר שזהו גם הטעם לתקנת אמירת הקדיש. כן כתב רב עמרם גאון (סדר שבתות ד"ה שאילו), שדווקא לפי שתפילת ערבית רשות תיקנו לומר קדיש, לומר שהסתיימה תפילת החובה (אמנם בספר הפרדס, שגם הוא סובר כרב עמרם גאון שהטעם שתיקנו 'יראו עינינו' הוא כדי לומר שתפילת ערבית רשות, לא הזכיר את הקדיש).

לפי הראשונים שכתבו שלא להסכים להפסקה ב'יראו עינינו', כגון הרי"ץ גיאות, צ"ע היאך מפסיקים בקדיש. ואף לשיטת התוספות שכתבו שיראו עינינו הוא כגאולה אריכתא, צ"ע אם גם לגבי קדיש אפשר לומר כן.

אמירת פסוקי 'ושמרו בני ישראל ו'אלה מועדי ה' מקראי קודש'

בספר העיתים (קלז הלכות קידוש ונר ושביתת עבדים) הביא בשם רב שלום גאון שבמקומות ישראל נהגו בשבת אחר ברכת 'שומר עמו ישראל' לומר פסוקי 'ושמרו בני ישראל את השבת'. וכתב שלא לחתום בברכת 'המולך בכבודו' בשבת.

בשו"ת עמק הלכה (ב לט) כתב ליישב הטעם שאומרים פסוקים אלו ואין חוששים להפסק, על פי מה שאמרו בפסחים (נו א) ש'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' אי אפשר לאומרו כיון שלא אמרו משה, והקשה דמה בכך והרי הרבה תפילות יש שאנו אומרים אף שלא אמרו משה, וכתב הצל"ח שהחשש הוא משום הפסק. ולפי זה מה שמתרצת הגמרא שיש לאומרו בחשאי, מוכח שאמירה בחשאי אינה מהווה הפסק. וכתב בעל עמק הלכה שכן יש לומר גם לגבי פסוקי 'ושמרו בני ישראל' ו'אלה מועדי' שכתב הרוקח (שבת מט) שיש לאומרם בלחש, ומיושב הטעם שהוא משום הפסק.

כתב האבודרהם (מעריב של שבת ד"ה ערבית) שהטעם שתקנו לומר "ושמרו" בין גאולה לתפילה, ללמדנו שאם ישמרו בני ישראל את השבת, מיד נגאלים, כמו שייסד הפייטן ר' אברהם אבן עזרא "כי אשמרה שבת אל ישמרני". כמו כן, במועד תקנו לומר "אלה מועדי" סמוך ל"פורש סוכת שלום" לומר שיפרוש עלינו סוכת שלומו אם נשמור את המועד כראוי.

