טיוטה:ערלה בספינה ובעציצים

מקורות שיש לסכם ולהכניס לסוגיה

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ע

ויבואר בו דיני ערלה בעציץ בנדון הנ"ל. מסתפקנא בדבר חדש שכל הנו"נ בזה עדיין לא דנו בפרט זה. והוא שאף אם נסמוך על דברי המומחים האומרים כי שתיל בן שלש שנים הנעקר כנהוג מן המשתלה בגוש עפר בגודל של פח נפט יכול שפיר לחיות שלש שנים וגם יותר אם רק ישתל בגושו לתוך עציץ בגודל זה ויטפלו בו כהוגן בהשקאה וזיבול וכדומה, מ"מ עדיין יש להסתפק ולחוש שמנין שנות הערלה צריך להתחיל מחדש מנטיעה שניה.

כי אופן העברת השתילים מן המשתלה לפרדס הוא עפ"י רוב על ידי הסעה במכונית שקרקעיתה סתומה לגמרי וסגורה גם מכל ארבעת צדדיה, באופן שאפילו אם נצרף את כל הנקבים הקטנים שבקרקעיתה לא יגיעו כלל לידי שיעור שורש קטן, ונמצא דלפי"ז דבעידנא דמנחי השתילים בתוך המכונית דינם ודאי כמונחים בתוך עציץ שאין בו נקב כשיעור שורש קטן אפילו מן הצד, וא"כ לפי הכלל שעציץ נקוב דינו כארץ ושאינו נקוב דינו לכל דבר כתלוש, נמצא דכשמורידם מן המכונית לארץ או נוטעם בפרדס יש לנו להתחיל במנין שני ערלה מחדש, כי לגבי נדון זה לכאורה מסתבר דמה שיכולים השתילים לחיות בגושיהם לא מעלה ולא מוריד כיון שנטיעה ראשונה הרי פסקה לגמרי בכך שהשתילים נעקרו מן הארץ ונעשו לכל דבר כתלוש, וא"כ נמצא שנטיעה שניה בארץ הוי ודאי כנטיעה מחדש.

ולמען נבוא לידי בירור הענין, עלינו לברר תחילה דין הנוטע בעציץ שאינו נקוב אם חייב מדאורייתא בערלה או לא. פסק הרמב"ם בפ"י מהל' מעש"ש ונ"ר ה"ח "הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ואף על פי שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות", ושורש דין זה לחלק בין זרעים לאילנות הוא בירושלמי ערלה פ"א ה"ב, דהכי איתא התם: הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו, ר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשין, ועיין בר"ש פ"ב דחלה מ"ב שכתב: פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת, מפיק לישנא, כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן עכ"ל. ובקרית ספר להמבי"ט ז"ל כתב: וספינה אעפ"י שאינה נקובה אם היא של חרס שאינו עומד בפני השרשים והם מפעפעין ויונקין עכ"ל, ומשמע דסובר בדעת הרמב"ם שפסק כר' יונה דדוקא חרס אין בכחו לעמוד בפני שרשי אילן. אולם הרדב"ז ז"ל כתב: "ורבנו לא חילק בין של עץ לשל חרס", וכן מסתבר שהרי בשום מקום מהלכותיו לא השמיענו הרמב"ם שיש מקום לחלק בין עץ לחרס, ואיפכא הוא דמצינן ברמב"ם פ"ב מטומאת אוכלין הי"א שמחלק שם בין כלי גללים ואדמה לשאר עציצים, ולא הזכיר שום חלוק בין עץ לחרס, ורק הראב"ד ז"ל בהשגות נחית שם לחלק בין עץ לחרס, וסובר דשל חרס אף על פי שאינו נקוב כמנוקב דמי.

והנה מדברי הרמב"ם הנ"ל משמע לכאורה ודאי שלאו דוקא גבי ערלה הוא דחשיב עציץ שאינו נקוב כארץ אלא גם לענין מעשר ושאר דברים הוא דאמרינן הכי, כיון שעיקר החלוק הוא רק בין זרעים לאילנות ולא בין ערלה לשאר איסורין, וא"כ אתמה מאד איך סתם הרמב"ם בפ"ה מתרומות הט"ז וכתב: "התורם מפירות הגדלין בארץ על הגדלין בעציץ נקוב או מפירות עציץ נקוב על הגדלין בארץ תרומתו תרומה, תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה ויחזור ויתרום, תרם מן הנקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרו"מ ממקום אחר", ואיך לא רמז כלל לחילוק זה שמחלק כאן בין זרעים לאילנות, וגם נראה שאדרבה מוכח קצת מדבריו שם, שהרי בהלכה הקודמת זכר שם הרמב"ם לשון של "תבואה" ואילו בהלכה זו דקדק לכתוב "מפירות" דמשמע סתמא פירות האילן, אף שמוצא דין זה הוא ממתניתין דסופ"ה דדמאי ושם תנן סתמא מבלי להזכיר כלל לא לשון תבואה ולא לשון פירות, וא"כ מה ראה הרמב"ם לשנות מלשון המשנה ולהוסיף גם תיבת מפירות בכה"ג שאפשר לבוא בקל לידי טעות.

והנלענ"ד לומר בזה שהרמב"ם אזיל לשטתו דסובר שכל מיני פירות חוץ מירקות חייבים בתרו"מ מה"ת, ומשו"ה לבתר שהקדים שם בהלכה י"ד לומר שאסור לתרום מדבר שהוא חייב מה"ת על דבר שחיובו רק מדבריהם או איפכא, השכיל כאן לאשמעינן שגם בפירות הוא דמחלקינן בין נקוב לאינו נקוב הואיל וגם הם חייבים בתרו"מ דבר תורה, דאילו לדעת הסוברים שסתם פירות חוץ מזיתים וענבים מעשרותיהם רק מדבריהם מותר שפיר לתרום בשאר פירות מזה על זה, כי חומרא זו שלא לתרום מתרי דרבנן על חד דרבנן אין שום רמז לזה בדברי הרמב"ם, ואדרבא הוא דמוכח קצת מדבריו שם, דאל"כ אמאי נקט דוקא פירות והלא אפילו ירקות נמי אין תורמין מזה על זה. הרי לפנינו דאף שהרמב"ם מיירי ודאי גם בפירות האילן ואפי"ה מחלק שפיר בין נקוב לאינו נקוב, ולא אמרינן שגם אינו נקוב חשוב כארץ.

ולכן רחש לבי לומר דבר חדש שהרמב"ם לא ס"ל כהגר"א ז"ל דמפרש ההיא דירושלמי שחוזק יניקת השרשים מפעפע ושואב לחות מן הארץ גם בלא נקב, אלא סובר שעיקר כוונת הירושלמי הוא לומר ששרשי אילן מרוב חוזקם הם מפעפעין ועתידים ודאי לנקוב את העציץ ולעבור לארץ, וכדמשמע נמי מפשטות דברי ר' יונה שאמר בתמיה וכי כלי חרס עומד בפני שרשים דמשמע שכוונתו לומר שהכלי עתיד להבקע, וכן מפרש נמי הפנ"מ ובע"ס אגלי טל עייש"ה במלאכת קוצר, וממילא הוי קשיא ליה להרמב"ם דמה סברא יש בדבר לחשבו מעכשו כנקוב על שם סופו כיון דהשתא הרי לית ליה מיהת שום יניקה מן הארץ, ולכן סובר שדין זה אינו אלא גבי ערלה ולא בשאר דברים.

דהנה בפ"ט מהל' מעש"ש ה"ח פסק הרמב"ם באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי, ומאימתי מונין להם משעת "נטיעה" ואינו מונה מר"ה לר"ה אלא ל' יום בשנה חשובים שנה והוא "שתקלוט" הנטיעה קודם שלשים יום עכ"ל, ומפרש הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ג שהרמב"ם חולק על הראב"ד וסובר שדוקא לענין שלשים יום לחושבם כשנה הוא דבעינן שיהיו חוץ מי"ד יום של קליטה, אבל במונה שנה מיום ליום מתחיל שפיר למנות מחלת /מתחלת/ הנטיעה וגם שיעור שתי שבתות של בין קליטה לנטיעה עולה מן המנין עיין שם. הרי חזינן דאע"ג שכל זמן שלא נקלט עדיין בארץ תורתו ודאי לכל דבר כתלוש וכמאן דמנח בכדא דמי לענין איסור תולש בשבת וכדומה, ואפי"ה גבי ערלה אמרינן דכיון שההשרשה ממילא קאתי חשיב שפיר נטיעה ומתחיל למנות מיד וכדמצינן נמי גבי שבת שחייב משום נוטע גם קודם שנקלט, וממילא י"ל דה"ה נמי נוטע בעציץ שאינו נקוב כיון שהשרשים עתידים ודאי לבקוע את העציץ ולהחשב כארץ, לכן חשבינן שפיר את כל אותו הזמן שבין הנטיעה והנקב כבין קליטה לנטיעה וכחדא נטיעה אריכתא דמי (דוגמא לזה במנחות דף ע') וממילא אמרינן נמי דכמו שמנין שני ערלה מתחיל מיד, כמו כן מתחיל גם האיסור מיד אף על פי שלא ניקב עדיין וחשיב לכל דבר כתלוש. הן אמנם דלא מצינן כלל בשום מקום דמשום מעשה של נטיעה יאסר הזרע גם קודם השרשה, וכדמצינן גבי כלאי הכרם דאע"פ שלוקה מיד ועיקרו נאסר בזרוע מעיקרא, ואפי"ה לענין איסור רק בהשרשה תליא מילתא כמבואר בפסחים כ"ו ע"א ובחולין קט"ז ע"א, וא"כ מה טעם אסורין כאן הפירות שגדלו גם קודם שניקב העציץ, דנראה דשאני הכא דאע"ג שקודם הנקב תורתו לכל דבר כתלוש, מ"מ כיון שלגבי מספר שנות ערלה הרי אמרינן שהמנין מתחיל מיד, לכן אין שום טעם וסברא לומר שהגדולין שבתוך אותן השנים יהיו מותרין.

