הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו דהעזה"

ב'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=70&format=pdf בבא בתרא ע א]) פסק '''רב חסדא''': מפקיד שבידו שטר הפקדה התובע שומר כי יחזיר לו את פקדונו, נאמן השומר לטעון כנגדו שהחזיר לו כבר את הפיקדון אם יישבע על כך, במיגו שהיה יכול לטעון ולהישבע כלפי המפקיד שהפיקדון נאנס. כלומר: שומר הטוען 'נאנס הפיקדון', טענתו נאמנת אם ישבע שאכן כך היה. אם כן, כאשר טוען השומר כי החזיר את הפיקדון למפקיד, ואף נשבע על כך, יהיה נאמן בטענתו שהחזיר מדין מיגו.

ובניסוח כללי של דין מיגו: אם אדם יכול לטעון טענה א' ולזכות על ידה בדין, אם יטען טענה ב' יהיה נאמן גם בה, מדין 'מיגו', 'מה לו לשקר' (ואם עליו להישבע שטענה א' אמת בכדי לזכות, אזי אם ישבע על טענה ב' יזכה, מדין מיגו). שאם היה שקרן, היה טוען את טענה א' וזוכה, ומה לו לשקר שקר גרוע ולטעון את טענה ב' שאינה זוכה, אם אינה אמת. מתוך שטען את טענה ב', מוכח בראייה שכלית שטענתו אמת.

ובהרחבה: במיגו דהעזה, כשטוען האדם את טענה ב', לא נוכל לומר שישנה ראיה שדבריו אמת שאם היה שקרן היה טוען את טענה א' הזוכה בדין בנקל. זאת משום שטענה א' אותה יכול היה לטעון ולזכות על ידה היא טענה של העזה, ו"אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו".

'''רש"י''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=107&format=pdf ב"ק קז א ד"ה כדרבה]) כי פירוש  הכלל 'אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו' הוא שאדם לא כופר ומכחיש תביעתו של מי שעשה לו טובה והלווהו מעות.  

אך ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=19&daf=51b&format=pdf גיטין נא ב ד"ה אין]) דחו פירוש זה, והוכיחו כי גם במקום בו התובע לא היטיב לנתבע מעולם, כבפיקדון, חייב מודה במקצת שבועה, כגון אם המפקיד טוען שהפקיד שתי פרות והנפקד טוען שקיבל רק פרה אחת, על הנפקד להישבע, אף שהמפקיד לא עשה לו כל טובה, ולפי רש"י היה צריך להיות פטור במיגו שיכול היה לכפור הכל, ולא הווי מיגו דהעזה כי לא עשה לא המפקיד כל טובה. ופירושו ה'''תוספות''' בשם '''ריב"א''' שהעזת פנים היא כשבעל הדין מכיר בשקרו, ויודע בברי אם דבריו אמת אם לאו.     

ונראה לתרץ את רש"י, שרש"י לשיטתו ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=107&format=pdf ב"ק קז א ד"ה מעיז]) שבפיקדון גם כופר הכל חייב שבועה, וממילא אין למודה במקצת בפיקדון מיגו שיכול היה לכפור הכל.

נביא דוגמא נוספת לכלל 'מיגו דהעזה לא אמרינן' בחידושי הראשונים על דין שבועת השומרים. המיוחד בדוגמא זו הוא שהראשונים משתמשים בכלל 'מיגו דהעזה לא אמרינן' כדי לתרץ את קושיות הגמרא, אף שהגמרא עצמה תירצה את קושיותיה בתירוצים אחרים, אשר נדחו עפ"י הראשונים והפוסקים מההלכה.

הקשה רבא ב'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=26&daf=45b&format=pdf שבועות מה ב]) כיצד ייתכן שהתורה ציוותה על שומר שטוען שהפיקדון נאנס להישבע על כך, והלא יהא השומר נאמן לומר בלא שבועה שהפיקדון נאנס, במיגו שיכול היה לומר שלא היו דברים מעולם, ומעולם לא קיבל את החפץ לשמירה. עונה על כך הגמרא ששבועת שומר על אונס היא רק במקרה בו יש עדים שראו את ההפקדה, ולא יכול השומר לטעון להד"ם. המשיך רבא והקשה שיהא השומר נאמן לטעון 'נאנסו' בלא שבועה במיגו שיכול היה לטעון 'החזרתי', ותירצה הגמרא שמדובר כשיש שטר על הפיקדון, ולכן וודאי לא החזיר השומר רת הפיקדון, שהרי 'שטרך בידי מאי בעי'. העולה מדברי הגמרא הללו, שבמקרה בו אין עדי הפקדה או אין שטר הפקדה, יהא נאמן השומר לטעון נאנסו במיגו דהחזרתי או במיגו דלהד"ם.

