אמירת שלום קודם התפילה

מקורות
משנה:	ברכות ב א
רמב"ם:	תפילה וברכת כהנים ו ד
שולחן ערוך:	אורח חיים פט ב

באיסור הקדמת שלום קודם התפילה, ובאיזה אופנים מותר.

סוגית הגמרא

הגמרא (ברכות יד א) מביאה דברי רב, שאומר שכל הנותן שלום לחבירו לפני התפילה, כאילו עשאו במה, ולומד כן מן הפסוק: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", כאשר את המילה 'במה' יש לקרוא "בָּמָה". כלומר, יש לחדול מלעסוק בכבוד האדם ולעסוק בכבוד המקום, ואם אינו עושה כן, הרי הוא כמקריב בבמה.
גם האמורא שמואל לומד את אותה הלכה מן הפסוק הזה, אלא שאינו משנה את ניקוד הפסוק, אלא מבארו כשאלה - במה חשבו לזה ולא לאלוה, כלומר למה החשבת את חברך יותר מאשר את האלוה, במה שנתת לו שלום לפני התפילה.

מקשה הגמרא על כך מהמשנה (ברכות ב א), שאומרת שבין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה מותר לשאול בשלום חבירו מפני הכבוד, והרי הוא לפני תפילה?
ומתרצת שכל האיסור שדיברו עליו רב ושמואל הוא במשכים לפתחו, כלומר שהולך במיוחד כדי לתת לו שלום, אבל אם פגעו בדרך או באקראי מותר.

הלכה זו נפסקה ברמב"ם (תפילה ו ד) ובשלחן ערוך (אורח חיים פט ב), שאסור להשכים לפתח חברו לשאול בשלומו קודם התפילה.

כריעה ולשון ארמי

כתבו תלמידי רבנו יונה (ח א ד"ה ודוקא) בשם חכמי פרובינציא שאם אומר בלשון ארמי 'צפרא דמרי טב' מותר אף במשכים לפתחו, שלא אסרו אלא כשמזכיר את השם 'שלום' שהוא שמו של הקב"ה.
אבל בשם רבנו יונה עצמו כתבו שזה דווקא אם הוצרך ללכת לאיזשהו עסק או ענין, אבל אם הולך במיוחד להקביל פניו קודם התפילה, אסור אפילו בלשון ארמי.
כלומר לפי חכמי פרובינציא נראה שהאיסור הוא באמירת המילה 'שלום' שהוא שמו של הקב"ה, ואילו מדברי ר' יונה נראה שהאיסור הוא בעצם הקדמת החבר לקב"ה.

כתב רבנו ירוחם (ג ג כד ג) שהאיסור הוא דווקא בכריעה, ודווקא במשכים לפתחו, אבל אם אומר רק שלום בפה ללא כריעה מותר אפילו משכים לפתחו. וכן אם אינו משכים לפתחו אלא פגע בו בדרך, מותר אפילו בכריעה
ובאורחות חיים (תפילה יד) כתב שהכריעה אסורה בכל מקרה, גם אם אינו משכים לפתחו, ואף בלא נתינת שלום. אבל בלא כריעה מותר לומר שלום בכל לשון שירצה.