ונמצא לפי"ז שרק לענין ערלה הוא דחשיב כארץ ולא לענין תרו"מ ושאר דברים, ומה שכתב הרמב"ם דאע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות, יש לדחוק ולומר שכוונתו רק ליתן טעם לדבריו דמה שחייב בערלה הוא רק מפני שהוא אילן ועתיד לבקע את העציץ, דאילו הוי נוהג ערלה גם בזרעים לא הוי חשיב כלל כארץ. והא דבעי התם בירושלמי נטע בו דלעת מהו, יש בזה פירושים רבים ואפשר שפיר לפרש את הבעיא גם באופן שלא יהא סותר כלל את דברינו, ובפרט שבלא"ה הרי הושמט בעיא זו ברמב"ם ולא הובאה כלל בהלכותיו. ועפ"י האמור יתישב מה שרבים מן הראשונים דחו את הירושלמי מהלכה מפני זה שבסוגית הש"ס שלנו לא משמע כלל לחלק בין זרעים לאילנות, אולם לדברינו שהרמב"ם מצא לו נתיב חדש בזה אתי שפיר, שהרי לענין ערלה לא מצינן כלל בגמ' שלנו שום רמז לפטור בעציץ שאינו נקוב.

ואף שאין זה כ"כ מחוור להעמיס כוונה זו בדברי הרמב"ם, מ"מ מצאנו עוד הכרח לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ב מטומאת אוכלין ה"י: עציץ שאינו נקוב הרי "הנטוע" בו מקבל טומאה ואם היו מים בתוכו מכשירין מפני שאינו נקוב תורתו לכל דבר כתלוש עכ"ל, והנה אף שלשון נטוע יש שהוא נזכר גם על ירקות ובפרט גבי קישות כדכתב שם הרמב"ם לעיל מינה בה"ט "קישות שנטעה", מ"מ סתם לשון נטוע כולל ודאי גם שאר נטיעות, וא"כ הרי ק"ו הוא ומה לענין טומאה שהתורה רבתה טהרה אצל זרעים ואפי"ה חשיב תלוש, כ"ש לענין תרו"מ ושאר דברים שתורתו ודאי כתלוש (כדמצינן בשבת צ"ה ע"ב) וממילא צריכים ע"כ לומר כדאמרן שרק לענין ערלה הוא דחשיב כארץ ולא לשאר דברים.

ואין להקשות מהא דפסק שם בהל' י"א "כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לבקוע בהן ולצאת אינן מכשירין את הזרעים ואף על פי שאינו נקובין הרי הן כנקובין" וא"כ אמאי לא נימא גם בשאר עציצים דכיון ששרשי האילן עתידים ודאי לבקוע יהי' חשוב מעכשו כנקוב, די"ל דשאני כלי גללים ואדמה דכיון שסיבת הבקיעה היא משום רפיון הכלי לכן אמרינן שפיר דמהשתא הוא דחשבינן ליה כנקוב, משא"כ בכה"ג שהעציץ הוא חזק ורק מפני ששרשי אילן שהם חזקים ביותר עתידין לנוקבו, בזה שפיר אמרינן דכל זמן שלא ניקב עדיין חשיב רק כבין נטיעה לקליטה, ולכן גבי טומאה שפסק שם בהל' י"ט "זרעים טמאים שזרעם - קודם השרשה הרי הן בטומאתן" שפיר חשיב כל הזמן כתלוש אף לענין קבלת טומאה חדשה משא"כ בערלה וכדאמרן.

ומעתה אם כנים אנו בזה שאמרנו בדעת הרמב"ם שעיקר הטעם דחשיב כנקוב הוא מפני שהשרשים עתידים לבקוע את העציץ, נלע"ד דבנד"ד שהשתילים מונחים בתוך מכונית גדולה שקרקעיתה חזקה ועבה, וגם החלל שבתוכה כיון שהוא גדול פי כמה מרגבי העפר שסביב השתילים, ודאי דכיון שאין השתילים נטועים בה בדוחק כמו בעציץ מלא עפר לא יוכלו השתילים בשום אופן לנקוב את השולים ולעבור לארץ, ממילא הוי ודאי כתלוש גמור שפטור מערלה. והא דתנן הנוטע בספינה חייב צ"ל דמיירי דוקא בנקובה, או מיירי שהיה נטוע בכה"ג שעתידין שפיר השרשים לנוקבה, ואפשר שגם המבי"ט הנ"ל נחית לחילוק זה שלנו ולכן רק בספינה הוא דמחלק בין עץ לחרס משא"כ בעציץ כיון דלא כתב שם שום חלוק אפשר דסובר שפיר שבכל ענין חייב וכדאמרן. ושמח לבי לראות בס' בית דוד להגאון מוהר"ד טעביל ז"ל שמביא שם בסי' א' מהמל"מ דאף שכלי גללים ואדמה אינם מכשירים, מפני שהשרשים יכולים לצאת, מ"מ אם הכלים עבים ביותר שאין כח בשרשים לנוקבם שפיר מכשירים. ועפי"ז כתב דה"ה נמי באילן הנטוע בעציץ שעומד ע"ג חלון או שלחן של עץ שיש אויר בינו לבין הרצפה ג"כ יש לצדד ולמצוא קולא מכיון דבכה"ג אין בכח בהשרשים לנקוב, וא"כ כ"ש בנד"ד דחשיב ודאי כתלוש ופטור מערלה.

גם נלענ"ד שאף אם ננקוט בדעת הרמב"ם כדעת הסוברים דלעולם חשיב כנקוב משום דאף אם אין העציץ עתיד להנקב מ"מ אינו מעכב את חוזק יניקת השרשים לשאוב גם לחות מן הארץ, מ"מ נראה ברור דמה שפסק השו"ע בסי' רצ"ד סעיף כ"ו כהרמב"ם הוא רק לחומרא ולא לקולא, שהרי הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות ובפיה"מ ובתשובותיו כלל ב' סי' ד' כתב שר' יונה אתי לפרושי מילתא דר' יוסי שמיירי דוקא בעציץ של חרס משא"כ של עץ בעי שפיר נקיבה וכ"ש של מתכת, וגם הר"ש ז"ל שלא פירש כן אלא סובר דר' יוסי ור' יונה פליגי, מ"מ הרי דחה לגמרי את הירושלמי מהלכה וכתב בפ"ב מחלה "ותלמוד שלנו אינו סובר כהירושלמי דאילנות מפעפעין", גם באו"ז הל' ערלה סי' שי"ג לבתר שהאריך שם בזה והביא את הירושלמי מסיים בזה"ל: מיהו לא נ"מ ולא מידי דאגמרא דידן סמכינן דכלי חרס בעי נקיבה אפי' לאילן עכ"ל, גם הרי"ו ז"ל כתב דהא דהנוטע בספינה חייב בערלה מיירי דוקא בספינה של חרס או בנקובה, ולא סובר כלל לחלק בין זרעים לאילנות, ובפרט כי להדיא פסק הטור בסי' רצ"ד שהנוטע בעציץ של עץ אם הוא נקוב חייב ואם לאו פטור, ולא חייש כלל לדעת הרמב"ם אף לחומרא.

ומשמע נמי דכולהו הני רבוואתי ס"ל דאע"פ שעציץ שאינו נקוב חייב עכ"פ בתרו"מ מדבריהם, מ"מ לענין ערלה שהפירות אסורין לגמרי באכילה והנאה הו"ל כמו כלאי הכרם דאע"ג שאסור מדרבנן לזרוע כלאים בעציץ שאינו נקוב ואם עבר וזרע מכין אותו מכת מרדות כמבואר במנחות ע"א וברמב"ם פ"ה מכלאים הט"ז, מ"מ בדיעבד לא קידש והפירות מותרין כדתנן בסוף פ"ז דכלאים עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש, והיינו מפני שלא רצו חכמים לאסור את כל הפירות ולהפסידו גם בדיעבד, וה"נ גם כאן לעולם הוי כדיעבד ופטור שפיר מערלה אף מדרבנן, משום דאע"ג שערלה נוהגת מהלכה גם בחו"ל מ"מ היינו דוקא במחובר ולא בתלוש.

וכיון שכן נמצינו למדים שאם נטע אדם אילן בעציץ שאינו נקוב אף על פי שצריך ודאי להחמיר ולנהוג בו איסור ערלה כהרמב"ם וכהשו"ע שפסק כמותו, אבל מ"מ אם לאחר זמן ניקבו מסתבר שצריך גם לחוש לדעת רוב הפוסקים שחולקים על הרמב"ם וסברי דמעיקרא הוי פטור מערלה, ונמצא דלדידהו צריך עכשיו להתחיל במנין שני ערלה מחדש משעה שניקב, וממילא בנד"ד נמי כיון שרוב גדולי הפוסקים נקטי שערלה בזה"ז דאורייתא, יש לנו ודאי לחוש לכולהו הני רבוואתי דס"ל שאין ערלה נוהגת בעציץ סתום, ובפרט שהרי נתבאר בראיות ברורות שגם הרמב"ם לא פליג בכה"ג דנד"ד, ונמצא דבשעה שמניח את השתילים במכונית הו"ל כעקירה מן הארץ וכשחוזר אח"כ ומורידם ונוטעם הו"ל כנטיעה מחדש שצריך גם להתחיל למנות מחדש.

ברם כד דייקינן בהא מילתא היה נראה לכאורה לומר איפכא שאם רק היתה תחילת ההשרשה בעציץ שאינו נקוב באופן דלא מחייב בערלה פקע מיניה לגמרי תורת ערלה, ואף אם חוזר אח"כ וניקבו בתוך ג' שנים הראשונות ג"כ פטור, דתנן בפ"ק דערלה מ"ב "עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור" ואמרו עלה בירושלמי ונטעתם פרט לשנטעו גויים עד שלא באו ישראל לארץ, ר' הונא בשם ר' אבא הדא אמרה שורש פטור פוטר עכ"ל, וממילא דה"ה נמי שגם ההשרשה בעציץ שאינו נקוב חשיב שורש פטור ופוטר לגמרי מערלה.

אלא שעדיין צ"ע דהנה עיקר דין שורש פטור דפוטר דילפינן בגמ' מקרא מסתבר דהוא משום טעמא "דבשעת חובתן היו פטורין" וכהכלל הידוע דכל שנפטרו בשעת חובתן שוב אינן חוזרות ומתחייבות, אלא דאי לאו קרא הו"א שאיסור ערלה שבכל שלש השנים אינו מסתעף דוקא מן החיוב שבתחלת ההשרשה. אלא היינו אומרים שכל רגע ורגע שבתוך ג' שנים הראשונות אסור מצד עצמו, משו"ה איצטריך שפיר קרא לאשמועינן שדוקא תחלת ההשרשה הוא עיקר גורם החיוב ואי הוי בפטור שפיר פוטר.