עניית 'אמן' אחר ברכת 'גאל ישראל' קודם התפילה

כתב רש"י (ברכות מה ב הא בבונה ירושלים) שצריך לענות 'אמן' אחר ברכות קריאת שמע שחרית וערבית של עצמו, לפי שבסיום כל הברכות יש לענות אמן אחר ברכות עצמו, וזהו שאמרה הגמרא שם (מה ב) העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח. וכן הסכים הרא"ש שם (ז י), אף שבשו"ת הרא"ש (ד יב) כתב לענות 'אמן' אחר ברכת 'שומר עמו ישראל לעד' של ערבית, אבל אחר 'גאל ישראל' בשחרית אין לענות 'אמן' שלא להפסיק בין גאולה לתפילה.
לעומת זאת ברמב"ם (תפילה ט א) כתב את סדר תפילת הציבור בשחרית, וכתב שהחזן פורס על שמע, והציבור עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לקרוא קורא עם החזן ומברך עד גאל ישראל. הרי שלא הזכיר הרמב"ם עניית 'אמן'. משמע בדבריו שאין עונים אמן אחר ברכת גאל ישראל, אלא עומדים מיד ומתפללים לחש (אמנם יש גירסאות שהיה כתוב בהם 'גאל ישראל אמן', אבל בבית יוסף דחה גירסאות אלו).
רבנו יונה (לג ב ד"ה ונמצינו למדים) הסכים לדברי הרא"ש ורשי" שיש לענות 'אמן' בין בשחרית ובין בערבית, וכתב שדעת הרמב"ם הוא שדווקא בערבית עונה 'אמן' אחר ברכות קריאת שמע, אבל בשחרית אינו עונה. אבל הטעם שביאר בזה אינו משום סמיכת גאולה לתפילה, אלא משום שבשחרית ישנה רק ברכה אחת, ברכת גאל ישראל, אבל בערבית ישנה גם ברכת השכיבנו ולכן עונה אמן אחר ברכותיו. ויש להעיר שלפי טעם זה של רבנו יונה בדעת הרמב"ם, יש לענות אחר ברכת 'גאל ישראל' של שליח הציבור אף בשחרית, שהרי אין בזה הפסק בין גאולה לתפילה, ואף משום עניית אמן על ברכות עצמו ליכא. גם דעת המאירי (ד ב ד"ה אף על פי שיש) שצריך לענות 'אמן' אחר ברכת גאל ישראל בשחרית, ואחר ברכת 'השכיבנו' בערבית, כדין כל ברכה שעונה אחריה אמן, ואין בדבר הפסק בין גאולה לתפילה.

בטור (אורח חיים סו) העתיק דברי הרא"ש בפסקים, שיש לענות 'אמן' אחר ברכת גאל ישראל אפילו יחיד אחר ברכותיו, כיון שהוא סיום של סדר ברכות.

בבית יוסף (אורח חיים סו ד"ה וגומר) כתב שעכשיו נהגו העולם שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית ולא משום שהיא ברכה אחת, אלא משום חשש הפסק בין גאולה לתפילה. וכתב שנהגו כן על פי הזוהר. וכן פסק בשלחן ערוך (ז). גם במגיד מישרים (משלי כג) כתב ליזהר מאוד שלא ליפסוק כלל בין גאולה לתפילה אפילו לעניית אמן, והעונה אמן אחר גאול ישראל, עבירה בידו ולא מצוה.
אבל הדרכי משה (ד) כתב שהמנהג לענות אמן אחר הש"ץ, ואין חוששין להפסק, ולכן מותר אף יחיד לענות על ברכת עצמו. וכן ברמ"א כאן חלק על השלחן ערוך וכתב שיש אומרים שעונים אמן, ושכן נוהגים לענות אמן אחר השליח ציבור, אך הוסיף שאם מתפלל לבד, אין לו לענות אחר ברכת עצמו, וכוונתו להכריע כהטור שמשום הפסק בין גאולה לתפילה ליכא למיחש, אלא שאין לו לענות על ברכת עצמו לפי שאינו סוף סדר ברכות אלא ברכה אחת בלבד. וכן ביאר הגר"א.
גם הלבוש (קיא א) כתב שעל פי הסוד יש לענות 'אמן' אחר ברכת גאל ישראל של הש"ץ.

המגן אברהם (יא) כתב שהמדקדקים ממתינים ב'צור ישראל' ושם עונים 'אמן' אחר ברכת הש"ץ ואז ממשיכים וסומכים גאולה לתפילה. וכתב שם עוד עצה לסיים עם הש"ץ יחד 'גאל ישראל' ואז לא יהיה מחוייב לענות.
באליה רבה (יג) לעומת זאת, כתב שאין לענות 'אמן' באמצע ברכה, שקיימא לן שאין עונים באמצע הפרק רק קדיש וברכו ואמן של האל הקדוש, ואם כן הוא הדין הכא, שכל שבאמצע הברכה הוא אסור לענות. וגם ראוי להתחיל תפילת עמידה עם הש"ץ ממש. לכן סובר הוא שאין לעשות כהמדקדקים שהביא המג"א, אלא יש לסיים גאל ישראל עם הש"ץ ולא יענה אמן. גם בפרי מגדים (אשל אברהם יא) תמה על המג"א בזה, שהרי אין עונים אמנים באמצע ברכה. וכן הקשה בר' עקיבא איגר על הגליון, שעניית אמן באמצע הפרק גרועה יותר. ובאמת בחיי אדם (א כא יח) הביא רק העצה השניה של המגן אברהם לסיים עם הש"ץ ברכת גאל ישראל ובכך יהיה פטור מלענות אמן.
בערוך השלחן (יד) הכריע כמרן ודלא כהרמ"א, וכן המשנה ברורה (לה) הסכים לאחרונים שדחו דברי המג"א, שאין להפסיק לעניית אמן באמצע ברכה, אלא יכוון לסיים עם הש"ץ או שיתחיל שמונה עשרה מעט קודם השליח ציבור, ואז אינו מחוייב לענות.

עניית 'ברוך הוא וברוך שמו' ו'אמן' לברכת 'השכיבנו של הש"ץ

הרב בן איש חי (פקודי ה) כתב שאין לענות אמן אחר ברכה דשומר עמו ישראל, לפי שזהו אמן דברכות ואין עונים אמן דברכות בין גאולה לתפילה. והרב יחוה דעת (ב ל) דחה דבריו והוכיח שיש לענות 'אמן' אחר ברכת הש"ץ, אפילו של ברכת 'גאל ישראל', וכן כתב ביביע אומר (ט אורח חיים קח קטז), וכתב שסמיכות גאולה לתפילה דערבית קל יותר מבין הפרקים, ויש לענות בו אמן דברכות. והביא דברי הכף החיים פלאג'י שיש להיזהר לענות אמן קודם שיתחילו פסוקי 'ושמרו בני ישראל' ושהאינם עושים כן גורמים עיכוב הגאולה.

כתב הרב אשל אברהם בוטשאטש (תניינא נז) שמותר לענות אף ברוך הוא וברוך שמו לברכת 'שומר עמו ישראל' של הש"ץ, ואין זה הפסק בין גאולה לתפילה. אבל בשו"ת יחוה דעת (ב ל) דחה דבריו, וכתב שכל מקום שאסור להפסיק בדיבור, אסור אף להפסיק בעניית ברוך הוא וברוך שמו.

הכרזת דברים שהם צורך התפילה

כתב הרשב"א בתשובה (א רצג) שאין ראוי למחות באותם שנהגו שהש"ץ מכריז יעלה ויבוא קודם תפילת ערבית של ראש חודש, כיון שהוא צורך התפילה ושלא יטעו ולא יזכירו מעין המאורע, וכל שכן שתפילת ערבית רשות, וכן נוהגים בכל מקום ואין מוחה. והביאוהו הבית יוסף (אורח חיים רלו ד"ה ומה שנוהגים) והדרכי משה (אורח חיים קיא ב).
המהרש"ל בהגהותיו (טור רלז) כתב על דברי הרשב"א שלא נהירא שהרי קבעו תפילת ערבית לחובה, ואף אם רשות היא, צריך להיזהר שלא להפסיק בשום דבר. לכן העצה היא שהשמש יקדים תפילתו מעט, שיגיע ליעלה ויבוא קודם הקהל ויכריז בתפילתו.
הבית חדש (רלו ג) הראה שהרשב"א לא סמך את ההיתר על כך שתפילת ערבית רשות, אלא אפילו היתה חובה היא אומר כן ורק אמר כן כסניף לטעם הראשון, ולכן צידד להלכה שאין לשנות מדברי הרשב"א.

השלחן ערוך (רלו ב) פסק שהכרזה בין הקדיש לתפילה לא הוי הפסק, כיון שהוא צורך התפילה. ובמגן אברהם (ב) מצדד כהב"ח ודלא כמהרש"ל, אך נוטה לומר שזהו דווקא במקום שהוא דאורייתא ומחזירין אותו כגון ראש חודש ותן טל ומטר, אבל במקום שאין מחזירים כגון חנוכה ופורים, אפשר שאין מכריזין. אבל סיים דמ"מ המנהג להכריז. וכן הכריע המשנה ברורה (ז) דשרי להכריז בכל גווני.

