171
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו דהעזה"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
| שורה 3: | שורה 3: | ||
{{מקורות||בבא מציעא ג א, בבא בתרא לו א, שבועות מה ב, כתובות טו ב|||חושן משפט פב, "כללי מיגו"}} | {{מקורות||בבא מציעא ג א, בבא בתרא לו א, שבועות מה ב, כתובות טו ב|||חושן משפט פב, "כללי מיגו"}} | ||
סוגית '''מיגו דהעזה''' עוסקת בנאמנותה של טענת בעל-דין מתוך שיכול היה לטעון טענה אחרת ולזכות, | סוגית '''מיגו דהעזה''' עוסקת בנאמנותה של טענת בעל-דין מתוך שיכול היה לטעון טענה אחרת ולזכות בדין, כאשר הטענה שיכול היה לזכות בה היא טענה של העזת פנים. | ||
כאשר הטענה שיכול היה לזכות בה היא טענה של העזת פנים. | |||
==מבוא לדין מיגו== | ==מבוא לדין מיגו== | ||
| שורה 26: | שורה 25: | ||
==מקור הדין== | ==מקור הדין== | ||
הראשונים שסבירא להו 'מיגו דהעזה לא אמרינן' למדו דין זה, לשיטתם, עפ"י סוגיה מפורשת בתלמוד. בגמרא ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=3&format=pdf בבא מציעא ג, א]) שאל רבה, מפני מה מודה במקצת הטענה צריך להישבע מדאורייתא שאכן אין הוא חייב את חלק התביעה בו הוא כופר, יהא המודה נאמן על כפירתו במיגו, שהיה יכול לכפור בכל התביעה ולהיפטר בלא שבועה, ככל כופר בכל שפטור משבועת התורה. ענה רבה, עפ"י הבנת ''' | הראשונים שסבירא להו 'מיגו דהעזה לא אמרינן' למדו דין זה, לשיטתם, עפ"י סוגיה מפורשת בתלמוד. בגמרא ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=3&format=pdf בבא מציעא ג, א]) שאל רבה, מפני מה מודה במקצת הטענה צריך להישבע מדאורייתא שאכן אין הוא חייב את חלק התביעה בו הוא כופר, יהא המודה נאמן על כפירתו במיגו, שהיה יכול לכפור בכל התביעה ולהיפטר בלא שבועה, ככל כופר בכל שפטור משבועת התורה. ענה רבה, עפ"י הבנת '''התוספות''' (ד"ה מפני) וה'''רמב"ן''' (ד"ה) רשב"א ריטבא, שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, משום שלכפור בכל התביעה כולה זו העזה יותר גדולה מלכפור בחלק מהתביעה, ולכן בטלה ראיית המיגו, וייתכן שטענתו, שחייב רק חלק מהתביעה, שקרית, וחייב הוא באמת את כל סכום התביעה, ומה שלא שיקר וכפר בכל הוא מפני שלא העיז לעשות כן, ולשקר בפני בעל דינו המכיר בשקרו. | ||
דוגמא נוספת לשימוש בדין 'מיגו דהעזה לא אמרינן' נמצא בחידושי הראשונים בסוגיה נוספת. שואלת ה'''גמרא''' (שבועות | דוגמא נוספת לשימוש בדין 'מיגו דהעזה לא אמרינן' נמצא בחידושי הראשונים בסוגיה נוספת. שואלת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=26&daf=45b&format=pdf שבועות מה ב]) כיצד ייתכן שהתורה ציוותה על שומר שטוען שהפיקדון נאנס להישבע על כך, והלא יהא השומר נאמן לומר בלא שבועה שהפיקדון נאנס, במיגו שיכול היה לומר שלא היו דברים מעולם, ומעולם לא קיבל את החפץ לשמירה. עונה על כך הגמרא ששבועת שומר על אונס היא רק במקרה בו יש עדים שראו את ההפקדה, ולא יכול השומר לטעון להד"ם. ממשיכה הגמרא ושואלת שיהא השומר נאמן לטעון 'נאנסו' במיגו שיכול היה לטעון 'החזרתי', ומתרצת שמדובר כשיש שטר על הפיקדון, ולכן וודאי לא החזיר השומר החפץ, שהרי 'שטרך בידי מאי בעי'. העולה מדברי הגמרא הללו, שבמקרה בו אין עדי הפקדה או אין שטר הפקדה, יהא נאמן השומר לטעון נאנסו במיגו דהחזרתי או במיגו דלהד"ם. | ||
אך הראשונים בחידושיהם על סוגיה זו, בהם '''הרמב"ן''' (ד"ה), '''הרשב"א''' (ד"ה) וה'''ריטב"א''' (ד"ה), מוכיחים מסוגיות מפורשות כי גם באופן בו היתה ההפקדה בסתם, ללא עדים ושטר, חייב השומר להישבע שבועת השומרים ורק כך נפטר, שלא כמסקנת סוגייתנו. ואומרים הראשונים שלהלכה אין צורך בתירוצי הגמ' שהעמידה דין שבועת השומרים רק כשיש עדי הפקדה ושטר הפקדה, אלא דין שבועת השומרים קיים גם בסתם הפקדה, ללא שטר ועדים. ואת קושיית הגמ' מדוע לא יפטר השומר מלהישבע על נאנסו במיגו דטען להד"ם או החזרתי, מתרצים הראשונים משום שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, שהרי טענת נאנסו שבפי השומר אינה טענה שיש בה העזה, שכן המפקיד אינו יודע אם הפיקדון אכן נאנס או לא, לעומת 'טענת המיגו', להד"ם או החזרתי, שהיא וודאי טענה עם העזה כלפי המפקיד, שהמפקיד יודע בוודאי שהפקיד את הפיקדון וטרם קבלו בחזרה. לכן להלכה, אין השומר נאמן לטעון בלא שבועה את טענת נאנסו, ומה שלא שיקר וטען להד"ם הוא משום שחשש להעיז פניו בפני בעל דינו, ואין לו את ראיית 'מה לי לשקר' להוכיח טענתו. | אך הראשונים בחידושיהם על סוגיה זו, בהם '''הרמב"ן''' (ד"ה), '''הרשב"א''' (ד"ה) וה'''ריטב"א''' (ד"ה), מוכיחים מסוגיות מפורשות כי גם באופן בו היתה ההפקדה בסתם, ללא עדים ושטר, חייב השומר להישבע שבועת השומרים ורק כך נפטר, שלא כמסקנת סוגייתנו. ואומרים הראשונים שלהלכה אין צורך בתירוצי הגמ' שהעמידה דין שבועת השומרים רק כשיש עדי הפקדה ושטר הפקדה, אלא דין שבועת השומרים קיים גם בסתם הפקדה, ללא שטר ועדים. ואת קושיית הגמ' מדוע לא יפטר השומר מלהישבע על נאנסו במיגו דטען להד"ם או החזרתי, מתרצים הראשונים משום שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, שהרי טענת נאנסו שבפי השומר אינה טענה שיש בה העזה, שכן המפקיד אינו יודע אם הפיקדון אכן נאנס או לא, לעומת 'טענת המיגו', להד"ם או החזרתי, שהיא וודאי טענה עם העזה כלפי המפקיד, שהמפקיד יודע בוודאי שהפקיד את הפיקדון וטרם קבלו בחזרה. לכן להלכה, אין השומר נאמן לטעון בלא שבועה את טענת נאנסו, ומה שלא שיקר וטען להד"ם הוא משום שחשש להעיז פניו בפני בעל דינו, ואין לו את ראיית 'מה לי לשקר' להוכיח טענתו. | ||