אך הראשונים בחידושיהם על סוגיה זו, בהם '''הרמב"ן''' (ד"ה מעתה), '''הרשב"א''' (ד"ה ומיהו) וה'''ריטב"א''' (ד"ה ואכתי),  מוכיחים מסוגיות מפורשות כי גם באופן בו היתה ההפקדה בסתם, ללא עדים ושטר, חייב השומר להישבע שבועת השומרים ורק כך נפטר, שלא כמסקנת סוגייתנו. ואומרים הראשונים שלהלכה אין צורך בתירוצי הגמרא שהעמידה דין שבועת השומרים רק כשיש עדי הפקדה ושטר הפקדה, אלא דין שבועת השומרים קיים גם בסתם הפקדה, ללא שטר ועדים. ואת קושיית רבא מדוע לא יפטר השומר מלהישבע על נאנסו במיגו דטען להד"ם או החזרתי, מתרצים הראשונים משום שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, שהרי טענת נאנסו שבפי השומר אינה טענה שיש בה העזה, שכן המפקיד אינו יודע אם הפיקדון אכן נאנס או לא, לעומת 'טענת המיגו' בה יכול היה להיפטר בלא שבועה, להד"ם או החזרתי, שהיא וודאי טענה עם העזה כלפי המפקיד, שהמפקיד יודע בוודאי שהפקיד את הפיקדון וטרם קבלו בחזרה. לכן אין נפקד נאמן לטעון בלא שבועה את טענת נאנסו, ומה שלא שיקר וטען להד"ם או  החזרתי הוא משום שחשש להעיז פניו בפני בעל דינו, ואין לו את ראיית 'מה לי לשקר' להוכיח את טענתו. וכך פסק ה'''רמ"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x11262 רצו א]).

ה'''ר"י מיגש''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32307&st=&pgnum=66 שבועות מה א ד"ה איתמר], הובא ב[http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=734&hilite= רא"ש, שבועות ז ג]) כותב כי מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, אלא רק לאפטורי מממון. טעם 'מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן' הוא שכדי לפטור משבועה אותה חייבה התורה יש להביא הוכחה חזקה, ומיגו אינו ראיה מספיק חזקה כדי לפטור מחיוב התורה לברר החשדות ע"י השבועה.

<BR/>כלומר לפי הר"י מיגש כל מיגו, גם מיגו שאינו העזה, לא פוטר משבועה, אלא רק מממון. ומוכיח הר"י מיגש דין זה מתוך דין מודה במקצת, שחייב שבועה על אף פי שיש לו מיגו, שיכול היה לכפור הכל. העולה מדברי הר"י מיגש, שהוא לא למד את שאלתו ותשובתו של רבה כשאר הראשונים דלעיל, שהרי אם מיגו דהעזה לא אמרינן, אין ראיה ממודה במקצת דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, שהרי מיגו זה של מודה במקצת הוא מיגו דהעזה, כתשובתו של רבא, וזו הסיבה שאין לו מיגו להיפטר משבועה. אלא דעת הר"י מיגש היא שמיגו דהעזה אמרינן, ולכן המיגו שיש למודה במקצת- שיכול היה לכפור הכל ולהיפטר- הוא מיגו טוב, ומה שלא נפטר משבועה במיגו הוא מסיבה אחרת: שלא אמרינן מיגו, כל מיגו ואפילו מיגו טוב, לאפטורי משבועה.  

לכן תירץ ה'''פני יהושע''', וכן כתב '''הש"ך''' בתירוצו השני, שתוספות כיוונו בתירוצם לחלק בין מיגו דהעזה בממון למיגו דהעזה בשבועה, שמיגו דהעזה בממון אמרינן ובשבועה לא אמרינן.