בדרכי משה שם כתב שלכאורה הוא הדין בשחרית שיכול להפסיק לדברים מעין אלה, כיון שהם צורך התפילה . אבל הבית יוסף (קיד ד"ה ומ"ש ואיתמר) כתב שאין לש"ץ להכריז 'משיב הרוח' בתפילת יוצר, ומטעם זה לא מתחילים לאמרו בשמיני עצרת כבר בשחרית אלא רק במוסף. ולמד הדרכי משה מדבריו שבשחרית אין להכריז בין גאולה לתפילה משום הפסק.
כן הכריע לדינא הפרי מגדים (אשל אברהם א) שבשחרית אין להכריז, אף שבדיעבד אינו הפסק כיון שהוא מעניין התפילה, מ"מ לכתחילה אין להפסיק.

ענייה לדברים שבקדושה

כתבו התוספות (ברכות יג ב ד"ה שואל) שבין גאולה לתפילה אין לענות קדיש וקדושה . בתרומת הדשן (יב) הביא דברי תוספות אלו, וכתב שלא נמצא מקור לזה בפרק אין עומדין. והביא בשם גדול אחד שדקדק מדברי הסמ"ק שיש לענות לקדיש וקדושה בין גאולה לתפילה, לפי שכתב שבכל תפילות דמיושב יענה קדיש וקדושה. אבל התרוה"ד דחה דקדוק זה וכתב שבין גאולה לתפילה לא חשיב תפילה דמיושב. וסיים שקשה לדחות דברי התוס' אף שדבריהם מגומגמים, ולכן למעשה אין לענות בין גאולה לתפילה.
וכן הסכים האבודרהם (קריאת שמע שלאחריה ד"ה וקיימא לן) שכתב ששמע בשם רבנו תם שאין להפסיק לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה (של שחרית), אלא יש להמתין בשירה חדשה, וכדבריו כתב גם המהרי"ק (ונציה מב), וכן הסכים הבית יוסף (סו ד"ה כתבו התוספות) ופסק כן בשלחן ערוך (סו ט) שאין לענות לקדיש, קדושה וברכו בין גאולה לתפילה, אלא יש להמתין ב'שירה חדשה' ושם לענות. בערוך השלחן (יג) כתב שטוב יותר להמתין ב'תהילות לאל עליון' לפי ששם על פי הזוהר צריך לעמוד ממקומו לקראת התפילה.
ומצאנו דעת יחיד הוא בעל הרוקח (שכא ד"ה לסמוך) שיכול לומר קדיש וקדושה בין גאל ישראל לתפילה, אבל רוב הפוסקים לא סבירא להו כוותיה.

ולענין תפילת ערבית, בספר אליה רבה (סו יג) הביא דברי המהרי"ק הנ"ל, ודייק מדבריו שבשל ערבית מותר לענות לקדיש וברכו וקדושה בין גאולה לתפילה.

עטיפה בטלית והנחת תפילין בין גאולה לתפילה

בגמרא (ברכות יד ב) מובא שפעם ראו את רב שנטל ידיו וקרא קריאת שמע והניח תפילין והתפלל. והגמרא שם דנה היאך עשה כן, שהרי יש להקדים הנחת תפילין לקריאת שמע, ועוד שמצאנו שרבי חייא בר אשי העיד על רב עצמו שהרבה פעמים היה עומד לפני רב וראהו שנוטל ידיו ומברך ולאחר מכן שונה לתלמידים, ולאחר מכן מניח תפילין ואחר כך קורא קריאת שמע ומתפלל, הרי שיש לקרוא את שמע רק אחרי הנחת תפילין. ומתרצת הגמרא שבאמת זוהי הדרך הנכונה, אלא שפעם אחת קרה ששלוחו של רב איחר להביא לו את התפילין ולכן קרא קריאת שמע בלי תפילין לפי שחשש שמא יעבור הזמן, וכשהגיע השליח עם התפילין, הניחם.

