תחילת זמן קריאת שמע של שחרית

מקורות
משנה:	ברכות א ב
בבלי:	ברכות ח ב, ט ב; יומא לז ב
ירושלמי:	ברכות א ב,ה, ד א
רמב"ם:	קריאת שמע א יא
שולחן ערוך:	אורח חיים נח א-ה

מאיזה זמן ביום מותר לקרוא קריאת שמע של שחרית לכתחילה ובדיעבד, ואיזה זמן הוא עדיף ומצוה מן המובחר.

דעות התנאים במשנה ובברייתא

אומרת המשנה (ברכות א ב) שתחילת זמן קריאת שמע של שחרית היא משיכיר בין תכלת ללבן, כלומר שיש מספיק אור בחוץ כדי שיוכל אדם להבדיל בין צבעים אלו. ולדעת ר' אליעזר שם במשנה, צריך מספיק אור כדי שיכיר בין תכלת לכרתי, שהם צבעים דומים יותר ונצרך יותר אור על מנת להבחין ביניהם, כלומר לדעתו תחילת זמן קריאת שמע של שחרית הוא מאוחר יותר.
בגמרא (ברכות ט ב) בברייתא מובאות דעות נוספות, דעת ר' מאיר משיכיר בין זאב לכלב, דעת ר' עקיבא בין חמור לערוד, ולדעת אחרים משיראה את חבירו רחוק ד' אמות ויכירנו.

בהמשך הגמרא מובאת מחלוקת אמוראים כמי הלכה.
רב הונא פוסק הלכה כאחרים, דהיינו שזמן קריאת שמע משיכיר את חברו ממרחק ד' אמות. ואילו אביי אומר שלתפילין כאחרים, אבל לקריאת שמע כותיקין, וזהו על פי דברי ר' יוחנן שאמר שותיקין (אנשים ענוים שמחבבים את המצוות), היו גומרים קריאת שמע עם הנץ החמה, כדי לסמוך גאולה לתפילה, ונמצא שמתפלל ביום. ומביאה הגמרא סמך מהפסוק "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים", היינו שמקבלים מורא שמים עם השמש, כלומר עם הנץ החמה.

פירוש בין תכלת ללבן

בגמרא (ברכות ט ב) מוסבר שכוונת המשנה 'בין תכלת ללבן' אין הכוונה לשתי גיזות צמר אחת תכלת ואחת לבנה, שהרי זה אפשר להבחין גם בלילה. אלא מסבירה הגמרא - בין תכלת שבה ללבן שבה, ונחלקו הראשונים בפירוש הענין.
רש"י (ד"ה בין) מסביר שהכוונה לגיזת צמר שצבעה תכלת, ויש מקומות שלא עלה הצבע יפה ונשאר לבן, שצריך שיוכל להבדיל בין הצבעים.
תוספות (ד"ה אלא) הקשו על רש"י בענין זה, שבמסכת מנחות (מג ב) אמרו שמצות קריאת שמע תלויה במצות ציצית כדתנן 'בין תכלת ללבן', והרי גיזת צמר אינו ענין לציצית. ועוד, שגם בלילה ניתן לפעמים להבחין בצבעים שבגיזת צמר, על כן ודאי הפירוש הוא בין תכלת שבציצית ללבן שבציצית, שבזמן שאפשר להבחין בין צבעים אלו זה זמן תחילת קריאת שמע, ונמצא שתלויה מצות קריאת שמע במצות ציצית.
גם בירושלמי (ברכות א ב) משמע שבין תכלת ללבן הכוונה לצבעים בציצית, שסמכו זאת על הפסוק 'וראיתם אותו'. וברבנו יונה (ד ב ד"ה מתני') מצדד כפירוש זה של הירושלמי שמכיר בין חוליה של תכלת לחוליה של לבן בציצית. וכן היא דעת הרא"ש (ברכות א י), הרשב"א (ט ב ד"ה בין) והמאירי (ט ב ד"ה המשנה).

