הבדלים בין גרסאות בדף "הריסת בית כנסת"

בתורה יש ציווי שלא להרוס את ההיכל והמזבח, וכך כתוב במדרש (ספרי פרשת ראה סא'):  

"מנין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שעובר בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם לא תעשון כן לה' אלהיכם".

נחלקו האחרונים איך ללמוד את דברי הרמב"ם הללו.

מדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה רואים שאין איסור גורף להרוס כל דבר מהר הבית אלא רק ההיכל ובין האולם ולמזבח, א"כ נוכל לדייק, וכך מדייק '''המנחת חינוך''' (מצווה תלז) שאין חיוב מלקות על מי שהורס בית כנסת (או משהו מבית הכנסת) שהרי אפילו על עזרת ישראל אין איסור, אז כל שכן בית כנסת שקדושתו קלה מקדושת המקדש שלא יהיה איסור תורה על זה. אלא זה איסור מדברי חכמים בלבד. וכך מדייק ברמב"ם '''החלקת יואב''' (או"ח סימן ד').  

אומנם מצינו דרך אחרת באחרונים שסוברת שאיסור נתיצת בית כנסת הוא מהתורה. הדברי חיים (שו"ת או"ח ס' ג') כותב שאיסור נתיצת בית כנסת איסורו מהתורה שהרי נעשה בית הכנסת מקום וועד להתפלל בו, והביא לדבריו סיוע מדברי הרמב"ן בספר המצוות. וגם המשנה ברורה נראה שהסכים עם דבריו מטעם דומה, שהרי כתב (או"ח סימן קנב ס"ק יא'):  

"ואסור לסתור דבר - דהוי כנותץ אבן מן ההיכל דאסור משום שנאמר "את מזבחותם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם" ובית הכנסת ובית המדרש גם כן נקרא מקדש מעט".  

א"כ מצינו מחלוקת אחרונים בהגדרת האיסור להרוס בית כנסת, האם הוא מהתורה או מדרבנן . יש כמה נפקא מינות בשאלה זו. (למשל אם לוקה מהתורה או האם נפסל לעדות בכך).

הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת (דף ג עמוד ב):

שני האמוראים התירו להרוס בית כנסת קיץ בחורף ובית כנסת החורף בקיץ. צריך לברר שתי עניינים במקרה הזה. כמו איזו לישנא פסקו אותם אמוראים. מה הייתה המציאות שם שבעקבותיה התירו האמוראים להרוס בית כנסת והאם מתחדש בכך גדר בדין.

תוספות מביא כמה הסברים:  

ואומר המהרש"א שתוס' סוברים שאותם אמוראים חששו (בין למ"ד צלויי ובין-) למ"ד פשיעותא. יוצא שתוספות חידשו שאין חשש פשיעותא כאשר יש שתי בתי כנסת.

הרשב"א והר"ן כותבים שמוכח מהמעשה של אותם אמוראים שגם כאשר חוששים לפשיעותא, זה חשש זמני ולא חוששים שהם יפשעו ולא יבנו בכלל. ולדעתם כאשר יש שתי בתי כנסת מותר להרוס את בית הכנסת שהרי אין לנו ממה לחשוש, משום צלויי- הרי יש בית כנסת אחר, ומשום פשיעותא- רואים שאותם אמוראים לא חששו לכך למרות שהם סברו שיש לחשוש לפשיעותא, ומוכח שכל החשש של הפשיעות הוא שהם יתעכבו זמן מסוים. ולכן כאשר היה עוד בית כנסת אין לנו לאסור משום העיכוב הזה .  

נראה שתוספות יסכים לחידוש של הרשב"א והר"ן שאין חשש לפשיעות לעולם. וממילא החשש בפשיעות הוא שיתעכבו ולא יהיה להם בית כנסת בנתיים להתפלל בו, וכלשון הר"ן: "חיישינן לפשיעותא דמתרשלי מלבנותה קצת ובימים שבנתיים לא יהא להם בית כנסת קבוע להתפלל".  

רבינו יונה  כותב על פי הגירסא הראשונית בגמרא (שהנפקא מינה היא כאשר יש בית כנסת אחר להתפלל בו) שמ"ד פשיעותא סובר שגם כאשר יש בית כנסת נוסף אין היתר להרוס. ולפי"ז לא נפסקה הלכה כמו אותם אמוראים שהתירו להרוס, שהרי להלכה קיי"ל כמ"ד פשיעותא.   

