תחילת זמן קריאת שמע של שחרית

מקורות
משנה:	ברכות א ב
בבלי:	ברכות ח ב, ט ב
ירושלמי:	ברכות א ב,ה, ד א
רמב"ם:	קריאת שמע א יא
שולחן ערוך:	אורח חיים נח א-ה

מאיזה זמן ביום מותר לקרוא קריאת שמע של שחרית לכתחילה ובדיעבד, ואיזה זמן הוא עדיף ומצוה מן המובחר.

דעות התנאים

אומרת המשנה (ברכות א ב) שתחילת זמן קריאת שמע של שחרית היא משיכיר בין תכלת ללבן, כלומר שיש מספיק אור בחוץ כדי שיוכל אדם להבדיל בין צבעים אלו. ולדעת ר' אליעזר שם במשנה, צריך מספיק אור כדי שיכיר בין תכלת לכרתי, שהם צבעים דומים יותר ונצרך יותר אור על מנת להבחין ביניהם, כלומר לדעתו תחילת זמן קריאת שמע של שחרית הוא מאוחר יותר.
בגמרא (ברכות ט ב) בברייתא מובאות דעות נוספות, דעת ר' מאיר משיכיר בין זאב לכלב, דעת ר' עקיבא בין חמור לערוד, ולדעת אחרים משיראה את חבירו רחוק ד' אמות ויכירנו.

בהמשך הגמרא מובאת מחלוקת אמוראים כמי הלכה.
רב הונא פוסק הלכה כאחרים, דהיינו שזמן קריאת שמע משיכיר את חברו ממרחק ד' אמות. ואילו אביי אומר שלתפילין כאחרים, אבל לקריאת שמע כותיקין, וזהו על פי דברי ר' יוחנן שאמר שותיקין, כלומר אנשים ענוים שמחבבים את המצוות, היו גומרים קריאת שמע עם הנץ החמה, כדי לסמוך גאולה לתפילה, ונמצא שמתפלל ביום. ומביאה הגמרא סמך מהפסוק "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים", היינו שמקבלים מורא שמים עם השמש, כלומר עם הנץ החמה.

פירוש בין תכלת ללבן

בגמרא (ברכות ט ב) מוסבר שכוונת המשנה 'בין תכלת ללבן' אין הכוונה לשתי גיזות צמר אחת תכלת ואחת לבנה, שהרי זה אפשר להבחין גם בלילה. אלא מסבירה הגמרא - בין תכלת שבה ללבן שבה, ונחלקו הראשונים בפירוש הענין.
רש"י (ד"ה בין) מסביר שהכוונה לגיזת צמר שצבעה תכלת, ויש מקומות שלא עלה הצבע יפה ונשאר לבן, שצריך שיוכל להבדיל בין הצבעים.
תוספות (ד"ה אלא) הקשו על רש"י בענין זה, שבמסכת מנחות (מג ב) אמרו על משפט זה 'בין תכלת ללבן' שמצות קריאת שמע תלויה בציצית, ואם כן ודאי הפירוש הוא בין תכלת שבציצית ללבן שבציצית, שבזמן שאפשר להבחין בין צבעים אלו זה זמן תחילת קריאת שמע, ונמצא שתלויה מצות קריאת שמע במצות ציצית.
גם בירושלמי (ברכות א ב) משמע שבין תכלת ללבן הכוונה לצבעים בציצית, שסמכו זאת על הפסוק 'וראיתם אותו'. וברבנו יונה (ד ב ד"ה מתני') מצדד כפירוש זה של הירושלמי שמכיר בין חוליה של תכלת לחוליה של לבן בציצית.

פירוש חברו הרגיל אצלו

בירושלמי (ברכות א ב) מובאת דעת אחרים המובאת גם בבלי, שזהו משיכיר את חברו הרגיל עמו ממרחק ד' אמות. ושואל שם רב חסדא באיזו מציאות מדובר, שהרי אם זהו חבר שרגיל בו, אז הוא מכיר אותו גם ממרחק. ואילו חבר שאינו רגיל בו אף מד' אמות לא יכירנו. אלא מסיק הירושלמי שם שמדובר בחבר שרגיל ואינו רגיל, כאדם שבא לאכסניא מידי פעם.
כמה ראשונים הביאו דברי הירושלמי הללו להלכה. רב ניסים גאון (ט ב), תוספות (ד"ה אחרים),
לעומת זאת בתלמידי רבנו יונה (ד ב ד"ה אמר אביי) לא הזכיר דברי הירושלמי, אלא כתב שמיירי בחבירו הרגיל אצלו, שאם בשאינו רגיל, אפילו אחר כמה שעות אינו מכירו.

מחלוקת הראשונים

הרי"ף (ד ב) הביא מחלוקת התנאים בענין התחלת זמן קריאת שמע, וציטט גם דברי רב הונא ואביי ואת דברי הברייתא אודות הותיקין, ולבסוף כתב 'וכן הלכתא'. משמע בדבריו שסובר שאביי לא בא לחלוק על רב הונא, אלא הלכה באמת כרב הונא שהכריע שזמן קריאת שמע הוא משיכיר את חבירו הרגיל אצלו מד' אמות, אך גם דברי אביי נכונים להלכה שקריאת שמע כותיקין.
וכן כתב בתלמידי רבנו יונה (ד ב ד"ה תניא) שאביי לא לחלוק על רב הונא בא, אלא בא לומר שהותיקין, מתוך שרצו לסמוך גאולה לתפילה היו קורים סמוך לנץ. אך שאר אדם שאינו חושש לזה, יכול לקרות מהנץ החמה.

דברי ר' שמעון בר יוחאי משמיה דנפשיה ומשמיה דרביה

הגמרא (ברכות ח ב) מביא ברייתא משמו של ר' שמעון בר יוחאי שאומר שפעמים אדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם עלות השחר ואחד אחר עמוד השחר, ויוצא בהם ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. ומבארת הגמרא שבאמת קודם עלות השחר זהו אמנם עדיין לילה, אבל כיון שיש אנשים שקמים בזמן זה, ולכן קוראים לזמן זה יום, לכן אחר עלות השחר יוצאים ידי חובת קריאת שמע של יום. ומובא עוד דר' יהושע בן לוי פוסק הלכה כרשב"י.
עוד מביאה הגמרא ברייתא אחרת שגם בה מובאים דברי ר' שמעון בר יוחאי, אך הפעם משם רבו ר' עקיבא, שפעמים אדם קורא קריאת שמע פעמיים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ, ויוצא ידי חובת קריאת שמע אחת של יום ואחת של לילה. ומבואר בגמרא שאף שזמן זה הוא יום, כיון שיש אנשים שישנים בזמן זה, יוצאים בו ידי חובת קריאת שמע של לילה. גם על ברייתא זו מובאים דברי ר' יהושע בן לוי שפוסק הלכה כמו רשב"י.