והואיל וכן נראה דלא מיבעיא לדעת הראב"ד ולדעת הכס"מ שסובר כן גם בדעת הרמב"ם שאין מנין שנות ערלה מתחיל אלא מן הקליטה ולא מן הנטיעה, א"כ הרי אין שום מקום לחשוב את ההשרשה דבעציץ שאינו נקוב כשורש פטור כיון דכמאן דמנח בכדא דמי, ולא חשיב כלל שורש פטור כיון שתורתו לכל דבר כתלוש גמור, אלא אף לדעת הגר"א דסובר שמונין מתחלת הנטיעה, מ"מ פשוט הוא דהיינו דוקא בכה"ג שההשרשה עתידה ודאי לבוא ממילא בלא שום מעשה, משא"כ הכא בנוטע בעציץ שאינו נקוב בכה"ג שפטור מערלה ודאי דלא חשיב כלל נוטע, וק"ו הוא משבת דיש מגדולי האחרונים שכתבו דנוטע בעציץ שאינו נקוב פטור, וכ"ש הכא דלא חשיב שורש פטור כיון דלאו כתחילת נטיעה דמי.

ובפרט שלענין דין שורש פטור פשוט הוא דבעינן דוקא השרשה ולא סגי כלל בנטיעה לחוד וכדמשמע מלשון הגמ' "שורש" פטור, וכן כתב הגר"א ז"ל עצמו בביאוריו לירושלמי דבעינן דוקא קליטה עיין שם, וטעמו של דבר נלענ"ד דאע"ג שעיקר הלמוד הוא מקרא דונטעתם דמשמע לדעת הגר"א גם נטיעה בלא קליטה, מ"מ סברא הוא שדין הגיעו לעונתן בפטור צריך להיות דוקא בשעה שהיה אפשר להאיסור לחול ואז אי הוי בפטור פוטר, והרי נתבאר לעיל דאף לדעת הסוברים שלוקין על לאו דכלאים גם בזריעה לחוד בלא קליטה מ"מ לא קידש אלא דוקא בהשרשה, והיינו משום דאף שלגבי האדם אפשר שפיר לומר דחשיב זורע או נוטע אף בלא קליטה ולוקה או מתחיל אפילו למנות ערלה מיד עם שעת הנטיעה, אבל מ"מ לגבי דבר הנטוע שהוא הגרעין עצמו מסתבר דלא אפשר כלל לחושבו כזרוע ונטוע אלא דוקא לאחר שכבר נקלט יפה בארץ, או בכה"ג שההשרשה עתידה ודאי לבוא ממילא, ולכן לגבי פטור האילן שהוא דבר הנטוע בעינן דוקא השרשת פטור ולא סגי בנטיעת פטור, וממילא דה"ה נמי שנטיעה בעציץ שאינו נקוב לא מיקרי כלל שורש פטור.

ולא קשה מידי מדין הגיעו לעונתן בפטור האמור במעשר דפסק הרמב"ם בפ"ה מתרומות הט"ו "זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב והביאה שליש ואח"כ נקבו ונגמרה התבואה והוא נקוב הרי היא כצומח בשאינו נקוב עד שיקבנו קודם שיביא שליש", דפשוט הוא דלא דמי כלל עונת הפטור של הבאת שליש לפטורא דשורש פטור האמור כאן בערלה, שהרי הנוטע לסייג אף על גב דפטור מערלה מ"מ אם חזר אח"כ וחישב עליו למאכל חייב, וכן הנוטע להקדש ג"כ חייב אם חזר אח"כ ופדאה בתוך שלש שנים הראשונות, הרי דאע"פ שתחלת מנינו היה בפטור ואפי"ה לא חשיב כלל שורש פטור כמבואר שם בירושלמי משום דשאני הקדש שבידו לפדותו, וכן גבי פטורא דסייג מפני שבידו להיות נמלך ולחשוב למאכל, ואפי"ה פשוט הוא דאותן הפירות שהביאו שליש ברשות הקדש או במחשבת סייג אף על פי שחזר אח"כ וחישב עליהן למאכל מ"מ פטורין וכן כתב בס' מנ"ח מצוה רמ"ו עיין שם, ועל כרחך דלא דמי כלל פטורא דהבאת שליש דחשבינן כאילו מגמר גמרה לכולי פרי במחשבת סייג וכמו שאמרו בירושלמי דשליש הראשון קשה לבוא מכאן ואילך הוא בא ולכך אזלינן שפיר בתר שליש הראשון, משא"כ פטורא דשורש פטור אף על גב דאמרינן דדמי להבאת שליש לגבי כל האילן. אבל מ"מ כיון שפטור זה אינו נוהג כלל בשום מקום אחר זולת ערלה, שהרי עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו שדה זרועה שלא הביאה עדיין שליש נתחייבו ודאי בתרו"מ למאן דלא מצריך כבוש וחלוק ולא פטרינן כלל משום שורש פטור, וכן גם בזמה"ז הקונה שדה זרועה מעכו"ם עד שלא הביאה שליש חייב בתרו"מ אף למ"ד יש קנין, ורק בערלה הוא דגלי קרא דונטעתם דכיון שמנין שני ערלה הוא משעת נטיעה ולא תלוי כלל בין הביא פירות או לא הביא, לכן הוי תחלת הנטיעה עיקר גורם החיוב של ערלה ואי הוי בפטור שפיר פוטר לעולם משום שורש פטור, ולכן כיון שהוא דין מיוחד רק בערלה לכן הצריכו חכמים שיהי' הפטור דוקא דומיא דנטעו עד שלא באו ישראל לארץ שהפטור הוא בעצם הדבר ולא תלוי כלל בבעלים, משא"כ מחשבת סייג והקדש שהפטור הוא רק מחמת הבעלים וגם בידו למנוע את הפטור אין זה חשיב כלל שורש פטור, אלא רואין רק את הנטיעה כאילו אינה וממילא חייב שפיר בערלה משום טעמא דמידי דהוה אאילן שעלה מאליו כמבואר בסוטה מ"ג ע"ב, וממילא י"ל נמי דבעינן דוקא שהשורש פטור יהיה בקרקע דאז הוא דפוטר, משא"כ נוטע בעציץ שאינו נקוב דלא חשיב כלל כנטיעה שפיר חייב אם חזר אח"כ וניקב.

או נאמר דבר זה בלשון אחר דאע"פ שבנדון דידן הוי שפיר הפטור בעצם הדבר ולא מחמת הבעלים ודומה שפיר לפטור של נטעו עד שלא באו, שהרי אין שייך לומר הכא שבידו למנוע את הפטור ע"י נקב כיון שעשיית הנקב הרי הו"ל כנטיעה מחדש מ"מ אין זה חשיב כלל שורש פטור משום דסברא הוא, שהפטור צריך להיות דוקא בכה"ג שאם היה אפילו חייב בערלה היה המנין מתחיל משעת הנטיעה כמו בנטעו עכו"ם עד שלא באו ישראל לארץ שהיה המנין מתחיל משעת הנטיעה, דהא לא גרע מנטע לסייג וחשב אח"כ לאכילה דאע"ג שלא התחיל להחשב עץ מאכל אלא משעה שחשב ואפי"ה למדו בתו"כ מקרא דונטעתם שהמנין מתחיל דוקא משעת נטיעה וכ"ש הכא, ולכן כיון שתחלת מנינו הרי ודאי בפטור שפיר חשיב שורש פטור, משא"כ גבי עציץ שאינו נקוב שניקבו אח"כ כיון שאם חייב בערלה הרי צריך המנין להתחיל ודאי מחדש וכדאמרן, לכן אין זה תחלת מנינו בפטור ולא חשיב כלל שורש פטור, וכדמצינן נמי גבי הברכה דמונה משעה שנפסק אף על פי שכבר הושרש מעיקרא בפטור קודם שנפסק.

ברם בעיקר דברינו דטעמא דשורש פטור פוטר הוא משום דחשיב כהגיע לעונתו בפטור, לכאורה קשה שהרי בכל הבאת שליש בפטור כגון הביא שליש בבית מקורה או בעציץ שאינו נקוב, מבואר בירושלמי מעשרות פ"ה ה"ב דלדעת חכמים דפליגי אר' עקיבא התוספת חייב, ועיין ירושלמי ערלה פ"א סוף ה"א שהגר"א ז"ל סובר שם שאם הביא שליש במחשבת סייג וחזר אח"כ וחישב למאכל התוספת שפיר אסור משום ערלה, וא"כ מה טעם פוטר כאן שורש פטור והלא נתוסף נמי בחיוב, ובפרט שהרי מצינן נמי דוגמא באורז ודוחן ושאר קטניות דאזלי בהו רבנן דמתניתין בשביעית פ"ב מ"ז בתר השרשה לענין מעשר ושביעית, ואפי"ה מבואר שם בירושלמי "דמודה ר' עקיבא לחכמים בחנט והשרשה", ופי' הפנ"מ דאף שבקטניות הולכין אחר השרשה מ"מ מודה ר' עקיבא לחכמים שהתוספת חייב מפני שעיקר גדולו הוא עכ"פ בחיוב עיין שם, (חוץ מלענין שביעית ומעשרות השנים עייש"ה) וא"כ מה טעם פוטר כאן בערלה שורש פטור.

ונראה לומר בזה בתרי אנפי, חדא דשאני ערלה כיון שמנין השנים לא תלוי כלל בהוצאת פירות אלא לעולם מונין רק משעת נטיעה, ואפי' אם נשאר כל שלש השנים כשיעורו בשעת השרשה ג"כ עולה למנין, לכן הרי זה עדיף טפי מהבאת שליש בפטור, ואמרינן שרואין כאילו כבר נגמר כל האילן בפטור כיון דמה שהוא הולך וגדל לא מעלה ולא מוריד כלל לענין מספר שני ערלה, ואף שלענין מחשבת סייג או נטע להקדש אמרנו שהבאת שליש גורמת יותר פטור מהשרשה, מ"מ סברא פשוטה לחלק ביניהם, ועוד י"ל דשאני הכא שאפי' אם יש רק מקצת שורש פטור ג"כ פוטר כמבואר שם בירושלמי גבי אילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל, וטעמו של דבר נראה דהוא משום קושיא דידן דמאי שנא מהני דאזלינן בהו בתר השרשה דמודה ר' עקיבא שהתוספת חייב, ואילו נטעו עד שלא באו גלי קרא דפטור אף על גב דאיכא נמי הוספת שרשים בחיוב, ולכן למדו מזה שאפילו מקצת שורש פטור ג"כ פוטר.

המתבאר מכל מה שכתבנו דמה שנטוע בעציץ שאינו נקוב בכה"ג דנד"ד לא חשיב כלל כנטוע לענין ערלה, ונמצא שעדיין לא הונח לנו בבירור הספק שלפנינו אם מה שנעשה בינתים עציץ שאינו נקוב חשיב כהפסק בין נטיעה ראשונה לשניה או לא. ולכן נלענ"ד לומר דבר חדש אשר זה יאיר לנו את הדרך למצוא פתרון לנדון שלפנינו, דהנה עיקר דין שורש פטור נראה דאין זה דוקא בכה"ג שבתחלת הנטיעה היה פטור לגמרי מערלה מכל וכל, אלא אפי' עקר אילן מחו"ל שערלה נוהגת שם מהלכה והביאו לארץ ג"כ חשיב משום טעמא דשורש פטור כאילו הוא נטוע גם עתה בחו"ל ואין ערלה נוהגת בו אלא מהלכה וספיקה מותר, ולהדיא מבואר כן בירושלמי ערלה פ"א ה"ב עובדא בר' יאשיה שהביא נטיעות מחו"ל ונציב לון בארץ כדי להפטר מרבעי לפי מאי דסבר שאין רבעי נוהג בחו"ל עיין שם בפנ"מ, ולכאורה נראה דעיקר הטעם שנעשה פטור מרבעי גם בארץ הוא משום דאזלינן בתר תחלת הנטיעה ואמרינן שרואין אותו גם עכשיו כאילו הוא נטוע בחו"ל, דאין לומר שלענין איסור ערלה כיון שנוהג גם בחו"ל אין זה חשוב כלל שורש פטור, שהרי לא מצינן בשום מקום למוד מיוחד לענין רבעי ששורש פטור של תחלת הנטיעה פוטר מרבעי של שנה רביעית אף בכה"ג דלא פטר כלל מערלה, וע"כ מסתבר יותר לומר שגם לענין ערלה הוא דחשיב כנטוע בחו"ל ונמצא שהפטור מרבעי ממילא הוא דקאתי.

אלא שלכאורה היה אפשר לומר דשאני ערלת חו"ל כיון שאין ערלה נוהגת בה אלא מהלכה ולא נכלל כלל באיסור ערלת הארץ האמור בתורה אלא חשיב לגבה כמילתא אחריתי כמבואר בחדושי רבנו חיים הלוי פ"י ממאכלות אסורות, לכן הרי זה חשיב שפיר לגבי ערלת הארץ כאילו הוא שורש פטור לגמרי מכל וכל משא"כ בגוונא אחריתי י"ל שפיר דלא פטור אלא בשורש פטור לגמרי, ובפרט שלדעת הגר"א בירושלמי הנ"ל אין משם שום ראיה עייש"ה. אולם להדיא מצינן דאף בכה"ג שבתחלת הנטיעה היה חייב בערלה בחיוב גמור, מכל מקום כיון שהיה פטור אז מרבעי שפיר חשיב לענין רבעי כשורש פטור ופטור אף בכה"ג שבתחלת שנה הרביעית כבר חלף והלך לו הגורם של פטור דאיתא בתוספתא מנחות /הערת המחבר/ +בשו"ת רדב"ז ח"ג ס' תקל"א כתב שאין להתיר את החצילים (באדינגאן) מאיסור ערלה משום טעמא דכל שאתה קורא בה ובשנה רביעית וכו' קורא אני בו שלש שנים וכו' וזה כיון שאינו מתקיים יותר משלש שנים לא נוהג בו כלל איסור ערלה, כיון דלא מצינן דרשא זו בש"ס עיין שם, ותמה ע"ז בשערי צדק במש"צ פרק ו' דמאי שנא מדרשא דכל שישנו בלא תאכל חמץ וכו', אמנם מברייתא זו מוכח להדיא כהרדב"ז שאף בכה"ג שאין אני קורא בו ובשנה הרביעית מ"מ נוהג בו שפיר איסור ערלה.+ סוף פ"ו ר' יוסי ב"ר יהודא ור"א ב"ר שמעון אומרים לא נתחייבו בנטע רבעי אלא לאחר י"ד שנה כשכבשו ושחלקו ונתחייבו במעשרות (משום דילפינן לה בגז"ש דקדש קדש ממעשר) התחילו מונים שנה ראשונה שניה ושלישית ואח"כ נתחייבו בנטע רבעי, הרי דאע"ג שמיד לאחר כבוש וחלוק היה ראוי כבר להתחייב ברבעי ואפי"ה כיון דברגע הראשון של הנטיעה לא היה ראוי אז להתחייב ברבעי הרי זה חשיב שפיר גם לאחר זמן כאילו הוא עדיין קודם כבוש וחלוק והיינו ודאי משום שורש פטור של רבעי.

ויש לתת טעם לזה עפ"י דברי הרמב"ן בפר' קדושים י"ט כ"ג שכתב: דעיקר טעם איסור ערלה הוא מפני שיש לנו "לכבד את ד' מראשית כל תבואתינו מפרי הארץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לד', והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט - ורובן הם נרקבים ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית, ולכן נמתין לכולם עד שתעבור השנה הרביעית ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קודש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ד'" עכ"ל, ואף שלא נתכוין כלל להתאים את הטעם עם כל פרטי ההלכה, שהרי מתוספתא זו מוכח שנהגו באיסור ערלה כל י"ד שנה אף על פי שלא נתחייבו עדיין כלל ברבעי וכן מוכח נמי מעוד כמה מקומות, אבל מ"מ דברי סברא הם ענין זה שנדע שאיסור רבעי מישך שייכא שפיר לאיסור ערלה כיון שביסוד הדבר הרי איפכא הוא דאמרינן שאיסור ערלה מסתעף מרבעי, וגם מובן לפי"ז שפיר דעת התוס' בכמה מקומות דרבעי קודם פדיה יש עליו איסור ערלה ואסור גם בהנאה, וכיון שכן אתי נמי שפיר מאי דאמרינן שגם לענין רבעי אזלינן בתר תחלת הנטיעה, משום דכמו שהוא עונת החיוב לערלה כמו כן הוי נמי עונת החיוב של רבעי, וממילא דאי הוי בפטור שפיר פטור.

ואם כנים אנחנו בהצעה זו נראה חדוש גדול להלכה, דלדעת הגר"א ז"ל שהכריע להלכה כבעל סה"ת דלענין מידי דרבנן אמרינן דבזה"ז חשיב א"י כמו סוריא ומודו ביה כו"ע דיש קנין, וממילא דכמו שאין נוהג רבעי בשל עכו"ם בסוריא כך לא נוהג גם בארץ, משום דאף אם ננקוט שערלה בזה"ז הוי דאורייתא מ"מ רבעי דילפינן גז"ש קדש קדש ממעשר יש לנו ודאי לומר דכמו שמע"ש בזה"ז דרבנן כך גם רבעי, ולפי זה אם קנה ישראל שתיל שנעקר בגושו ממשתלה של נכרים ונטעו בתוך שלו, או קנה שתיל מישראל שעבר ונטע בשביעית בשדה המכורה לעכו"ם כנהוג אשר בעוה"ר יש רבים נכשלים בזה, צריך להיות פטור מרבעי (ובפרט שאף לענין דיעבד אין להתיר אילן שנטעו ישראל בשביעית בשדה של נכרים כי אם לדעת הגר"א ז"ל וכידוע שגם הב"י אסר בדיעבד אף בזה"ז אם נעבד ע"י ישראל, וא"כ לענין נד"ד אם לא נחמיר לעשר הרי הוי תרי קולי דסתרי אהדדי) ולכן אף שאין לסמוך ע"ז לקולא וצריך ודאי לפדותו מספק, אבל מ"מ חייב שפיר גם בתרו"מ מספק כיון שהפירות הרי גדלו לגמרי ברשות ישראל, משא"כ לענין רבעי לא אזלינן כלל בתר תחלת שנה הרביעית אלא הולכין אחר תחלת הנטיעה דהוי שורש פטור, וצ"ע בשו"ת משכנ"י חיו"ד סי' ס"ד. ולא מסתבר כלל לומר דכיון שהחסרון הוא רק מחמת הבעלים הו"ל כמו סייג והקדש דלא חשיב שורש פטור מפני זה שביד הבעלים לגרום חיוב וה"נ גם כאן הרי בידו להפקיר או למכור את השדה לישראל ולחייבה ברבעי, דמ"מ כיון דכל זמן שהשדה היא ביד העכו"ם הו"ל כחו"ל, יש לנו ודאי לחושבו כמביא עציץ נקוב מחו"ל לארץ דאף שאם הוא על הגבול הרי בקל יכולים להכניסו לארץ ואפי"ה מבואר בירושלמי דחשיב שורש פטור, וה"נ גם כאן. /הערת המחבר/ +ראה עוד בזה להלן סימן ע"א אות י"ד.+ ועפ"י האמור יתכן לומר שאם נטע אילן בארץ והוציאו לחו"ל נוהג בו שפיר גם בחו"ל דין ערלת הארץ וספיקו אסור, משום דאמרינן שאלים טובא כח של תחלת הנטיעה להחשיבו כאילו הוא נטוע גם עתה בארץ, שהרי הנוטע למאכל חייב אף אם חזר וחישב אח"כ לסייג וכן נטע ואח"כ הקדיש ג"כ חייב ואף על גב שאם נטע מעיקרא להקדש או לסייג פטור, הרי מבואר דאזלינן בתר תחלת הנטיעה וכיון שנתחייב תו לא פקעה כלל החיוב, /הערת המחבר/ +וכאשר היו הדברים למראה עיני מרן הגאון האמיתי מוהרצ"פ פראנק (שליט"א) זצ"ל, העיר לי דממה שאמרו בירושלמי ערלה פ"א סוף ה"א סיפקה לחו"ל פטור משמע שאילן הנטוע בארץ אף על פי שכבר נתחייב בערלה מ"מ אם חזר והוציאו לחו"ל פקע מיניה חיובו, דהא לא גרע הוציא כולו מאילו רק סיפקו. אמנם נלענ"ד דחוץ מזה שרבנו הגר"א ז"ל מחק דין זה מירושלמי אפשר גם לומר דשאני התם כיון שסיפקו לאילן אחר הנטוע בחו"ל אמרינן שפיר דכיון דמיחברי אהדדי נעשו שניהם כגוף אחד, וממילא כיון שהחלק הנטוע בתחלתו בחו"ל הרי הוא פטור לכן פוטר שפיר את הכל וכדאמרן שגם מקצת שורש פטור פוטר, משא"כ בהוצאת כל האילן הנטוע בארץ אפשר שפיר לומר דכיון שהוא עצמו כבר נתחייב בערלה תו לא פקע, ואמרינן דמיד עם ההשרשה הראשונה שבארץ נאסרו גידולי אילן זה לכל שלש שנה, אולם מירושלמי הסמוך לזה שמחלק בין השרישו מחו"ל לארץ לבין השרישו מארץ לחו"ל צ"ע קצת ויש ליישב.+ ושמחתי לראות שגם בע"ס תורת הארץ כתב כן בפ"ט סי' כ"ב עיין שם, וממילא י"ל דה"ה נמי אם פקע מיניה שם מחובר ונעשה תלוש כמו בנד"ד שנעשה עציץ שאינו נקוב ג"כ נוהג שפיר איסור ערלה אף בההיא שעתא דהו"ל תלוש משום דלא מסתבר כלל לחלק בין הפקעת קדושת הארץ מהאילן לבין הפקעת שם מחובר, וקצת סעד לזה מהא דפריך ר' זעירא בירושלמי ערלה פ"א ה"א ניחא צד התחתון לסייג והעליון למאכל אבל צד התחתון למאכל והעליון לסייג הרי גדל מתוך איסור, הרי דאע"פ שיניקת העליון מן הארץ הוי ודאי יניקת פטור כיון דהוי לסייג וצד תחתון נמי הוא עצמו הרי עץ הוא דלא חל עליו כלל איסור ערלה, ואפי"ה סובר שפיר ר"ז שגם העליון אסור מפני שעכ"פ נאסר שפיר צד התחתון לענין זה שכל הגדל ממנו בתוך שלש הוי ערלה אף בכה"ג שהאיסור הוא מחמת היניקה מן האילן עצמו ולא מחמת היניקה מן הארץ. הואיל וכן פשוט הוא דבנד"ד אין זה חשיב כלל הפסק ואין המנין צריך להתחיל מחדש.

ומיהו לענין רבעי מסתפק אני אי אזלינן דוקא בתר תחלת הנטיעה וכמו ששורש פטור פוטר כך שורש חייב מחייב, ואם נטעו בארץ נשאר שפיר חייב ברבעי אף אם הוציאו לחו"ל ומכרו שם לעכו"ם, וממילא דה"ה נמי אף אם נעשה אח"כ תלוש כדאמרן גבי ערלה, או אפשר דרבעי יש לו שני זמנים של עונת החיוב חדא דתחלת הנטיעה וגם בההיא שעתא דחייל קדושת רבעי שהיא תחלת שנה רביעית ואף אם רק היה אחד מהם בפטור ג"כ פטור. והנה מהא דאמרו הנוטע ואח"כ הקדיש חייב משמע לכאורה שחייב גם ברבעי אף על פי שבתחלת שנה ד' היה הקדש וא"כ אפשר דה"ה נמי בהוציאו לחו"ל או עשאו תלוש, אבל תימה גדול לומר כן שהרי ילפינן גז"ש קודש קודש ממעשר, וא"כ לא מבעיא לדעת הרמב"ם שפוטר מפני זה רבעי בחו"ל ובסוריא אף בשל ישראל ודאי שצריך להיות פטור גם בזה, אלא אף לדעת הסוברים שרבעי נוהג שפיר בחו"ל מ"מ מסתבר דבגדולי עציץ שאינו נקוב דחשיבי לגמרי כתלוש אין דין רבעי נוהג, כיון דמשום האי גז"ש דילפינן קדש קדש ממעשר מבואר דבעינן דוקא פרי הראוי לאכילה ואין רבעי נוהג כלל בבוסר, וה"נ גם בתלוש.

אבל לאחר העיון נראה דאכתי יש לפקפק בזה, משום דאפשר שאף אם גם ננקוט דבהוצאה לחו"ל לא פקע כלל איסור ערלה וחשיב גם בחו"ל כנטוע בארץ וכמו"כ לא פקע נמי איסור ערלה גם בההיא שעתא דחשיב כתלוש, מ"מ כיון שנטיעה השניה שבארץ עושה עכ"פ חדוש גדול בגוף הנטיעה בזה שמשנה אותה מתלוש למחובר, הרי זה גורם להתחיל במנין חדש משעת נטיעה שניה, שהרי פסק הרמב"ם גבי הברכה בזה"ל "גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות ואח"כ פסק עיקרו שהוא מעורה באילן הזקן מונה משעה שנפסק" ודלא כהגר"א ז"ל דיחידאי הוא במה שכתב בשנו"א ובבאוריו לירושלמי דהא דתנן במתניתין משעה שנפסקה הוא ט"ס וצ"ל משעה שנברכה, גם ברימב"ץ וברבנו ירוחם כתבו כהרמב"ם, ועיין גם בריב"ש סי' רפ"ג שנשאל בזה מחתנו והשיב לו בפשיטות שהמנין הוא משעת ההפסקה, הרי שאפי' אם הפסיק בתוך שלש שנים הראשונות שעדיין נוהג בו איסור ערלה מחמת האילן הזקן, ואפי"ה אמרינן שפעולת ההפסקה חשובה כנטיעה חדשה ומתחיל שפיר למנות מחדש, וא"כ ה"נ גם כאן נהי שבשעה שהוא תלוש ג"כ נוהג בו ערלה מפני חיובו שנתחייב מקודם בהיותו מחובר לארץ, אבל מ"מ כיון שנטיעה השניה שבארץ חשובה ודאי נטיעה חדשה לענין שבת וכדומה משום טעמא דמעיקרא תלוש ועכשו מחובר לא מסתבר שתגרע נטיעה זו מהפסקת הבריכה וצריך שפיר להתחיל במנין שנות ערלה מחדש.

ויש להטעים יותר את הדבר עפ"י שטת הרמב"ם בפ"י ממעש"ש ונ"ר שאם חתך בד אחד מן האילן והרכיבו באילן אחר מתחיל למנות ערלה ככל האילן המורכב משעת ההרכבה, וטעמו נראה דסובר דכיון שההרכבה גורמת שנוי גדול בטבע האילן עד כדי כך שאם היה היחור ממין אחר משנה האילן את פריו שהוא רגיל להוציא ומתחיל לגדל פירות מאותו המין של היחור המורכב בו, לכן ההרכבה בעצמה אף כשהיא הרכבה של מין במינו חשבינן לה כמעשה חדש בגוף האילן שמשנה אותו לנטיעה חדשה וכאילו ניטע עכשו מחדש דמי, דוגמא לזה דברי הגמ' בע"ז מ"ח ע"א "כיון דהבריך והרכיב בגופו של אילן כאילן שנטעו מתחלה דמי", וה"נ גם כאן כיון שנשתנה מתלוש להיות כארץ ונתחדש להיות חייב בכל החיובים התלויים בארץ, מסתבר דחשיב נמי כמעשה חדש שמשנה את האילן להחשב כניטע מחדש.

וסבור הייתי לומר דלפי"ז אם הגביה אחד עציץ נקוב שנטוע בו אילן שכבר עברו עליו שנות ערלה והניחו ע"ג דבר המפסיק בין הנקב והארץ בכה"ג דמודו כו"ע דחשיב תלוש צריך להתחיל מחדש במנין שנות ערלה כשחזר והעמידו על הארץ, והוא פלאי, וגם נלענ"ד ראי' ברורה שאינו כן דהא תנן אילן שנעקר והסלע עמו או שטפו נהר בגושיו אם יכול לחיות פטור, הרי דאף דבשעה שהרוח או הנהר מעבירו ממקום למקום תורתו ודאי כעציץ שאינו נקוב, משום דאף לדעת הסוברים שהפסק אויר לא חשיב כלל מדאורייתא הפסק אבל מ"מ מדרבנן מיהו הוי הפסק, ובפרט שהרי צף ע"ג מים ודאי שאני כמבואר בגיטין ח' ע"א ועיין גם בירושלמי שאמרו שאני ספינה שהיא בורחת ממקום למקום, ומבואר גם שם בריטב"א דעד כאן לא חשיב עציץ נקוב המוגבה באויר כארץ אא"כ הוא נמוך בתוך עשרה טפחים לארץ אבל אם מוגבה למעלה מזה לא, ואפשר שיסודו הוא מירושלמי כלאים פ"ז ה"ו עיין שם, וכ"ש דקשה טפי לדעת הפוסקים דלא ס"ל כלל לחלק גבי עציץ שאינו נקוב בין זרעים לאילנות, ואפי"ה הרי תנן שאם יכול לחיות פטור ולא חשבינן כלל לנטיעה שניה בארץ כנטיעה חדשה.

ולכאורה היה נראה לתת טעם לזה עפ"י דברי האו"ז בהל' שבת סי' מ"ו שכתב בשם הריב"א דבר חדש, דלכך מותר להגביה צרור שעלו בו עשבים ולקנח בה משום דכיון שהוא מחזירו שוב לקרקע לא תלוש הוא, ואף על גב דהתולש דבר שהוא מחובר אפי' החזירו אח"כ חייב, היינו היכא שהיה מחובר גמור וכן כשחוזר ומחזירו לשם נוטע לכתחלה הוא, אבל זה שאינו מחובר גמור כשהוא מגביהו אינו תולש גמור אא"כ קובעו במקום אחד שמיעט את יניקתו עכ"ל, וממילא י"ל גם כאן כיון שבשעת עקירה דעתו לנטעו במקום אחר לא פקע מיניה כלל תורת מחובר ולפיכך לא חשיב כלל נטיעה שניה כנטיעה חדשה אלא רק הדריה למילתא קמייתא. אמנם האו"ז עצמו כתב שם שדברי הריב"א הם דוקא בעשבים דלא מחברי טפי הלכך לא חשיב תולש אא"כ לא החזירו, משא"כ פרפיסא שע"ג קרקע מחובר גמור הוא ואפי' החזירו שוב מ"מ כבר נתחייב משום תולש, וא"כ כ"ש בנד"ד שמעיקרא היה נטוע לגמרי בארץ ודאי דחשיב בינתיים כעקירה גמורה מן הארץ, ומה גם שנלענ"ד ברור שדברי הריב"א לא נאמרו אלא דוקא גבי שבת דבעינן דומיא דמלאכת המשכן, משא"כ בנד"ד כל שנעשה בינתים רגע אחד תלוש הו"ל ודאי נטיעה שניה כנטיעה חדשה.

ולמען תת טעם הגון להא דלא חשיב העקירה שבינתים הפסק לענין ערלה אמינא ביה מלתא חדתא, שאף אם נטע בתחלה בעציץ שאינו נקוב בכה"ג דחשיב ודאי כתלוש מ"מ פטור שפיר מערלה אף על פי שחזר ונקבו או נטעו אח"כ בארץ, דאיתא בגמ' פסחים כ"ה ע"א אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין, מתיב רב שמעיה המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור הוסיף אין לא הוסיף לא, אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב הזרע וכתיב מלאה, הא כיצד זרוע מעיקרא בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא, הרי מבואר שאם עקר גפן נטוע מן הארץ שלא בגושיו (צ"ע בנטעו בגושיו אם שייך בזה דין יכול לחיות האמור בערלה) וחזר ושתלו כלאים עם תבואה נאסר כולו מיד, וא"כ המעביר עציץ נקוב בכרם הרי בשעה שהעציץ עם התבואה מוגבה באויר חשיב לדעת כמה פוסקים כתלוש גמור, וא"כ כשחוזר ומורידו למטה בכרם אמאי לא חשיב כזרוע מעיקרא ותאסר כל התבואה מיד בשעת העמדה על הארץ, לדעת הפוסקים דס"ל שאפי' אם רק מין אחד מהכלאים הוא זרוע מעיקרא ג"כ נאסר בשעת השרשה, דהא אי עביד הכא בשבת היינו ודאי נוטע גמור וממילא צריך לעבור גם על לאו דלא תזרע כלאים, ועל כן צריך לומר דכיון שגם מעיקרא קודם שזרע את התבואה כלאים כבר היתה התבואה זרועה וצומחת בתוך העציץ, לכן אף על גב דלענין דינא חשיב שפיר תלוש מ"מ אין ההורדה לארץ חשובה כנטיעה חדשה אף על פי שנשתנה בכך מתלוש למחובר, והא דגבי שבת חייב שפיר משום נוטע, שאני התם חדא דביניקה תליא מלתא והא ודאי אשבח, ועוד יש לחלק טובא בין מלאכת שבת שהאיסור הוא רק מחמת פעולת העובד לההיא דהכא, ונמצא לפי"ז שאפי' אם זרוע ממש כלאים בתוך עציץ שאינו נקוב, אם חזר אח"כ ונקבו אין זה חשוב אלא כזרוע ובא ואין עיקרו נאסר.

וממילא נראה דה"ה נמי גבי ערלה לא מחייב אלא בנטיעה ממש משא"כ השתנות בדין מתלוש למחובר הא לא חשיב כלל נוטע, ואיתא נמי בספרא "אין לי אלא שנטע אגוז ושקד נטע יחור מנין ת"ל כל עץ", ונלענ"ד פירוש הדברים דאי לאו קרא הו"א דכיון שאם נטע גרעין הרי מתחיל למנות ערלה מיד, וא"כ כשנטע יחור יש מקום לומר שצריכים לחשוב כמה זמן צריך עד כדי שהגרעין יגדל ויעשה ליחור ולנכות אח"כ כשיעור הזה ממספר שלש השנים ובפרט לסברת הרמב"ן הנ"ל, ולכך איצטריך קרא שגם בזה צריכים אנו למנות שלש שנים שלמות, וא"כ התינח נטע יחור או אפי' אילן שאינו יכול לחיות דחשיב ג"כ יחור, משא"כ נוטע בארץ אילן שהוא נטוע בתוך עציץ שאינו נקוב, כיון שגם בלא נטיעה הרי הוא הולך וגדל, לכן אין הנטיעה שבארץ חשובה כנטיעה חדשה שמחדשת את גוף האילן, אלא חשיב רק כגורם שנוי יסודי בין האילן בהא דמעיקר הוי חשיב תלוש ועכשו מחובר, והרי זה דומה לאילן שנעקר בגושיו מחו"ל ושתלו בארץ דפשוט הוא שההשתנות מחו"ל לארץ אינה חשובה כלל כנטיעה חדשה אלא חשיב רק כהשתנות בדין אף על גב שאמרו חז"ל דמקרקעי חו"ל כמטלטלי דא"י דמי, וה"נ גם כאן הרי זה חשיב רק שנוי בדין הנטיעה ולא כהתחדשות בגוף הנטיעה, וכדאמרן נמי במק"א דמה"ט אין זה חשיב נוטע גמור בשביעית.

ובפרט שנלענ"ד ברור דגבי ערלה לאו שם נטיעה הוא עיקר גורם החיוב של ערלה אלא רק זה שמתחדש מגרעין או יחור להקרא בשם אילן זהו עיקר גורם החיוב. דהנה באו"ז הל' ערלה סי' שכ"ז תמה: האיך קונים יין מן העכו"ם הלא יש בהם ודאי ערלה בכרמיהם שנוהגים בכל שנה ושנה שנועצים ראשי הגפנים בארץ וחותכין אותו להבדילו מן השורש ונעשה גפן אחד שני גפנים וערלה בכה"ג אסור דהיינו הברכה, ובשלמא אם אינם חותכים כי אם לאחר השרשה שזה ודאי מותר דלא עדיף מאילן שנעקר והסלע עמו דאם יכול לחיות דפטור (נלענ"ד דאף שהלשון משובש קצת מ"מ כל מעיין ישר יראה ברור שהאו"ז סובר דשיעור יכול לחיות סגי עד לאחר השרשה של נטיעה שניה) אבל אם חותכין קודם שנשרש הא ודאי ערלה דהיינו בריכה שנפסקה מאביה וכו' עכ"ל, ואני בעניי קצרה דעתי מהבין דבריו הקדושים דאיך כתב שאם חתך לאחר השרשה ודאי מותר, והלא תנן הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונין לה משעה שנפסקה וכיון שכבר עברה שנה הרי ודאי כבר הושרשה, וגם האו"ז עצמו כתב בסי' י"ז שאפי' אם נפסקה לסוף שנה או שנתים ג"כ מונין לה ערלה, וא"כ מה טעם פטר כאן אם חתך לאחר השרשה.

ולחומר הקושיא נ"ל לפרש כוונה אחרת בדבריו, דהנה עיקר הטעם שפסיקת הבריכה מחייבת בערלה נראה עפ"י הדברים הנ"ל דהוא משום דמעיקרא כשהבריכה היתה מחוברת לאילן לא היתה הבריכה חשובה כלל להקרא בשם אילן אלא היתה נחשבת רק כענף מן האילן, ולכן כיון שע"י ההפסקה חדלה מלהקרא בשם ענף ונעשית לאילן בפני עצמו נתחייב שפיר בערלה, ועפי"ז עולים כהוגן דברי האו"ז דהנה גבי הברכה כתבו כל הראשונים וכן גם האו"ז עצמו דהיינו באופן זה שנוטל יחור מן האילן וטומנו בארץ ומוציא את ראשו השני במקום אחר, ואילו הכא כתב האו"ז "שנועצים ראשי הגפנים בארץ" דמשמע שנועצים את כל הגפן ולא רק יחור, ולפי הנ"ל ניחא דדוקא בהברכת יחור הוא דמחייב ע"י ההפסקה בערלה כיון שע"י זה נשתנה שם הבריכה מיחור לאילן, משא"כ אם נועץ את כל עיקר הגפן וחותכו לשנים ליכא שנוי השם כלל דהא מעיקרא אילן ועכשיו אילן אלא שמעיקרא היה רק אחד ועכשו נתחלק לשנים, לכן דוקא אם חתכו קודם שהספיק להשתרש במקום השני אז ודאי חייב בערלה משום דלא גרע מאילו נעקר כולו שלא בגושיו, משא"כ אם חתכו לאחר שכבר נשתרש ונקלט יפה במקום השני אז אין לנו שום סיבה לחייבו בערלה כיון שההפסקה לא גרמה בו שום שנוי זולת זה שחלקתו לשנים.

נמצינו למדים דאף שגבי שבת ודאי שאינו מחויב כלל על פסיקת בריכה משום נוטע, ואפי"ה גבי ערלה חשיב שפיר נוטע וחייב בערלה וכדאמרן מפני שנשתנה ע"י זה להקרא בשם עץ, ונלע"ד להביא ראי' לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"י מעש"ש ונ"ר הי"ג "אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה", עיין רדב"ז ופנ"מ סופ"ק דשביעית דמבואר שמן הדין הוא דמחויב ולא משום מראית עין, וכ"כ גם הב"י בטויו"ד סי' רצ"ד וז"ל: וכן בדין דהו"ל ההוא שעתא כשעת נטיעה עכ"ל. וע"כ דהיינו טעמא משום דמיד כשנגמם פקע מיניה שם עץ ולכן כשהחליף ויצא אילן אחר הו"ל כנטיעה חדשה וחייב שפיר בערלה מדאורייתא, ומ"מ כשנטע גרעין שפיר מונין משעת נטיעה או קליטה ואין מתחילין למנות שנית מחדש משעה שיצתה הנטיעה מן הארץ, דשאני התם כיון שאותה נטיעה עצמה כבר מנו לה שני ערלה לכן אין מתחילין כלל למנות מחדש, משא"כ בנגמם הו"ל כמילתא אחריתא ומתחילין שפיר למנות מחדש דלא דמי לאילן שנעקר ונשתייר בו שורש כעובי מחט דפטור, דשאני התם שנשאר עכ"פ שם אילן עליו משא"כ הכא. וממילא נראה דה"ה נמי איפכא כיון שגם הנטוע בעציץ שאינו נקוב שם אילן עליו, לכן אף שע"י נקיבת העציץ או ע"י נטיעה בארץ נשתנה מתלוש למחובר, מ"מ אין זה חשיב כלל כנוטע כיון דמעיקרא אילן ועכשו אילן, וצ"ל נמי דלא דמי למה שהבאנו לעיל דעת הרמב"ם דסובר שהמרכיב באילן כאילו נטעו כולו מתחלה דמי, דשאני התם שהשנוי הוא בטבע האילן ולא רק בדינא. (ויש להסתפק לפי"ז בתבואה שנזרעה בעציץ שאינו נקוב ולאחר הבאת העומר ניקב העציץ, אי חשיב כהשריש לפני העומר ושרי או לא עיין מנחות ס"ט. וכמו כן יש להסתפק לרבנן דאזלי באורז ודוחן בתר השרשה, איך הדין אם זרעם בעציץ נקוב בשלישית ובשנה רביעית הגביהו מן הארץ קודם שהביאו שליש וחזר והורידו לארץ, אם מעשרותיו כשלישית או כרביעית).

גם נלענ"ד להביא עוד ראי' לדברינו, דהנה עיקר ספיקו של הרשב"א בשיעור יכול לחיות צריך באור, דהנה זה ודאי דבר רחוק מאד להצריך שיוכל לחיות מרגבי העפר שנעקרו עמו ממש כאילו הוא נטוע בארץ, ופשוט הוא שעיקר הספק הוא רק אם סגי בחיות של ימים אחדים או צריך דוקא שיוכל לחיות ג' שנה, והנה שיעור יכול לחיות קצת שכתב הרשב"א נראה דהיינו ודאי עד לאחר השרשה מנטיעה שניה, דאל"כ הרי בינתים פסקה ודאי נטיעה קמייתא והוי ודאי נטיעה שניה כנטיעה חדשה, ומה שלא זכר הרשב"א בפירוש שיעור שתי שבתות כשיעור קליטה, נראה משום דפשוט הוא דדוקא נטיעת גרעין או יחור דלית ליה מגרמיה שום חיות כלל הוא דבעי שיעור זה לקליטה, משא"כ אילן חי שהולך וגדל בתוך גוש העפר שסביבו, מסתבר דלא מבעיא שהיניקה מן הארץ מתחלת ודאי תיכף ומיד עם ההעמדה ע"ג הארץ, כדמוכח מהא דאמרינן גבי שבת שאם הורידו לארץ וחזר תיכף והגביהו חייב שתים משום עוקר ומשום נוטע אף על גב דחטין שזרען בקרקע מותר שפיר ללוקטן קודם השרשה, אלא אפשר שגם הכאת שרשים מתחלת תיכף, ולכן כיון שיכול לחיות עד השרשה שניה שפיר סברא הוא שנטיעה השניה חשובה כהמשך לנטיעה הראשונה וכחד נטיעה דמי, ובפרט דנראה ודאי שאם רק יכול לחיות ולהוסיף לגדול מגוש העפר שסביבו יום אחד, יכול הוא שפיר לחיות בו גם לעולם אם רק יוסיפו תמיד לזבל את הקרקע ולהשקותה מים בשפע כדי שלא תכלה הלחות שבה, דמה שאנו רואים שהאילן אינו מאריך לחיות זמן רב בגוש העפר, הוא מפני שהוא הולך וגדל עד שמגיע לשיעור זה שאינו יכול כבר לחיות כלל ממעט העפר שסביבו, אבל אם היה אפשר להשאירו תמיד כשיעור שהיה בשעת עקירה היה יכול שפיר לחיות בגושו לעולם, וממילא י"ל דלענין שיעור יכול לחיות סברא הוא שאין לנו להתחשב עם זה שלא יוכל לחיות לכשיגדל אלא צריכים רק לחשוב באשר הוא שם, אבל מ"מ מה סברא יש להצריך שיוכל לחיות ג' שנה, וראיתי לרבים שנתעוררו ליתן טעם לזה ולא העלו לענ"ד שום דבר ברור.

וסבור אני לומר די"ל שההעברה ממקום למקום ודאי חשיב נטיעה בין אם יכול לחיות ובין אם אינו יכול לחיות, דומיא דשבת ושביעית שאמרינן ודאי דעקירה ממקום למקום היינו נוטע גמור, וממילא היה צריך שפיר בכל אופן להתחיל במנין ערלה מחדש, אלא דשאני ערלה דאמרינן כיון שביניקה תליא מילתא בכה"ג שלא נתחדש להקרא בשם אילן כן בעינן נמי התחדשות בהיניקה, וכל שמעורב גם יניקה של פטור פטור ולא חשבינן לנטיעה שניה אלא כאילו הוסיף עפר סביב השרשים, ולכן אם יכול האילן לחיות שנה אחת או שתים אמרינן דנהי דבאותו הזמן שהוא יכול לחיות מעפר הקודם לא נוהג בו ערלה משום טעמא דאכתי מעורב בו יניקה של פטור וחשיב קצת כשורש פטור, אבל מ"מ בשנה שלישית שאינו יכול כבר לחיות מן העפר הקודם שפיר מתחיל לנהוג בו ערלה שנה אחת, כמו בנוטע לסייג שאם נמלך וחשב בשנה שלישית למאכל חייב, ורק אם בכל שלש השנים היה מעורב יניקה של פטור אז פטור שפיר גם מרבעי משום כללא דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי ויש להאריך יותר בזה. ומעתה הרי מבואר דאע"ג שההעברה ממקום למקום חשובה שפיר כנטיעה, ואפי"ה אמרינן דכל זמן שמעורב בו יניקה מן העפר הקודם אין נטיעה שניה מחייבתו בערלה, וא"כ הכי נמי גם כאן אף אם ננקוט שההשתנות מאינו נקוב לנקוב חשיב שפיר כנטיעה כמחדש, אבל מ"מ כיון שסו"ס הרי מעורב בו מיהת יניקה מנטיעה הישנה שפטורה כבר מערלה, שפיר פטור גם עכשו כל זמן שיכול לחיות אף על גב שהיניקה הקודמת עצמה נשתנה מיניקת תלוש למחובר.

ודאתינן להכי נלע"ד להסתפק עוד דבר חדש בנדון זה, דאפשר דבכה"ג שהיה תחלה נטוע בתוך עציץ שאינו נקוב באופן דפטור מערלה מודו כ"ע דסגי במה שיכול לחיות עד לאחר קליטה של נטיעה שניה ולא בעינן כלל שיוכל לחיות כל ג' שנה, משום דלכאורה קשיא דבמעביר אילן זקן ממקום למקום ליסגי ודאי ביכול לחיות עד לאחר השרשה שניה משום טעמא דחשיב שורש פטור וכלשון הרשב"א "דממקום פטור קאתי", אלא נראה דכיון שעכ"פ אילן זה בר חיוב ערלה הוא ופטורו הוא רק מפני שכבר עברו עליו שני ערלה לכן בכה"ג לא חשיב כלל שורש פטור (ואף על גב שאם סיפק ילדה בזקנה קרי לה בירושלמי שורש פטור, שאני התם שבהזקנה עצמה לא נעשה כלל שום שינוי לכן חשובה שפיר שורש פטור משא"כ באילן שנעקר), משא"כ בנד"ד שהיה נטוע מעיקרא בעציץ שאינו נקוב שלא נוהג בו כלל איסור ערלה וקיל טפי מחו"ל צריך שפיר להחשב כשורש פטור, משום דכיון דאסקינן שהיניקה הקודמת פוטרתו ולא אמרינן שהיניקה עצמה נשתנית מיניקה של פטור לחיוב מסתבר דחשיב נמי שורש פטור, וממילא כיון שתחלת הנטיעה בפטור תו לא חייל עליה כלל איסור ערלה.

רק מסתפק אני בזה משום דלכאורה קשה לדעת הגר"א דסובר גבי הברכה שמונין משעה שנברכה ולא משעה שנפסקה דאמאי לא חשיב השרשה שבין הברכה להפסקה כשורש פטור, דבשלמא סייג והקדש לא חשיב שורש פטור כיון שגם בלא שום שינוי בגוף הנטיעה הרי בידו לפדות או לחשוב למאכל ולחייב בערלה, אבל הפסקת בריכה דחשיב שנוי בגוף הדבר אמאי לא חשיב שורש פטור, והיה נראה דכיון שלדעת הגר"א אין ההפסקה חשובה כנטיעה חדשה כיון שהוא סובר שהמנין נמשך משעת ההברכה ולא מתחיל מחדש מן ההפסקה לכן שפיר אמרינן דלא חשיב כלל שורש פטור משום טעם זה שבידו להפסיק את הבריכה, וא"כ גם בנד"ד כיון שאמרנו דלגבי היניקה מן העפר הקודם אין הנטיעה שניה שבארץ חשובה כנטיעה חדשה, אפשר שגם בזה שייך שפיר לומר דלא חשיב שורש פטור מפני זה שבידו לנוקבו.

הן אמת שדבר זה עדיין קשה דמ"ש מהעברת שתילים מחו"ל לארץ דאמרן לעיל שחשיב שפיר שורש פטור אף על פי שאם היה השתיל נטוע בעציץ נקוב הרי בקל יכול הוא להעבירו לארץ אם הוא סמוך לגבול, וא"כ ה"נ גם כאן ההשתנות מאינו נקוב לנקוב צריך להחשב כמחוסר העברה מחו"ל לארץ דחשיב שפיר שורש פטור, ולכן מסתבר לכאורה לומר בנדון זה אחת משתי אלה או שההשתנות מתלוש למחובר חשיב כנטיעה חדשה לגמרי, וממילא לא מהני כלל פטורא דיכול לחיות כיון דחשיב כאילו עד עכשו לא הוי כלל נטוע, או נאמר דחשיב שפיר שורש פטור וממילא סגי שפיר במה שיכול לחיות עד לאחר קליטה מנטיעה שניה ודוק. אך העיר לי חכ"א דאף לפי מאי דאמרן לעיל דמה שנעשה בינתים עציץ שאינו נקוב לא מחייב כלל במנין חדש מפני שגם בההיא שעתא דהוה תלוש נוהג שפיר ערלה ואין המנין נפסק, דמ"מ יתכן לומר דהיינו דוקא בכה"ג שעקירת השתיל היתה עכ"פ בתוך שני ערלה דאז הוא דאמרינן שלא נפסק כלל המנין, משא"כ אם היה העקירה וההעברה לאחר שלש אפשר שפיר לומר דנטיעה שניה חשובה כנטיעה חדשה, והדבר צריך הכרע.