נראה מדבריו שהחשש הוא לעולם ואם כן יהיה אסור להרוס בית כנסת אחד הגם שיש בית כנסת אחר. (ובפשטות גם כן נראה שהוא למד שהאומראים סברו כמ"ד צלויי ) וכך כותב בדעתו הקרבן נתנאל (על הרא"ש במסכת מגילה, פרק רביעי אות פ') , ועוד אחרונים (התורת חיים ב"ב דף ג עמוד ב, והכתב סופר בש"ות או"ח יז').  

הרא"ש חולק על הראשונים הנ"ל וכותב שאותם אמוראים סוברים שהבעיה היא צלויי בלבד ולכן הם התירו. אם כך אפשר להבין את דבריו בשני אופנים:

'''הבנה ב''''. הרא"ש מודה לחידוש שלמ"ד פשיעותא יהיה מותר להרוס כאשר יש בית כנסת אחר, כי הוא כותב שהאמוראים התירו להרוס כי היה מקום אחר להתפלל, (ולא היה שם בית כנסת ממש כי בית הכנסת של הקיץ לא נחשב בית כנסת בעת החורף), ממילא אפשר לומר שכאשר יהיה ממש בית כנסת אולי לכו"ע (גם למ"ד פשיעותא) יהיה מותר. וכך כותב הקרבן נתנאל  בדעת הרא"ש. אומנם לפי זה יוצא שהרא"ש לא חושש שהם יפשעו לעולם אלא כל החשש הוא שמא יתרשלו זמן מה, ורק בגלל שהחשש הוא כזה מותר להרוס אחד כאשר יש אחר (-שאם החשש הוא לעולם- מה יעזור שיש בית כנסת אחר?) ויש לשאול, מה המקור לכך שהרא"ש לא חושש שיפשעו לעולם? הרי מה שהרשב"א דייק שלא חוששים לעולם מכך שהאמוראים ההם התירו להרוס זה רק לשיטתו שאותם אמוראים סברו כמ"ד פשיעותא. אבל לדעת הרא"ש שסובר שהם סוברים כמ"ד צלויי, מניין לנו שלא חוששים לעולם?!  

להלכה נוקטים הראשונים והאחרונים כמ"ד פשיעותא. (אומנם  בשו"ת מהרש"ם חלק ה סימן א', הביא בשם האור זרוע הגדול בהלכות בית כנסת, סי' שפה, שפסק כמ"ד צלויי) וראינו שנחלקו הראשונים מה החשש בפשיעותא, האם הוא לעולם או לזמן מסוים. הראשונים הוכיחו את דבריהם מהגמרא ומהגרסאות בה. אומנם מה הסברא האם לחשוש לפשיעות לעולם או לא?

הרמב"ם בהלכות תפילה (יא, יב). מחדש הלכה שלכאורה אין לה מקור:  

ולכאורה מניין לרמב"ם שדין זה נכון גם בכותל אחד? החתם סופר בב"ב ג עמוד ב ד"ה מרימר מבאר שסתימת הכסף משנה על הרמב"ם הזהנובעת מחמת שלא מצא מקור לדברי הרמב"ם . אם נתבונן במשפט לפני כן בדברי הרמב"ם יהיה ברור מאיפה הרמב"ם למד את זה. כמו שאמרנו לעיל, לדעת הרמב"ם החשש הוא לעולם, וכמו שהסברנו החשש של פשיעותא הוא שמא ימצא שעברו על לא תעשון כן לה' אלוקיכם. וא"כ דין זה נכון אף בכותל אחד של בית כנסת שהרי האיסור הראשוני של 'לא תעשון כן' נאמר גם על אבן אחת מהמזבח והמקדש !  

השו"ע (או"ח קנב סעיף א') פוסק כמ"ד פשיעותא:

כאשר השו"ע מבאר מה טעם האיסור, הוא מצטט את לשון הרמב"ם, ולפי מה שאמרנו בדעת הרמב"ם, שאם החשש הוא לעולם יהיה אסור להרוס הגם שיש בית כנסת אחר, נאמר שזה גם כן דעת השו"ע. אומנם מצינו שנחלקו בדבר נושאי הכלים של השו"ע, הט"ז והמג"א.