פירוש חברו הרגיל אצלו

בירושלמי (ברכות א ב) מובאת דעת אחרים המובאת גם בבלי, שזהו משיכיר את חברו הרגיל עמו ממרחק ד' אמות. ושואל שם רב חסדא באיזו מציאות מדובר, שהרי אם זהו חבר שרגיל בו, אז הוא מכיר אותו גם ממרחק. ואילו חבר שאינו רגיל בו אף מד' אמות לא יכירנו. אלא מסיק הירושלמי שם שמדובר בחבר שרגיל ואינו רגיל, כאדם שבא לאכסניא מידי פעם.
כמה ראשונים הביאו דברי הירושלמי הללו להלכה. רב ניסים גאון (ט ב), תוספות (ד"ה אחרים), הרא"ש (א י), הרשב"א (ד"ה אחרים) ועוד.
לעומת זאת בתלמידי רבנו יונה (ד ב ד"ה אמר אביי) לא הזכיר דברי הירושלמי, אלא כתב שמיירי בחבירו הרגיל אצלו, שאם בשאינו רגיל, אפילו אחר כמה שעות אינו מכירו.

פירוש ותיקין

מהגמרא משמע שותיקין היו קוראים קריאת שמע קודם הנץ, והיו מסיימים עם הנץ החמה כדי שיסמכו גאולה לתפילה. וכן משמע מהגמרא להלן (כה ב) לגבי בעל קרי שהמשנה אומרת שאם יכול לעלות ולטבול עד שלא תנץ החמה יטבול, ואם לאו יתכסה במים ויקרא. ומסבירה הגמרא שאף שהמשנה הגבילה זמן קריאת שמע עד הנץ החמה אין מזה ראיה שהלכה כר' אליעזר, שאפשר ליישב גם אליבא דר' יהושע וכותיקין שהיו גומרים אותה עם הנץ החמה. כן פירשו התוספות (יומא לז ב ד"ה אמר).
אמנם בעל המאור (ברכות ב ב) מפרש שנץ החמה הוא משך זמן כלשהו, והותיקין לא היו קוראים קודם הנץ, אלא עם התחלת הנץ ומסיימים בסוף הנץ, ולהלן תתבאר שיטתו בענין.

הגמרא ביומא

הגמרא (יומא לז ב) אומרת שהלני המלכה עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, וכשהיתה השמש זורחת, היו ניצוצות יוצאים ממנה והיו יודעים כולם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
על זה מקשה הגמרא, שהרי שנינו בברייתא, שהקורא את שמע עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא ידי חובתו, לפי שאנשי משמר היו מקדימים לקרוא קודם הזמן, ואילו אנשי מעמד היו קוראים לאחר זמן הקריאה? ומתרץ על זה אביי, שהמדובר הוא על שאר העם שבירושלים, שהם היו קוראים כשהיו רואים את הניצוצות יוצאים מהנברשת.
מגמרא זו עולה לכאורה שזמן הקריאה הוא אחר הנץ, ויש לברר את היחס בינה לבין הגמרא בברכות הנ"ל.

דברי ר' שמעון בר יוחאי משמיה דנפשיה ומשמיה דרביה

הגמרא (ברכות ח ב) מביא ברייתאה משמו של ר' שמעון בר יוחאי שאומר שפעמים אדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם עלות השחר ואחד אחר עמוד השחר, ויוצא בהם ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. ומבארת הגמרא שבאמת קודם עלות השחר זהו אמנם עדיין לילה, אבל כיון שיש אנשים שקמים בזמן זה, ולכן קוראים לזמן זה יום, לכן אחר עלות השחר יוצאים ידי חובת קריאת שמע של יום. ומובא עוד דר' יהושע בן לוי פוסק הלכה כרשב"י.
עוד מביאה הגמרא ברייתא אחרת שגם בה מובאים דברי ר' שמעון בר יוחאי, אך הפעם משם רבו ר' עקיבא, שפעמים אדם קורא קריאת שמע פעמיים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ, ויוצא ידי חובת קריאת שמע אחת של יום ואחת של לילה. ומבואר בגמרא שאף שזמן זה הוא יום, כיון שיש אנשים שישנים בזמן זה, יוצאים בו ידי חובת קריאת שמע של לילה. גם על ברייתא זו מובאים דברי ר' יהושע בן לוי שפוסק הלכה כמו רשב"י.

