צורת הפתח בפרצה יותר מעשר ובפרוץ מרובה

מקורות
משנה:	עירובין א א
בבלי:	עירובין יא.-יא:
רמב"ם:	שבת טז טז
שולחן ערוך:	אורח חיים שסב י

האם צורת הפתח מועילה לפרצה יותר מעשר, ולפרוץ מרובה על העומד ובאיזה אופן

מהלך הגמרא

המשנה (עירובין א א) אומרת שאם יש מבוי שהפתח שלו רחב מי' אמות צריך למעטו.
מסביר רש"י על המשנה (עירובין ב א ד"ה והרחב מעשר), שעשר אמות הוא רוחב סתם פתחים, אבל יתר מכאן לא נקרא פתח אלא פרצה, ולכן צריך למעט את רוחב כניסתה ולהעמידו על עשר או פחות.
עוד מוסיפה המשנה לומר שאם יש לו צורת הפתח, אע"פ שהוא רחב מעשר אינו צריך למעט.

דעת רב ורב יוסף

בגמרא (יא א) מובא שכשרב יהודה שנה משנה זו לחייא בר רב בפני רב, תיקן אותו רב שיש לשנות במשנה שצריך למעט, כלומר שגם כאשר יש צורת הפתח, אם הפתח רחב מעשר צריך למעט. כלומר רב סובר שלא כפשט המשנה, שפירצה שהיא רחבה מעשר לא מועיל לה צורת הפתח, וצריך אף אותה למעט.

רב יוסף לומד דין נוסף מדברי רב, שאם יש חצר שרובה פתחים וחלונות, אינה ניתרת בצורת הפתח, כלומר ואסור לטלטל בתוכה כיוון שהפרוץ בה מרובה על העומד.
ולומד זאת רב יוסף מדברי רב באופן הזה - הואיל ופתח יותר מעשר אוסר במבוי, ופרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר, כשם שלא מועיל צורת הפתח ביותר מעשר, כך לא יועיל צורת הפתח בפרוץ מרובה.
כלומר דעת רב יוסף לומר שכשם שאין צורת הפתח מועילה למעט פרצה יותר מעשר ולעשותה כפתח, כך לא תועיל צורת הפתח לבטל את הפרצות במחיצה שהפרוץ בה מרובה על העומד ולעשותן כפתחים, אלא יש צורך למעט את הפרצות במחיצות ממש.

הגמרא דוחה את דברי רב יוסף ואומרת, שאין ללמוד מדין יותר מעשר לדין פרוץ מרובה על העומד, שכן מצאנו שפרוץ מרובה על העומד קל יותר, ולכן אפשר שיועיל בו צורת הפתח אף שבפירצה יותר מעשר אינו מועיל.
והיכן מצאנו שדין פרוץ מרובה על העומד קל מדין יותר מעשר - לגבי פסי ביראות, שאומרת המשנה (עירובין ב א) שבשביל עולי רגלים התירו לעשות דיומדין לביראות מארבע רוחות, ואף ששם הפרוץ מרובה על העומד, העמידו הדין על דין תורה והתירו לצורך עולי רגלים. והנה לר' מאיר שם במשנה לא התירו אלא בעשר, אבל ביותר מעשר צריך לעשות עוד דיומדין, ואף שפרוץ שם מרובה על העומד, מותר. נמצא שפרוץ מרובה על העומד קל יותר מפירצה יותר מעשר, ואם כן אין הוכחה לדברי רב יוסף בדעת רב.

ראיה מהברייתא

הגמרא מנסה להביא ראיה לדברי רב יוסף, שהברייתא אומרת שאם יש דפנות שרובן פתחים וחלונות אסור ובלבד שיהיה עומד מרובה על הפרוץ.
ומעירה הגמרא שלא ייתכן לומר ש'רובן פתחים וחלונות' שהרי אז לא תובן הסיפא של הברייתא, שיהיה עומד מרובה על הפרוץ, שהרי הרוב הוא פרוץ. אלא צריך לתקן ולומר 'שריבה בהן פתחים וחלונות', כלומר שיש שם הרבה פתחים וחלונות, שזה מותר אם הפתחים אינם הרוב אלא המיעוט.
בכל אופן עולה מהברייתא שרק אם העומד מרובה על הפרוץ, כלומר שיש יותר דפנות מאשר פתחים, אז מותר לטלטל בתוך המחיצה. אך אם יש יותר פתחים מדפנות, אף שלכל הפתחים יש צורת הפתח, אסור.

דוחה רב כהנא את הסיוע מהברייתא ואומר ששם מדובר שצורת הפתח אינה תקינה ואינה יכולה לבטל את הפירצה, שכן מדובר שם בפיתחי שימאי.
שני פירושים נאמרו מהם פיתחי שימאי. לפירוש אחד הכוונה שהמזוזות שבצדדים אינם ישרים אלא האבנים יוצאות ונכנסות, ולכן אין זו צורת פתח. לפירוש שני מדובר שאין תקרה, וכל פתח שאין בו תקרה על גבי שתי המזוזות, אינו מבטל את הפירצה.

מחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן

הגמרא מנסה לומר שאף ר' יוחנן סובר כרב שבפרצה יותר מעשר לא תועיל צורת הפתח, ולמדה זאת מתוך מחלוקת שהיתה לו עם ריש לקיש, לגבי מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שהיה לו שדה, ומתח ארבע קונדסין (כעין מוטות) בארבע פינות השדה ועליהן הוא מתח זמורה כעין צורת הפתח. ושבא אותו מעשה לפני חכמים הם התירו לו. ולדעת ר' יוחנן התירו לו רק לענין כלאים, אבל לא התירו לו לענין שבת (לעומת דעת ריש לקיש שסובר שהתירו לו אף לעניין שבת).
ומזה רוצה ללמוד הגמרא שר' יוחנן סובר כרב שבפירצה יותר מעשר לא מועיל צורת הפתח, שהרי אם מדובר בפחות מעשר אין סיבה שר' יוחנן יאמר שלא התירו לו לענין שבת.
אך הגמרא דוחה ואומרת שאפשר להעמיד בפחות מעשר אלא שצורת הפתח עמדה מן הצד, ונחלקו האמוראים האם מועילה צורת הפתח מן הצד, וממילא אין ראיה מה סובר ר' יוחנן בעניין צורת הפתח ביותר מעשר.

ביאור דעת רב ורב יוסף

בכמה רוחות חשיב פרוץ מרובה

כתבו התוספות (ד"ה חצר) שכל דברי רב יוסף שאינו מועיל צורת הפתח בפרוץ מרובה, זהו דווקא שהפרוץ מרובה הוא מכל ארבע רוחות, אבל אם משתי רוחות יש מחיצות, כגון במבוי מפולש, ובשתי רוחות הפרוץ מרובה על העומד, מועיל בהן צורת הפתח כל שהיא פחות מעשר. והוכיחו זאת, שהרי לרב ודאי מועיל צורת הפתח במבוי שאינו מפולש, ואף במפולש ס"ל לרב שמועיל צורת הפתח משני צדדין, והרי שם הרוח כולה פרוצה, אלא ודאי שמועיל צורת הפתח כל שהפרוץ מרובה הוא רק מרוח אחת או שתיים, ולא פסל רב יוסף אלא שהפרוץ מרובה מד' רוחות.
והוסיפו התוספות בטעם הדבר, שרב יוסף לומד זאת מצורת הפתח ביותר מעשר, שהטעם ששם אינו מועיל לפי שביותר מעשר לא מיקרי פתח, והוא הדין גם לענין פרוץ מרובה, שדווקא מארבע רוחות אמרינן שלא עבדינן פתח מארבע רוחות, אבל במחיצה אחת עבדי אינשי פתח.

הוכחה ממעשה בית חורתן שצורת הפתח מועיל גם בפרוץ מרובה

כתבו התוספות (ד"ה אילימא) שלכאורה מדברי הגמרא לגבי ר' יוחנן יש ראיה שצורת הפתח מועיל אף בפרוץ מרובה, שהרי במעשה בבקעת בית חורתן מדובר שהיה פרוץ מארבע רוחות, ובכל זאת אומרת הגמרא שפשיטא שאם מדובר בפחות מעשר אף ר' יוחנן יודה שמותר גם לענין שבת. ומסיקים מזה התוספות שהגמרא סוברת שדברי רב יוסף נדחו, שהרי אם לא כן אפשר שאף ר' יוחנן סובר כמותו, ויאמר שאף בפחות מעשר אסור מפני שהוא פרוץ מרובה על העומד.
ומ"מ מסיקים התוספות שהיתר זה של ארבע צורות הפתח מארבע רוחות, אינו מרווח כל כך, שהרי אם כן היו עושים כן גם בביראות במקום הדיומדין שהתירו לבהמה. אלא צריך לומר שצורת הפתח לא מתקיים כל כך, כי הגמלים היו יכולים להפיל אותה, וגם בקלות יכול היה ליפול ברוח מצויה, לפי שצריך להגביהו למעלה מפני הגמלים. ועוד הוסיפו התוספות שבשיירא אין להתיר ארבע צורות הפתח, כמו שיש להתיר בחצר שהוא מוקף לדירה.

דעת הריצב"א לעומת זאת, המובאת גם היא בתוספות, שבאמת אין הוכחה ממעשה בית חורתן להתיר צורת הפתח גם בפרוץ מרובה, שכן לא מדובר בארבע דפנות אלא בשתי דפנות, וכוונת הגמרא לומר שכשם שהתירו בארבע דפנות לענין כלאים, כך התירו בשתי דפנות לענין שבת, וממילא אין כאן פרוץ מרובה כלל, וכל השקלא וטריא בגמרא הוא רק לענין יותר מעשר או פחות מעשר.

פירוש שלישי שמביאים התוספות בשם השר מקוצי שבשלב השאלה 'אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן בשבת לא', הגמרא מניחה שר' יוחנן לא סובר כרב אלא שצוה"פ מועילה גם ביותר מעשר, וממילא גם בפרוץ מרובה על העומד, ולכן ודאי שר' יוחנן יתיר גם לענין שבת. לכן הגמרא דוחה ואומרת שמכך שר' יוחנן אסר לגבי שבת, על כורחך זה משום שס"ל כרב שביותר מעשר לא מועיל צורת הפתח, וה"ה שאסור גם בפרוץ מרובה אף כשיש צורת הפתח, וכרב יוסף.
יוצא לפי שיטה זו, שמי שסובר כרב שצורת הפתח לא מועילה ביותר מעשר, סובר גם שצורת הפתח לא מועילה בפרוץ מרובה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (שבת טז טז) פוסק להלכה שלא כרב,