התוספות (ד"ה ומנח) כתבו שיש ללמוד ממעשה זה שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפילה, ושהוא הדין לטלית. והוסיף שמצאנו לר' יצחק בר יהודה שעשה מעשה כן, שקרא קריאת שמע בברכותיה, ולאחר ששליחו הביא לו הטלית נתעטף בה, ולאחר מכן התפלל שמונה עשרה. וכראיה לזה הביא את המעשה הנ"ל.
והתוספות עצמם כתבו שם לחלק בין טלית לתפילין, שתפילין מותר להניח בין גאולה לתפילה לפי שעיקר קריאת שמע ותפילה הם בתפילין, שלא יעיד עדות שקר, ושזו מלכות שמים שלמה. אבל ציצית שהיא חובת הבגד, ואם אין לו יכול לקרוא בלא ציצית, הוי הפסקה בין גאולה לתפילה. ובשם רבי משה מקוצי כתבו שגם לתפילין אין ראיה מהאי עובדא, לפי שאפשר שרב שעשה כן לא בירך, אלא הניח בלא ברכה, ולאחר תפילת עמידה משמש בהן ובירך.
הרשב"א (יד ב ד"ה אמרי) הביא דברי התוספות שחילקו בין תפילין לטלית, וכתב שנראים דבריהם, שאם לא כן אף לשאר מצוות מותר יהיה להפסיק, דמאי שנא טלית.

גם הרא"ש (ב י) כתב לחלוק על ר"י בר יהודה, ולחלק בין תפילין לטלית, שלא אמרו מלכות שמים שלמה אלא על תפילין, שהרי בתפילין כתוב פרשיות עול מלכות שמים ועול מצוות, ועוד שציצית אינה מצוה שבגופו של אדם. וכן הביאו תלמידי רבנו יונה (ח א ד"ה והורה) בשם רבני צרפת שאין לדמות תפילין לציצית, ואין להתעטף ולברך על ציצית.
ובטור (אורח חיים סו) כתב שאם אירעו אונס ולא הניח תפילין קודם קריאת שמע, יכול להפסיק בין גאולה לתפילה ולברך ולהניחן, כדי שיתפלל בתפילין, אבל לטלית אין לו להפסיק ולברך וללובשו.

הבית יוסף (סו ד"ה ומ"ש רק אם אירעו) כתב שמדברי התוספות משמע שמותר גם לברך על התפילין, שהרי הר"מ מקוצי חולק על זה, אבל מדברי הרא"ש והרשב"א אין הכרע, ואם סוברים הם שאין לברך על תפילין בין גאולה לתפילה, צ"ל שבטלית אין להתעטף אף בלא ברכה, משום הפסק בין גאולה לתפילה, אלא יתעטף לפני ברכת גאל ישראל בלא ברכה. וכתב שמדברי הטור משמע שבלא ברכה מותר להתעטף בטלית. והכריע הבית יוסף להלכה שכל שלא אמר גאל ישראל, יכול להניח תפילין ולהתעטף בטלית בלא ברכה, ויברך לאחר תפילת עמידה כשימשמש בהם. ואם גמר גאל ישראל מניח תפילין בלא ברכה, אבל לא טלית. וכן כתב הוא להלכה גם בשלחן ערוך (סו ח).
הדרכי משה (ה) תמה טובא על פסק מרן, למה הכריע כיחידאה הוא הר"מ מקוצי, והניח דברי שאר הפוסקים שמפורש בהם לברך על התפילין, ואף הרא"ש והרשב"א סתמו הדבר ולא כתבו שאין לברך, ולמה נדחוק בכוונתם דמיירי בלא ברכה. לכן הכריע שיניח תפילין בברכה, ורק הטלית לא יברך עליה. וכל זה לפני 'גאל ישראל', אבל בין גאולה לתפילה ממש, אין להפסיק בברכת התפילין, כשם שאין להפסיק לשאר דברים שבקדושה. כדבריו בדרכ"מ פסק גם ברמ"א (ז) שלפני גאל ישראל יכול לברך על התפילין.
ר' עקיבא איגר על הגליון כתב לבאר, שדווקא לפני התפילה הותר לברך על התפילין, הואיל וראוי להתפלל עם תפילין ואינו יכול להמתין. אבל בשאר ברכות קריאת שמע אסור לברך, לפי שיכול להמתין ולהניחן בין הפרקים.

