חמץ שעבר עליו הפסח

		הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הסוגיה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותה, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

מקורות
משנה:	פסחים ב ב
בבלי:	פסחים כח א-כט ב
ירושלמי:	פסחים ב ב
רמב"ם:	חמץ ומצה א ד
שולחן ערוך:	אורח חיים תמח א,ג

חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.

סוגיות הבבלי

המשנה (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

הגמרא (פסחים כח א) בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:

• ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
• ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
• ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.

שואלת הגמרא שלכאורה משתנינו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים:
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו.
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה.
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה לך - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

ברייתא דחנות ופועלים

הגמרא (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת רש"י שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
אמנם רבנו חננאל (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם הרמב"ן (לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי) והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ולהלן יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה

המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
הירושלמי (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת פת נכרי כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת במקום שלא נהגו איסור בפת נכרי, הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ברמב"ם בפירוש המשניות וברא"ש (ב ד).
בשאילתות דרב אחאי (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם בהלכות גדולות (יא פסח קעט) ובתשובת הגאונים (שערי תשובה ער) וברי"ף (ז א).

השלחן ערוך (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח

בעל העיטור (ביעור חמץ קכו ג) גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לנדור נדר בזה ולאסור. כדבריו כתב בשבלי הלקט (ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות) בשם בעל הדברות.
אבל הרא"ש (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. והטור (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
בהגהות מיימוניות (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
כעין זה כתב גם הרשב"א בתשובה (א קעח), והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

השלחן ערוך (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא בריטב"א (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב המשנה ברורה (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

גדר הקנס

לאור דברי רבא בגמרא שהקנס על חמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם.
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא היה איסור בל יראה ובל ימצא, וכן גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

באונס או בשוגג

הרמב"ן (לא ב ד"ה ה"ג) כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות:
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם, חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא.
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא.

הריטב"א (כט א ד"ה רבא אמר) הביא דברים דומים בשם הרא"ה בשם הרמב"ן, והגדיר שכל שראוי לעבור עליו קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
המגיד משנה כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
בכסף משנה הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר הגר"א.

מדברי הר"ן (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך הכסף משנה כתב שגם כוונת הר"ן היא שראוי לעבור אף שלא עבר.
ויש להוכיח כן גם מדברי הר"ן בחידושים (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה.

ביטל או הפקיר

דיון נוסף דנו הראשונים והאחרונים לגבי ביטול והפקר, כלומר האם הקנס הוא גם כאשר ביטל את החמץ או הפקירו ובכך לא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא מהתורה כלל, אף שהחמץ בביתו.

ירושלמי

בירושלמי (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר.
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר הפני משה שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

שיטות הראשונים

הרא"ש (ב ד) כתב בתחילה שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו.
יוצא לפי הרא"ש שדבר זה נתון במחלוקת בין הבבלי לירושלמי, שהרי בתחילה הוא כותב להיתרא, ולאחר מכן מביא מהירושלמי ראיה לאסור לכאורה, שלפי ר' יוחנן הדבר צריך להיות אסור, שהרי אף שביטל את החמץ מ"מ חיישינן שמא יערים ולא יבטל ויאמר שביטל.
הטור (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד).
גם בחידושי הר"ן (לא ב ד"ה) סובר כן, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שגם אם אדם ביטל והפקיר את חמצו, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
רבנו מנוח על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
גם בתוספות הרשב"א משאנץ (לא ב ד"ה חמץ שנמצא) כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב הרקאנטי (קנז) שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא בהגהות אשרי (ד) בשם האור זרוע שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

בעל העיטור (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק התשב"ץ (ב קצט) בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
הטור (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך בבית יוסף (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. הבית חדש (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. הנודע ביהודה (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

המאירי (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם חכמי לוניל שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

האיסור לאחרים

כפי שהובא לעיל, הרמב"ן כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ.
כן כתב גם הר"ן (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם.
גם דעת הריטב"א (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
כן משמע גם מדברי הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין הכסף משנה בדבריו.

לעומת זאת דעת המאירי (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא בהנאה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

שלחן ערוך ואחרונים

שלחן ערוך (ג) פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

בחק יעקב כתב (כ) שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה בתורת השלמים (ו) והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
כן סובר גם בעל ערוך השלחן (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

הנודע ביהודה (מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע) העלה שאלה זו, האם מה שאסר הירושלמי בביטל שמא יערים, זה דווקא שלא ביער ויש חשש להערמה. ומה שאסר הרמב"ם בשוגג או אנוס זהו כשלא ביטל ועבר על ב"י וב"י, אלא שיש לדון לצרף את שניהם לקולא, שכיון שביטל ויצא ידי חובת התורה, ועל תקנת חכמים שחייב לבער היה שוגג או אנוס, אפשר שלא קנסוהו. וכתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה.

חמץ של הפקר

בירושלמי (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

חמץ של שותפים

שותפות עם גוי

כתב החק יעקב (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן יש ברירה, ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה.
ובעל שאגת אריה (ישנות פט-צ) חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
בערוך השלחן (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

שותפות עם ישראל

לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב השאגת אריה (ישנות פט-צ) שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים הערוך השלחן (תמח ג).

על ידי תערובת

הגמרא (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.

לסוגיה זו בהרחבה, ראו תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו