ערלה בספינה ובעציצים

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
חלק מן התוכן מובא בצורה לא ערוכה בדף הטיוטה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מקורות
משנה:
בבלי:
ירושלמי: ערלה א ב
רמב"ם: מעשר שני ונטע רבעי י ח
שלחן ערוך: יורה דעה רצד כו

האם חל דין ערלה בעציץ ובספינה ובשאר מקומות שמפסיקים מהקרקע, לאסור הפירות הצומחים בו. ומה הדין אם אחר שלוש שנים נוטעו בארץ, ואם יש חילוק בין סוגי העציצים.

משנה, תוספתא וירושלמי[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (ערלה א ב) אומרת שהנוטע בספינה חייב בערלה.
ובתוספתא (ערלה א ג) איתא שהנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג חייב בערלה[1].
עוד מובא שם בהמשך, שאם נזרעו בעציץ שאינו נקוב ונשבר העציץ, וחזר וזרען בעציץ נקוב, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור[2].

גם בירושלמי (ערלה א ב) כתוב בשם ר' חזקיה שהנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. ומסביר שם רבי יוסי מפני שהשרשין מפעפעין אותו.
ומוסיף שם ר' יונה ואומר שכלי חרש עומד בפני שרשין.

הפני משה מסביר שאין כאן מחלוקת, שגם ר' יונה כוונתו לחייב עציץ שאינו נקוב בערלה, ומה שאמר שכלי חרש עומד בפני שורשים, הוא בלשון תמיה, כלומר שדווקא בזרעים של ירקות קיימא לן שעציץ נקוב אינו כארץ לפי שכלי חרש עומד בפני שורשיו, אבל בפני שרשי האילנות אין כלי חרס עומד, ולכן שרשיו מפעפעין אותו וחייב.
להלן יתבאר שיש פוסקים שלמדו שכלי חרס בדווקא, אבל בעציץ של עץ וכד' אין השרשים מפעפעים ולכן פטור מן הערלה אם אינו נקוב.

בהמשך הירושלמי שואל ר' ירמיה מה הדין בנוטע דלעת בעציץ שאינו נקוב? האם מאחר שלענין אילנות דין עציץ שאינו נקוב כנקוב נאמר כן גם בזרעים או לא.
עוד שם אומר ר' יוחנן בשם ר' ינאי, שאילן שניטע בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות.

הפני משה מסביר שהירושלמי משיב לאיבעיא של ר' ירמיה לגבי דלעת, שבאמת דינה כירקות שאם נזרעה בעציץ שאינו נקוב אין דינה כארץ, שרק באילנות אמרינן ששרשיהן מפעפעין ולא בדלעת.

הגמרות במנחות ובגיטין[עריכה | עריכת קוד מקור]

בבבלי במנחות ישנו דיון לגבי הבאת ביכורים מפירות שגדלו בספינה או בעציץ וכד' מנותקים מן האדמה. חלק מהראשונים השליכו מסוגיה זו גם לענין ערלה.

הגמרא (מנחות פד ב) מביאה מחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן לגבי הבאת ביכורים ממקומות שאינם מובחרים, שלכולי עלמא אין מביאים לכתחילה מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים לפי שאינם מובחרים. אמנם בדיעבד אם הביא, לדעת ריש לקיש קידש, כלומר חלו על הפירות קדושת ביכורים, ואילו לדעת ר' יוחנן לא קידש.
בהמשך, מביאה הגמרא שתי ברייתות סותרות. ברייתא אחת אומרת שאם הביא ביכורים מפירות שבגג, שבחורבה שבעציץ ושבספינה, מביא וקורא (פרשת ביכורים), ואילו לפי ברייתא שניה מביא ואינו קורא.
שואלת הגמרא, שלכאורה ניתן לתרץ את הברייתות רק אליבא דריש לקיש, אבל לא אליבא דר' יוחנן. שלפי ריש לקיש ניתן לחלק בין גג של מערה לגג של בית, בין חורבה עבודה לבין חורבה לא עבודה, בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב, ובין ספינה של עץ לבין ספינה של חרס, שכן ניתן עדיין לדרוש כאן 'מארצך', שאף שאינו מן המקומות המשובחים, עדיין נחשב הוא מהארץ ולכן מביא קורא. אבל לר' יוחנן שסובר שאף אם הביא לא קידש קשה? ומתרץ שזהו מחלוקת תנאים, לפי שיש ברייתא שאומרת שבספינה ועציץ אינו מביא כל עיקר.
עולה מהגמרא הזו שיש חילוק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב, ובין ספינה של עץ לספינה של חרס לענין ביכורים.

רש"י (ד"ה בספינה של חרס) מסביר שבספינה של חרס דווקא הוא מביא וקורא, שהיא נקראת ארץ. לעומת ספינה של עץ שמביא ואינו קורא. כלומר לדעת רש"י כלי חרס לא מצריך נקיבה, אלא כיון שהחרס עשוי מאדמה, הרי זה נחשב כארץ. וכן פירש רש"י בגיטין (ז ב ד"ה עפר חוצה לארץ), שהספינה של חרס אינה מנוקבת, וכל מה שדיברו על עציץ נקוב הוא דווקא של עץ.

התוספות (גיטין ז ב ד"ה עציץ) הביאו ראיה נגד דברי רש"י מהגמרא בגיטין (כא ב) שם מובא שאם כתב גט על חרס של עציץ נקוב כשר, ושכן מוכח מכמה מקומות שסתם עציץ הוא של חרס.
לכן מפרש רבנו תם שדווקא חרס צריך נקיבה, אבל עץ לא צריך נקיבה לפי שהוא מתלחלח יותר מן החרס.
אמנם התוספות במנחות (פד ב ד"ה כאן) כתבו בשם רבנו תם שכך היה רגיל לפרש בתחילה, אבל לאחר מכן פירש שבשל עץ לא שאינו צריך נקיבה, אלא שלא מועיל נקיבה, לעומת זאת בשל חרס מועיל נקיבה. יוצא שיש חילוק בין הפירוש הראשון של רבנו תם המובא בגיטין, לבין פירושו האחרון המובא במנחות. שלפירוש הראשון כלי חרס נקוב הרי הוא כארץ ושאינו נקוב אינו כארץ, ואילו של עץ לעולם הוא כארץ בין נקוב ובין שאינו נקוב. לעומת זאת לפי פירושו השני, עציץ של חרס בין נקוב ובין שאינו נקוב הרי הוא כארץ, ואילו של עץ בין נקוב ובין שאינו נקוב אינו כארץ.

פסיקת הראשונים והאחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפוסקים פסקו כדברי הירושלמי לחייב בערלה גם בעציץ שאינו נקוב, אלא שיש שכתבו שזהו דווקא בעציץ של חרס, ויש שחילקו בין דאורייתא לדרבנן וכפי שיתבאר להלן.

הרמב"ם כתב (מעשר שני ונטע רבעי י ח) שהנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אף על פי שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות. כלומר למרות שבהלכות אחרות, כגון תרומות ומעשרות, שבת וכד', קיימא לן שהנוטע בעציץ שאינו נקוב אינו נחשב כמחובר לקרקע, מ"מ זהו דווקא לענין זרעים, אבל אילן שניטע בעציץ שאינו נקוב הרי הוא כנטוע בקרקע לכל דבר וענין. וכתב הרדב"ז שם שהרמב"ם למד זאת מדברי הירושלמי שאומר שהשרשין מפעפעין אותו, כלומר שבאילנות שיש להם שורשים הם חודרים גם מעבר לחציצה של העציץ.
הרמב"ם לא מחלק בין סוגי עציצים, אלא סותם וכותב שגם עציץ שאינו נקוב חייב בערלה. וכן למד הרדב"ז בדעתו שאין לחלק בין סוגי עציצים.
גם בכלבו (צב) כתב שעציץ אף על פי שאינו נקוב חייב בערלה לא חילק בזה בין חרס לעץ או לשאר דברים.