הפרי חדש (סו ח) חולק על מרן וסובר שכיון שמותר להתעטף בטלית ולהניח תפילין בין גאולה לתפילה, צריך גם לברך עליהם, שכיון שתיקנו חכמים שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן, הרי שעביד איסורא אם לא מברך, ולכן לא הוי הפסק ושרי. והוכיח כן מהגמרא (ברכות מ א) שגביל לתורא לא הוי הפסק אחרי ברכת המוציא, כיון שאסור לאדם לאכול קודם שיאכיל לבהמתו, הרי שכל שעושה כן להינצל מאיסור לא הוי הפסק. אמנם רוב ככל האחרונים העתיקו דברי השלחן ערוך להלכה, וכן פסק המשנה ברורה (מב).

כתב המשנה ברורה (מז) שאף לפי הרמ"א שהתיר לברך קודם גאל ישראל, אין לברך אלא הברכה הראשונה של תפילין של יד, אבל ברכת 'על מצוות תפילין' של תפילין של ראש, וכן אמירת 'ברוך שם כבוד', אין לומר, כיון שבלאו הכי הרבה פוסקים סוברים שאין לאומרם.

אם תפילה בציבור עדיפה על פני סמיכת גאולה לתפילה

ערבית

כתב הבית יוסף (אורח חיים רלו ד"ה ונראה) שאם נכנס אדם לבית הכנסת ומצא שהציבור כבר קראו קריאת שמע של ערבית, יתפלל עמהם תפילת עמידה ולאחר מכן יקרא קריאת שמע, לפי שתפילה בציבור עדיפה על סמיכת גאולה לתפילה של ערבית. וזאת אפילו לדעת הראשונים הסוברים שיש לסמוך גאולה לתפילה של ערבית. והביא ראיה מתשובת רב האי גאון המובאת ברא"ש (ברכות א א) שהכריע שקריאת שמע בעונתה (בצאת הכוכבים) עדיפה מסמיכת גאולה לתפילה, ולמד מזה הב"י שכן יש לומר גם לגבי תפילה בציבור שעדיפה היא על פני סמיכת גאולה לתפילה. ואף שבשחרית סמיכת גאולה לתפילה עדיפה מתפילה מציבור, זהו מפני שהיא חובה, אך תפילת ערבית כיון שרשות היא, מדינא לא חיישינן לסמיכת גאולה לתפילה. ומצא שכן מפורש ברשב"א (ברכות ב א ד"ה ולענין מאימתי).

שחרית

כתב הרשב"א בתשובה (א רלו) שכל דברי הגאון נאמרו רק בתפילת ערבית שהיא רשות, אבל בתפילת שחרית שהיא חובה, מסמך גאולה לתפילה עדיף מתפילה בציבור, ולכן אם נכנס ומצא ציבור מתפללין, לא ידלג קריאת שמע כדי להתחיל עמהם, אלא יקרא קריאת שמע בברכותיה כסדר ויסמוך גאולה לתפילה, אפילו שיצטרך להתפלל ביחידות.
בבית יוסף (אורח חיים קיא) הביא דבריו, ופסק כוותיה בשלחן ערוך (קיא ג).
וברבי עקיבא איגר על הגליון, העיר שבשבת כיון שאין חיוב כלל לסמוך גאולה לתפילה, יתפלל עמהם בציבור, ולאחר מכן ישלים קריאת שמע בברכותיה. וכבר כתב כן הלחם חמודות (ברכות נב) והסכימו כמו האליה רבה (קיא ד) והפרי מגדים (משבצות זהב ג).