לדעת הט"ז (שם סק"א)מותר להרוס בית כנסת אחד כאשר יש בית כנסת אחר. וראייתו, שהרי הגמרא אומרת שהנפק"מ בין הלישנות היא כאשר יש מקום אחר, משמע שאם יש בית כנסת אחר- יהיה מותר לכו"ע. ומחדש הט"ז שגם אם נגרוס בגמרא שהנפק"מ היא כאשר יש בית כנסת אחר, עדיין הכוונה שיש בית כנסת עראי, אבל בבית כנסת קבוע כו"ע יתירו. וכותב על דבריו הכתב סופר בשו"ת (או,ייז') שדבריו דחוקים, שכן היה לש"ס לפרש ולומר שהנפק"מ היא כאשר יש בית כנסת שאינו קבוע וכדומה, ולמה אמרו לשון שאפשר לטעות בה ולחשוב שאסור? ואין הוא מקבל את דבריו בזה.  

ואם ככה יוצא דבר מחודש, שהט"ז עצמו סמך את דבריו גם על הרמב"ם והטור- וממילא גם על השו"ע שציטט את דבריהם. ואילו לפי מה שאמרנו אנחנו (והסתמכנו על הכתב סופר) אין לט"ז מקור בדברי הרמב"ם וממילא השו"ע גם הוא לא מקבל את ההיתר של הט"ז.

לדעת המגן אברהם(שם, סק"א) אסור להרוס בית כנסת אחד הגם שיש בית כנסת אחר, ובפשיטות הוא כותב שכך משמע בהדיא בגמרא, ומבאר האשל אברהם שהגירסא בנפקא מינה  כאשר יש בית כנסת אחר, שמ"ד פשיעותא אסר ומ"ד צלויי התיר. וא"כ פסק המג"א בפשטות את דברי הגמרא הללו.  

ובביאור הלכה הכריע כדעת הט"ז שכן הרבה ראשונים מקילים בדין הריסה לצורך בניין והרבה אחרונים העתיקו לדינא את דברי הט"ז. והכתב סופר כתב שאפשר להקל כאשר מצרפים עוד צדדים להקל אבל בלי זה- "מי ירים ראש להתיר".

הגמרא בבבא בתרא שם ממשיכה ואומרת:  

"ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא, אבל חזי בה תיוהא - סתרי ובני"

וגם כאשר יש תיהוא והותר להרוס את בית הכנסת, רואים בגמרא שם מסופר שהיה תיהוא בבית הכנסת של מתא מחסיא והרסו אותו והכניס רב אשי את מיטתו לבית הכנסת כדי שימהרו בבנייתו. וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע  שצריכים להשתדל כמה שאפשר לבנות מהר את בית הכנסת שמא יתעכבו ויאנסו.

כמו שראינו לעיל, תוס' כתבו בתירוץ הרביעי שאם יש קור וחום, מותר להרוס ולא חוששים לפשיעותא. כלומר, כאשר יש מניע חיצוני שידחוף את הציבור לבנות את בית הכנסת- אין לנו לאסור את ההריסה שמא יפשעו. וכמוהו מבאר גם היד רמ"ה (בבא בתרא, אות לג) את ההיתר של מרימר ומר זוטרא. כלומר הגם שאנחנו חוששים לפשיעותא, כאשר יש לנו מקום לסמוך עליו שלא יפשעו- מותר להרוס.

החתם סופר  מבאר (על הגמרא בבבא בתרא, ד"ה איכא בנייהו), שכאשר יש שתי בתי כנסת יש לנו חשש שיפשעו לעולם, אבל כאשר יש רק בית כנסת אחד, לא נחשדו ישראל שלא יבנו אותו לעולם. לכן כאשר הורסים את בית הכנסת של הקיץ בחורף, לא נחשדו ישראל שלא יבנו אותו לעולם שהרי לא יהיה  להם בית כנסת לקיץ, אלא כל החשש הוא שיתעכבו, וממילא כאשר יש זמן ארוך לדבר-  מחדש תוס' שמותר להרוס.

[[קטגוריה:בית כנסת]]