לכאורה ישנה סתירה בין שתי הברייתות, שהרי הזמן שבין עלות השחר לנץ בחמה, לפי הברייתא הראשונה הוא זמן קריאת שמע של יום. ואילו לפי הברייתא השניה זמן זה הוא עדיין זמן קריאת שמע של לילה. וכן הברייתא השניה האומרת שקודם הנץ הוא זמן קריאת שמע של ערבית, סותר לכאורה את המשנה והגמרא שהביאו דעות שונות לזמן קריאת שמע, שכולן קודם הנץ החמה.
באמת נחלקו הראשונים בביאור היחס בין הברייתות והיחס לגמרא הנ"ל, וממילא בפסיקת ההלכה בזה.

הכרעת הראשונים

שיטת הרי"ף ורוב הראשונים

הרי"ף (ד ב) הביא את מחלוקת התנאים בענין התחלת זמן קריאת שמע, וציטט גם דברי רב הונא ואביי ואת דברי הברייתא אודות הותיקין, ולבסוף כתב 'וכן הלכתא'. והוסיף הרי"ף שלא כל אחד יכול לכוון תפילתו ולעשות כן, ואפילו הכי מצוה לקרותה רק מעט קודם הנץ כדי שיתפלל אחר הנץ החמה, והעיקר שמתפלל ביום, אפילו שלא מתפלל עם הנץ ממש.
מבואר בדבריו שאביי לא בא לחלוק על רב הונא, אלא הלכה כרב הונא שהכריע שזמן קריאת שמע הוא משיכיר את חבירו הרגיל אצלו מד' אמות, אך גם דברי אביי ש'לקריאת שמע כותיקין' נכונים להלכה.
לענין הברייתות דרשב"י, כותב הרי"ף (ברכות ב א) ששתיהן להלכה, אך לאחר עלות השחר מותר לקרוא קריאת שמע של שחרית רק בדיעבד או בשעת הדחק, כגון שהיה משכים לצאת לדרך, אבל בסתמא אין לקרוא מיד אחר עלות השחר.
נמצא שלפי הרי"ף בשעת הדחק מותר לקרוא החל מעלות השחר, וזמנה לכתחילה הוא משיכיר את חבירו הרגיל עמו מד' אמות, ומצוה מן המובחר לקראה כותיקין, שהיו קוראים עם הנץ החמה. אמנם גם אחר הנץ שרי לקרוא עד שלוש שעות.

כן כתב להדיא רבנו יונה (ד ב ד"ה תניא) שאין מחלוקת בין אביי לרב הונא, וזמנה הוא משיכיר את חבירו, אלא שותיקין מדקדקים מתוך שרצו לסמוך גאולה לתפילה היו קורים סמוך לנץ ומתפללים מיד. שאם היו קוראים את שמע קודם לכן, היו צריכים להמתין עם התפילה ולא היו סומכים גאולה לתפילה. והוסיף רבנו יונה שבדיעבד ובשעת הדחק יכול לקרוא מעלות השחר, וזהו על פי הברייתא דרשב"י.

לשיטה זו הסכימו גם התוספות (ברכות ט ב ד"ה לקריאת שמע) והרא"ש (ברכות א י) שותיקין הוא רק למצוה מן המובחר, אבל עיקר הזמן כסתמא דמתני' שתחילת הזמן הוא משיכיר בין תכלת ללבן.
התוספות והרא"ש מוכיחים דבריהם מהגמרא להלן (כה ב) לגבי היורד לטבול וצריך לקרוא את שמע, שהגמרא אומרת שהמשנה שהגבילה את הקריאה עד הנץ החמה, אתיא גם כר' יהושע, כי באמת סוף זמן קריאה הוא בג' שעות, אלא שלמצוה מן המובחר קורא כותיקין עד הנץ. הרי שהותיקין עצמם מודים לזמנו של ר' יהושע. וכתבו עוד שכן מוכח גם מדברי הירושלמי.
לגבי הקושיה מברייתא דרשב"י, כותבים התוספות והרא"ש כמה אפשרויות: א. הלכה כאביי ולא כריב"ל שפסק כרשב"י. ב. ריב"ל לא פסק כרשב"י אלא במה שיוצאים בזמן זה גם י"ח קריאה של לילה, אבל מה שאמר שקריאת שמע של יום הוא אחר הנץ, לא פסק כרשב"י. ג. רשב"י עצמו מודה שזמן קריאת שמע של שחרית הוא קודם הנץ, אך רצה להשמיע רבותא שאחר הנץ אינו יוצא בשל לילה, או כדי להדגיש שאינו יכול לקרוא בזמן זה גם של יום וגם של לילה.