סמיכות גאולה לתפילה בשבת וביום טוב

כתב האור זרוע (א קריאת שמע יד ד"ה העיד) שמצא בשם רבנו תם שבשבת אין לחוש לסמוך גאולה לתפילה, הואיל ונפקא לן מפסוק 'יענך ה' ביום צרה', ושבת לאו יום צרה הוא. ובמקום אחר כתב (ב שבת מב ח ד"ה ואחר) שעל כל פנים אחר שגומרים קריאת שמע וברכותיה מתפללים תפילת לחש וסומכים גאולה לתפילה. וכן כתב הכלבו (לה ד"ה וכתב ה"ר נתן ז"ל) שאין להקפיד בשבת על סמיכת גאולה לתפילה, לפי שאינו יום צרה, ואף על פי כן כתב שעומדים להתפלל ערבית מיד אחר קריאת שמע. דברי האור זרוע הובאו גם בהגהות אשרי (ברכות א י).

הבית יוסף (אורח חיים קיא) הביא דברי האור זרוע וחלק על דבריו, שאין הפסוק אלא סמך בעלמא, ועוד שתפילת שבת במקום חול היא באה, וענייה בעת צרה היא.

במהרי"ל (מנהגים ראש השנה ב ד"ה ושאל) הביא ששאלו את מהר"י סג"ל למה צריך לסמוך גאולה לתפילה ביום טוב, והרי גם יום טוב אינו יום צרה. והשיב שלטעם המקובלים דווקא בשבת אין סומכים, ועוד שרק בשבת פסק המן מלרדת, ולא ביום טוב. והוסיף עוד שלפי המשל המובא בירושלמי לעבד שהפליג בשער, גם בשבת יש לסמוך גאולה לתפילה.
בדרכי משה (קיא א) הביא דבריהם וכתב ליישב החלוקה בין יום טוב לשבת, שביום טוב בשאר פעמים הוא יום צרה, רק שהשתא חל בו יום טוב, מה שאין כן שבת שלעולם אינו יום צרה. אמנם ברמ"א (קיא א) כתב ליישב באופן קצת שונה, שביום טוב יש לסמוך לפי שהם ימי דין, שנידונים בהם על התבואה ועל המים וכו'. וסיים הדרכ"מ שלמעשה גם בשבת אין להפסיק בדברים בטלים, אבל בדברים שיש בהם צורך, יש לסמוך על האור זרוע, וכן פסק ברמ"א שם.
הלבוש (קיא א) כתב לחלק בין יום טוב לשבת, שביום טוב לא נחו משעבוד מצרים, רק בשבת, ולכן היה יום צרה.

הפרי חדש (קיא א) צידד כדברי מרן השלחן ערוך, והביא ראיה מכך שאין מכריזין משיב הרוח בשחרית של שמיני עצרת אלא רק במוסף, לפי שצריך לסמוך גאולה לתפילה, הרי שגם ביום טוב צריך לסמוך.
אמנם הטורי זהב (ג) והפרי מגדים (משבצות זהב ג) הכריעו כהרמ"א, וכתב הפמ"ג שם שלפי זה בשבת מותר להתעטף בטלית בין גאולה לתפילה, וכן אם איחר ומצא ציבור מתפללים יתפלל עמהם, ולא יחוש למסמך גאולה לתפילה. ולדבר זה הסכים גם הר' עקיבא איגר בגליון. ובאליה רבה (ד) כתב גם שמותר בשבת לענות קידש וקדושה וברכו בין גאולה לתפילה.

קישורים חיצוניים

• ברכת יראו עינינו - הרב צבי רבינוביץ', קובץ בית אהרן וישראל ניסן-אייר תשס"ב.