הנה עד הנה דברנו בהכרעת הדבר מצד הסברא, אך אמנם ראיתי שכל נדון דידן הוא דבר מפורש בתוספתא אלא שבעניי קצרה דעתי ולא זכיתי להוציא משם הלכה ברורה ועדיין הדבר צריך תלמוד. תניא בתוספתא ערלה ברייתא ג' "הנוטע בספינה בעציץ ובראש הגג חייב בערלה, נזרעו בעציץ שאינו נקוב נשבר וחזר וזרען בעציץ נקוב אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור, כיצד יודע אם יכול לחיות ואם לאו חופר לו גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור" אולם באו"ז הל' ערלה סי' ש"ג הגירסא היא אחרת "הנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג פטור", וממילא הקשה ע"ז ממתני' דתנן שחייב, ומשני דהך ברייתא מיירי באינה נקובה (ולא ס"ל דלגבי אילן לעולם חשוב כארץ, וחולק נמי על הרא"ש בתשובה כלל ב' סי"ד דסובר שראש הגג לעולם חשיב כארץ), וראיתי בס' תוספת ראשונים שכתב דבכ"י ערפורט ג"כ הגירסא פטור במקום חייב ואסיק שזו היא בלי ספק הגירסא הנכונה.

אמנם נראה שאף אי גרסינן ברישא חייב, מ"מ מסיפא דהך ברייתא ודאי מוכח שברייתא זו סברה דמשכחת מין נטיעה בעציץ שאינו נקוב שפטור מערלה כגון בשל עץ או חרס דאל"כ מאי שייטא להזכיר כאן חלוק בין נקוב לאינו נקוב, [וראה גם בחזו"א ערלה ב' י"ג ובדיני ערלה סוף אות ל"ב], וכן ראיתי להגאון מוהר"ד טעביל ז"ל שכתב כן בפשיטות בספרו בית דוד סי"א ותמה מהך ברייתא על שטת ר"ת ומסיים שם בזה"ל: ולית נגר ובר נגר דיפריקנה להך תוספתא אליבא דר"ת אם לא שנאמר דהך תוספתא לאו דסמכא היא, וזה ודאי קשה לדחות תוספתא מפורשת מהלכה כיון דברווחא נוכל לקיימה עפ"י שיטת רש"י והראב"ד והרמב"ם (דמשכחת לדידהו שפיר נטיעה בעציץ שאינו נקוב דפטור) עכ"ל.

והנה רבינו הגר"א ז"ל בביאוריו לתוספתא שנדפסה ע"י תלמידו ר' יונה ז"ל מגיה את הברייתא וגרס הכי: "נשרשו בעציץ שאינו נקוב ונשבר וחזר ונטעו בעציץ נקוב חייב, ר"ל דכיון שנשבר בטלה אותה נטיעה והו"ל כנטעו מתחלה בעציץ נקוב", ואח"כ גרס "אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב", ומפרש שהוא ענין אחר וקאי אמתני' דאילן שנעקר והסלע עמו, ובאה הברייתא לפרש איך יודעים אם יכול לחיות או לא, ועיין בס' בית דוד הנ"ל שתמה מאד על הג"ה זו של הגר"א שהביאו לפרש דהא דאם יכול לחיות וכו' הוא מלתא בפ"ע ולא קאי אדלעיל מיניה רק קאי אמתני' דאילן שנעקר, וז"ל: דאין זה מדרך התוספתא דקאתי לפרושי מתני' שלא להביא רק אמצע המאמר דמתני' כעין אמר מר, זה לא מצינן בתוספתא בשום פנים עכ"ל, וא"כ הרי נמצינו למדים ודאי מזה שהגר"א סובר שאם הושרש תחלה בעציץ שאינו נקוב ונשבר וחזר ונטעו בארץ או בעציץ נקוב חייב אף אם יכול שפיר לחיות מעפרו הקודם, דאל"כ מה דחקו להוסיף מילת חייב ולפרש שהסיפא הוא ענין אחר וקאי אמתני', והלא אפשר שפיר לפרש כפשוטו שהוא סיום הדברים לחלק בין יכול לחיות לאינו יכול, וע"כ צ"ל שסובר דבכה"ג שהיה תחלה בעציץ שאינו נקוב לא חשיב כלל כנטוע. וממילא כשנטעו אח"כ בארץ או בעציץ נקוב כתחלת נטיעה דמי ומתחיל שפיר בכל ענין למנות מנטיעה שניה, ויש לנו ע"כ לומר לפי"ז דטעמא דלא חשיב שורש פטור הוא כדאמרן דההשרשה דמעיקרא דהוי בתלוש לא חשיב כלל שורש. /הערת המחבר/ +דוגמא לזה בירושלמי חלה פ"ג ח"ד שאם גלגל עכו"ם עיסה פחותה מכשיעור ואח"כ נתגייר והשלים לכשיעור חייבת מפני שלא היתה לה שעת חובה שנפטרה, עייש"ה בבאור הגר"א וביו"ד סי' ש"ל, וה"נ גם כאן ההשרשה דבעציץ שאינו נקוב לא חשיב כלל שעת חובה בפטור.+

ובס' הגיון אריה לתוספתא ראיתי שכ' שגם בכת"י ערפורט איתא מילת חייב כהגהת הגר"א אשר זה מכריח ודאי לומר שאם יכול לחיות הוא פיסקא מן המשנה, ומה שתמה הבי"ד מזה שדרך התוספתא בכל מקום לשנות את ההלכה מבלי שיצטרך לעיין במשנה, ראיתי שהביאו מהר"ת שכתב בשבלי הלקט השלם דף י"ד ע"א בזה"ל: "דרך התוספתא באלף מקומות ליקח קצת מן המשנה לזכרון דברים" שהוא כעין אמר מר דמצינו בגמ'. וצריכים לומר נמי לפי"ז דהא דנקטה הברייתא וחזרו ונטעו בעציץ נקוב אין זה דוקא כשהחליפו מעציץ לעציץ אלא גם אותו עציץ עצמו אם נשבר מעט באופן שהוא יכול עדיין לחיות בו הו"ל כשהחליפו מעציץ שאינו נקוב לנקוב, והא דלא נקטה הכי י"ל על פי דברי האור שמח בפ"ד משכנים שמחדש דלר' יהודא לא נוהג כלל ערלה באילן העולה מאליו אף ליחיד, (עייש"ה שהעלה בזה דבר חדש הלכה למעשה שאין ערלה נוהגת בחו"ל באילן העולה מאליו, רק תמיהני טובא מברייתא דשלהי ב"מ שמחייב התם ר' יהודה בערלה באילן היוצא מן השרשין, ולא מסתבר כלל לחלק ולומר דשאני התם דהוי ביה מיהת מעיקרא תפיסת יד אדם, כיון שלגבי מנין זה שהוא מתחיל עכשו למנות הרי אילן העולה מאליו הוא, גם צ"ע דלדעת הגר"א בירושלמי ערלה פ"א ה"ב שאף ר' יהודא לא פטר בנוטע לרבים אלא דוקא בנוטע ברה"ר, אזדא ודאי הוכחת האו"ש עייש"ה), ונמצא דלפי"ז אכתי פש גבן לברורי דמה סברא הוא שאם נעשה בינתים עציץ שאינו נקוב לא חשבינן ליה כאילו נעקר לגמרי מן הארץ וניטע מחדש.

אולם באו"ז הביא שם את הברייתא בלשון אחר וז"ל: נטעו בעציץ שאינו נקוב ושברו וחזר ונטעו בעציץ נקוב אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור, כיצד יודע אם יכול לחיות חופר בארץ ונוטעו אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור עכ"ל, והנה דבר זה נראה ודאי שהאו"ז מפרש שהחלוק בין יכול לחיות או לא קאי ארישא דעציץ שנשבר, אך מה שכתב אם יכול לחיות "חייב" ואם לאו "פטור" זה ודאי תמוה וקרוב לודאי לומר שהוא ט"ס, וצריכים לומר איפכא חייב במקום פטור ופטור במקום חייב, ונמצא שלפי גירסא זו לא סבירי לן כהגר"א ז"ל אלא גם בנטע מעיקרא באינו נקוב וחזר ונטעו בארץ מחלקינן שפיר בין יכול לחיות לאינו יכול, ונמצא דאשכחנא שפיר פתרא לספיקא דידן דתליא באשלי רברבי.

אך י"ל נמי דבכדי שלא לשבש בדברי האו"ז כמה פעמים חייב במקום פטור ופטור במקום חייב, יתכן להגיה ולהוסיף בדבריו שם רק תיבה אחת, ובמקום שכתב וחזר ונטען בעציץ נקוב צ"ל בעציץ "שאינו" נקוב, וסובר דמיד כשנשבר ונעשה נקוב חל עליו תורת ערלה, ולכן אף אם יחזור אח"כ ויטענו בעציץ אינו נקוב שתורתו כתלוש, ג"כ לא פקע מיניה איסור ערלה וכדאמרן דכמו ששורש פטור פוטר כך שורש חייב מחייב, אבל מ"מ היינו דוקא אם לאחר שנשבר העציץ נשאר בו עדיין שיעור עפר שיכול לחיות בו דאז הוא דחייל עליה שפיר חיוב ערלה, אבל אם לא נשאר בו שיעור עפר שיכול לחיות ודאי פטור משום דהו"ל כשאר אילן הנטוע בתחלה בעציץ שאינו נקוב דסובר שפטור, ומעתה עולה שפיר כהוגן הא דנקט אם יכול לחיות חייב ואם אינו יכול לחיות פטור, ואתי נמי שפיר דלפי"ז אין שום נ"מ לדינא בין גרסת האו"ז והגר"א ז"ל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אולם מצד הסברא נראה שיותר נכון להגיה פטור במקום חייב וחייב במקום פטור כיון שגם הרשב"א ז"ל בתשובה גרם הכי, ומה גם דפטור בחייב ודאי מיחלף כדמצינן בגמ' גיטין פ"ה ע"א כשר בפסול מיחלף, והדבר צריך הכרע.