9,780
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית)"
המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית) (עריכה)
גרסה מ־18:24, 1 בדצמבר 2016
, 18:24, 1 בדצמבר 2016אין תקציר עריכה
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מקורות||בבא בתרא ל א-ל ב||טוען ונטען יד יד|חושן משפט קמו יג}} | {{מקורות||בבא בתרא ל א-ל ב||טוען ונטען יד יד|חושן משפט קמו יג}} | ||
סוגיה זו עוסקת בחזקת שלוש שנים שיש עמה טענה גרועה. | סוגיה זו עוסקת בחזקת שלוש שנים שיש עמה טענה גרועה. | ||
==מבוא== | ==מבוא== | ||
ב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30&format=pdf (בבא בתרא ל א- ל ב)] מתואר מקרה שבו פלוני [[מוחזק]] בשדה, כנגדו בא מערער ושואל אותו: "מה אתה עושה בקרקע שלי"? עונה המוחזק: "קניתי את השדה מפלוני (מעתה הוא יקרא מוכר) שקנה אותה ממך". משיב לו המערער: מכיוון שאתה הודית שהקרקע הייתה שלי ואתה מודה שלא אתה קנית ממני את הקרקע, אלא המוכר קנה, אתה לא בעל דברים שלי, כלומר, אין לך סמכות לדבר מולי ולכן אין לך זכות על הקרקע. בהמשך הגמרא מובאת פסיקת רבא שאכן זה הדין והמוחזק צריך לצאת מהקרקע. <BR/> | ב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30&format=pdf (בבא בתרא ל א- ל ב)] מתואר מקרה שבו פלוני [[מוחזק]] בשדה, כנגדו בא מערער ושואל אותו: "מה אתה עושה בקרקע שלי"? עונה המוחזק: "קניתי את השדה מפלוני (מעתה הוא יקרא מוכר) שקנה אותה ממך". משיב לו המערער: מכיוון שאתה הודית שהקרקע הייתה שלי ואתה מודה שלא אתה קנית ממני את הקרקע, אלא המוכר קנה, אתה לא בעל דברים שלי, כלומר, אין לך סמכות לדבר מולי ולכן אין לך זכות על הקרקע. בהמשך הגמרא מובאת פסיקת רבא שאכן זה הדין והמוחזק צריך לצאת מהקרקע. <BR/> | ||
מפשט הסוגיה עולה בבירור שהגמרא עוסקת במקרה שבו המערער לא מוכח כבעלים הראשון של השדה (ובלשון הגמרא, "[[מרא קמא]]") שהרי אם הוא היה מוכח כ[[מרא קמא]] הוא לא היה צריך לומר למוחזק "אתה הודית שאני ה[[מרא קמא]]", זה הרי כבר ידוע מראש, כך כותבים ה'''תוספות''' (ד"ה לאו קמודית), ה'''רשב"ם''' (ל ב ד"ה אמר ליה) וכן כותב גם ה'''נמוקי יוסף''' (ל א ד"ה א"ל ולאו קמודית). <BR/> | מפשט הסוגיה עולה בבירור שהגמרא עוסקת במקרה שבו המערער לא מוכח כבעלים הראשון של השדה (ובלשון הגמרא, "[[מרא קמא]]") שהרי אם הוא היה מוכח כ[[מרא קמא]] הוא לא היה צריך לומר למוחזק "אתה הודית שאני ה[[מרא קמא]]", זה הרי כבר ידוע מראש, כך כותבים ה'''תוספות''' (ד"ה לאו קמודית), ה'''רשב"ם''' (ל ב ד"ה אמר ליה) וכן כותב גם ה'''נמוקי יוסף''' (ל א ד"ה א"ל ולאו קמודית). <BR/> | ||
בנוסף, לדעת ה'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30b&format=pdf (ל ב ד"ה אמר ליה)] מפשט הגמרא עולה גם שלמוחזק אין [[חזקת שלוש שנים]] בשדה, שהרי לא כתוב "ואכלתיה שני חזקה". | בנוסף, לדעת ה'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30b&format=pdf (ל ב ד"ה אמר ליה)] מפשט הגמרא עולה גם שלמוחזק אין [[חזקת שלוש שנים]] בשדה, שהרי לא כתוב "ואכלתיה שני חזקה". אמנם מסכים הרשב"ם, וכן דעת רוב הראשונים, שגם אם למוחזק יש חזקת ג' שנים מוציאים אותו מתוכה וכפי שיתבאר להלן. | ||
== שאלת הראשונים בסוגיה == | ==שאלת הראשונים בסוגיה== | ||
כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של [[מרא קמא]], ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא [[מרא קמא]], מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"? <BR/> חיזוק לשאלה ניתן לראות ב'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=29b&format=pdf (כט ב ד"ה עליו)] שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על [[מרא קמא]] מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא [[מרא קמא]] שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה. | כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של [[מרא קמא]], ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא [[מרא קמא]], מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"? <BR/> חיזוק לשאלה ניתן לראות ב'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=29b&format=pdf (כט ב ד"ה עליו)] שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על [[מרא קמא]] מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא [[מרא קמא]] שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה. | ||
===ההוא דדר בקשתא בעיליתא=== | |||
'''גמרא''' נוספת שדנו בה הראשונים מובאת לקמן (מא ב) לגבי אדם שגר במקום הנקרא 'קשתא' בעלייה במשך ד' שנים. לסוף ארבע שנים בא בעל הבית ושואלו 'מה אתה עושה בעלייתי', ועונה לו המחזיק 'קניתיה מפלוני שקנאה ממך'. לאחר דין ודברים באו לפני ר' חייא שפסק שאם יש למחזיק עדים שגר המוכר בעלייה אפילו יום אחד, יש להעמיד את העלייה ביד הקונה. ומוסיפה הגמרא ומביאה דברי רב שאומר שהרי עשוי אדם למכור בלילה, ולכן אם יטען הקונה שהמכירה נעשתה לפניו וראה אותה בעצמו (קמיה דידי זבנה מינך) נאמן אף אם לא יביא עדים על יום אחד, וזאת מכיון שיש לו מיגו שיכול היה לטעון קניתיה ממך. | |||
<BR/>מסיימת הגמרא בדברי רבא שמחזק את דברי ר' חייא שצריך דווקא עדות יום אחד, מהברייתא האומרת שהבא משום ירושה אינו צריך טענה, ומשמע שדווקא טענה אינו צריך אבל ראייה כן צריך. אבל הגמרא דוחה סייעתא זו ואומרת שאין זו הוכחה לפי שאפשר שאף ראיה אינו צריך, ועוד שמדוייק בברייתא שדווקא יורש צריך ראיה אבל לוקח אפילו ראיה לא צריך, מפני שללוקח יש להאמין יותר לפי שלוקח לא שדי זוזי בכדי. | |||
<BR/>להלן יתבאר בדברי הראשונים היחס בין הגמרא בדף ל. לגמרא בדף מא:. | |||
== שיטת הרי"ף == | == שיטת הרי"ף == | ||
ה'''רי"ף''' ( | ה'''רי"ף''' (טו ב) עונה על שאלת הסוגיה בעזרת הוספת עיקרון בדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שלא הכרנו עד כה. לשיטת הרי"ף דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מתקיים, רק מתי שטענת האיסור וטענת ההיתר הן באותו חוזק, אך כשיש פער בין הטענות וטענת האיסור יותר חזקה מטענת ההיתר, אי אפשר להשתמש בדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". בסוגיה שלנו יש פער בין הטענות, לשיטת הרי"ף הפער נוצר מכיוון שהודאת המוחזק שהקרקע שייכת למערער היא בתורת וודאי ואילו טענת המוחזק שהמוכר אמר לו שקנה את השדה מהמערער היא בתורת ספק. <BR/>מתוך הבנתנו עד כה בפשט הגמרא דברי הרי"ף קשים, אם מבינים שכמו שהמוחזק שמע מהמוכר שהמערער הוא מרא קמא, כך הוא שמע מהמוכר שהוא קנה את השדה מהמערער, לא מובן מדוע יש פער בין שתי האמירות של המוחזק, או ששתיהן יהיו בתורת ספק, או ששתיהן יהיו בתורת וודאי? | ||
===הבנת הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף=== | ===הבנת הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף=== | ||