10,107
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מעשה שבת"
מ
אין תקציר עריכה
Avishaiaha1 (שיחה | תרומות) |
מ |
||
| (6 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}} | {{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}} | ||
[[קטגוריה:שבת]] | [[קטגוריה:שבת]] | ||
| שורה 41: | שורה 39: | ||
===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים=== | ===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים=== | ||
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 | כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט). | ||
=בכדי שיעשו= | =בכדי שיעשו= | ||
| שורה 82: | שורה 80: | ||
להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כד]) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2128 אורח חיים תה ט]) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום). | להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כד]) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2128 אורח חיים תה ט]) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום). | ||
לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה. | לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' ([http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40448&st=&pgnum=153 תה ט ד"ה מ"ט אנוסים]) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה. | ||
שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו. | שואל ה'''מג"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2129 אורח חיים תה יד]) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו. | ||
למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא | למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא ב[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות]) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו. | ||
אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל. | אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל. | ||
| שורה 110: | שורה 108: | ||
מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים. | מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים. | ||
לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו. | לעומתו, '''רש"י''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה הכי גרסינן אפשר]) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו. | ||
להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת. | להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת. | ||
| שורה 126: | שורה 124: | ||
===פסיקת השו"ע=== | ===פסיקת השו"ע=== | ||
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח. | פוסק ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5072 יורה דעה קמב טו]) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5072 לד]) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח. | ||
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה? | ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה? | ||