אמנם הרא"ש בהלכות ערלה שלו (ג) הבין בדברי הירושלמי שמדבר דווקא על כלי חרס, ומה שאמרו שהשרשין מפעפעין הוא מפני שדרך החרס הם יונקים מן הקרקע, אבל בעציץ (או ספינה) של עץ אין השרשים מפעפעים וצריך נקיבה, ואם אינו מנוקב אינו חייב בערלה. וכתב כן גם בפירוש המשניות שלו, וכן היא גם דעת הר"ש (ערלה א ב), וגורסים הם בדברי הירושלמי שם "שאין כלי חרס עומד בפני שורשים". וכן פסק להלכה הטור (יורה דעה רצד) שאם הספינה או העציץ של עץ אינם נקובים, פטור מן הערלה. וכן פירש הרב ברטנורא על המשנה (א ב) והתפארת ישראל (יד).

לאור זרוע (ערלה חדש ושביעית שיג) שיטה ייחודית בזה. שהוא גורס בתוספתא שהנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג פטור, וזהו בסתירה למשנה שאומרת שהנוטע בספינה חייב, ומתרץ לחלק בין ספינה נקובה לשאינה נקובה, ושתיהן בשל חרס. וחולק בזה על רש"י שאומר שבשל חרס לא בעי נקיבה. ואף שבירושלמי מובא להדיא שעציץ של חרס לא צריך נקיבה, סובר האור זרוע שהבבלי חולק בזה על הירושלמי, שכן לענין ביכורים מוכרע שאף בשל חרס צריך נקיבה (כשיטת התוספות), וסובר האו"ז שדין ערלה כדין ביכורים, וקיימא לן כהבבלי, ולכן בשל חרס אם אינו נקוב פטור.

השלחן ערוך (רצד כו) פסק להלכה כדברי הרמב"ם שהנוטע בספינה או בעציץ אף על פי שאינו נקוב חייב, ולא מחלק בין חרס לעץ.

משא ומתן בשיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

המבי"ט בקרית ספר (מעשר שני ונטע רבעי י) כתב שספינה של חרס אף על פי שאינה נקובה, הואיל והשרשים מפעפעים, חייב בערלה. משמע בדבריו שבשל עץ יש לחלק בין נקובה לשאינה נקובה וכשיטת הרא"ש וסייעתו. כן היא גם דעת החיד"א בברכי יוסף (רצד יא).
אמנם הרדב"ז כתב שהרמב"ם לא מחלק בין של עץ לשל חרס.

אחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

החיד"א בברכי יוסף (רצד יא) גורס בתוספתא "אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב", ומתוך כך לומד שעציץ שאינו נקוב פטור (ואם יכול לחיות דנים אותו גם שאחר שנשבר כאילו עדיין נטוע בעציץ שאינו נקוב ופטור), ותמה על רבנו תם שאינו מחלק בין נקוב לשאינו נקוב בחרס לענין ערלה. אך מיישב את התוספתא לפי שיטת הרא"ש והטור שלענין ערלה עץ צריך נקיבה, ורק בחרס אמרינן שהשרשים מפעפעים והתוספתא מדברת על עציץ של עץ. וכתב החיד"א שגם הרמב"ם סובר כן, כי הרמב"ם לא חייב אלא בכלי חרס שהשרשים מפעפעים דרכו.

החזון איש (דיני ערלה לב) כתב שהנוטע בעציץ נקוב, בין של עץ ובין של אבן או מתכת חייב בערלה מהתורה. ושיעור הנקב הוא כדי שורש קטן שהוא מעט פחות מכזית.
עוד כתב שם, שאם נטע בעציץ שאינו נקוב, של חרס חייב בערלה ורבעי מהתורה, ושל מתכת מדרבנן. ואם הוא של עץ מחלוקת הפוסקים (רמב"ם ורא"ש כנ"ל), ויש לצדד להקל שאינו חייב אלא מדרבנן. וכן העתיקו להלכה הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה (מעשר שני ונטע רבעי י סד).

בילקוט יוסף (ערלה ז א) פוסק כסתימת השלחן ערוך והרמב"ם שעל עציץ חייב בערלה, אפילו שאינו נקוב ואין חילוק בין של חרס לבין של עץ.

העברה מעציץ שאינו נקוב לעציץ נקוב או לקרקע[עריכה | עריכת קוד מקור]

הובאו לעיל דברי התוספתא שהזורע בעציץ נקוב ונשבר וחזר וזרעו בעציץ שאינו נקוב אם יכול לחיות חייב, ואם לאו פטור. וראה לעיל שיש גורסים להיפך.
המפרשים יצאו לבאר את טעם הדין, ובאיזה מקרה בדיוק מדובר.