המאירי (ט ב ד"ה זהו מה שנזכר) העמיד את הדינים השונים העולים מהגמרות, ומחלק גם הוא לשלושת הזמנים הנ"ל. שמי שיוצא לדרך למקום שלא יוכל לכוון דעתו, כגון במקום סכנה, התירו לקרוא משעלה עמוד השחר, הואיל והוא זמן קימה לקצת בני אדם. ועיקר הזמן הוא משיהא אור היום שולט, שהוא משיכיר בין תכלת ללבן. וכתב שיש מי שאומר שמי שקרא קודם זמן זה כאשר לא היה בסכנה, לא יצא ידי חובה, שהרי שנינו שהקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו. וותיקין קוראים אותה קודם הנץ החמה כדי שיגמרוה עם הנץ ויעמדו להתפלל מיד.

הקושיה מנברשת של זהב

הקשו התוספות (ד"ה לקריאת שמע) ממה שאמרו במסכת יומא (לז א) שכשהחמה היתה זורחת היו ניצוצות יוצאים מנברשת הזהב שעשתה הלני המלכה, והיו יודעים העם שהגיע נץ החמה ויכולים לקרוא קריאת שמע של שחרית. משמע שעיקר זמן קריאת שמע הוא לאחר הנץ. ותירצו התוספות שזהו הזמן שהוקבע לציבור לפי שלא היו יכולים למהר כותיקין, שאין רוב בני אדם יכולים לכוון לאותה שעה. וכן תירץ הרא"ש (א י).
המאירי (ט ב ד"ה ומ"מ ותיקין) תירץ באופן אחר, שהניצוצות היו יוצאים מהנברשת לפני הנץ מכח זהרורי האדומומיות שהיו ניכרים בה, ואז היו קוראים ומתפללים בנץ.
רבנו יונה (ד ב ד"ה ומצינו) הביא מגמרא זו ראיה, שגם מי שלא קורא קודם הנץ, יש לו להקדים ולקרוא מוקדם ככל שיכול, וכמו שהעם בירושלים היו קוראים מיד כשהיתה החמה זורחת והיו הניצוצות ניתזין מן המנורה.

שיטת בעל המאור

בעל המאור (ב א) סבור ששתי הברייתות של רשב"י חלוקות זו על זו, והלכה כהברייתא השניה שזמן קריאת שמע של שחרית הוא מהנץ החמה בלבד, וקודם לכן הוא זמן לקריאת שמע של ערבית, ואם קרא של יום לא יצא.
ומביא לזה ראיה מדברי אביי שפסק לקריאת שמע כותיקין, כלומר מהנץ החמה. ומדגיש שמותר לקרוא גם בשעת הנץ עצמו (שיש לו משך כלשהן) ולאו דווקא אחר הנץ, וגם עדיף יותר לעשות כן שזהו עיקר מצותה מן המובחר.
ועוד ראיה מביא ממסכת יומא (לז ב) שכתוב שם שהקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, לפי שהם קוראים אחר עמוד השחר קודם הנץ.
ובסוף דבריו מוכיח מהגמרא להלן (ל א) שהמשכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא. הרי להדיא שאף ששאר דברים מותר קודם הנץ אחר עלות השחר, קריאת שמע לא מותר אלא בעונתה.