המנחת ביכורים על התוספתא כותב בפשטות שהדין הוא שחייב, ואינו מחלק בין יכול לחיות לשאינו יכול לחיות. ומבאר הדבר, שכיון שנשבר העציץ, בטלה לה נטיעה קמייתא ויש למנות לו שנות ערלה מנטיעה שניה, שהרי הוא כנוטע מחדש.

בשו"ת משפט כהן לראי"ה קוק (ח) כתב לבאר דברי התוספתא שבאמת עציץ שאינו נקוב חייב בערלה כדין נקוב, אלא שיש חומרא בשאינו נקוב מבנקוב, שכיון שהוא אינו נקוב חיותו מועטת, ולכן אם נשבר וניטע מחדש, צריך למנות לו מחדש שנות ערלה, כל שיכול לחיות מהעפר של העציץ הנקוב החדש בלבד, כיון שהוא אינו נשען על החיות המועטת של הנטיעה הראשונה, ממילא בטלה לה הנטיעה הראשונה. ורק אם אינו יכול לחיות מכח העפר של העציץ הנקוב החדש אלא בתוספת העפר של האינו נקוב, אז יש להקל להמשיך למנות לו לפי שנות נטיעה ראשונה. אמנם אם היה בתחילה בעציץ שאינו נקוב וחזר ונטעו בעציץ אחר או בארץ, בזה אפילו אין די עפר במקום החדש, ממשיכים למנות לו את השנים מנטיעה ראשונה, כיון שזו נטיעה שכוחה יפה.

החזון איש (ערלה ב יג) גורס בתוספתא להיפך, דהיינו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב. ומבאר בשני אופנים.
בדרך ראשונה מסביר שמדובר בעציץ שאינו נקוב שפטור מהתורה, כגון של מתכת או לפי הרא"ש גם בשל עץ. וקמ"ל הברייתא שאף שפטור מן הערלה כל זמן שהוא בעציץ, מ"מ מועיל לו להחשב שנות ערלה, ולכן כאשר ישבר או יוציאו מהעציץ ויעבירו אותו לעציץ נקוב או לארץ, אין צריך למנות לו מחדש שנות ערלה. ומדמה את הדבר לגידולים שהביאום מחוץ לארץ לארץ, שהועילו להם זמן השרשתם בחו"ל להחשב להם שנות ערלה, וגם כשנוטען בארץ אינו מונה מחדש אלא משעה שנטעם בחו"ל (כל זמן שיש בגושיהן כדי שיכולים לחיות).
בדרך נוספת מסביר החזו"א באופן הפוך שחולק על הדרך הראשונה. והיינו שמדובר בעציץ של חרס שאינו נקוב שחייב בערלה לכו"ע, וקמ"ל שכיון שבתחילה היה נחשב כנטוע לענין חיוב ערלה, ממילא אין למנות לו מחדש שנות ערלה. ולאפוקי מעציץ של מתכת שאין דינו כנקוב, כיון שאינו נחשב נטיעה לענין חיוב ערלה, לא עולים לו גם שנות ערלה, אלא כשיחזור ויטענו יש להחשיבו כנטיעה חדשה.
בסוף דבריו כתב החזו"א שהדרך השניה היא המסתברת, אלא שלא משמע כן בתוספתא.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. באור זרוע (א שיג) גורס: "פטור". ויובא להלן.
  2. הברכי יוסף (יורה דעה רצד יא) גורס: "אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב" וכן גורס החזון איש (ערלה ב יג). ולכאורה מקור גירסה זו הוא מהרשב"א בתשובה (ג רכה) בסוף התשובה. וראה בדרך אמונה (ביאור ההלכה ד"ה הנוטע בעציץ) שכתב שלא מצא גירסה זו בשום מקום ושהחזו"א הגיה מדעתו, וע"ש שהציע אפשרות נוספת להגהה.
    ובמנחת ביכורים על התוספתא גורס רק "חייב", ולדבריו החילוק בין יכול לחיות לשאינו יכול לחיות, שייך לעניין אחר.