הבדלים בין גרסאות בדף "נאמנות האב על בנו לבכורה ולאיסורים (דין 'יכיר')"

ולפירוש '''הרמב"ן''' בגמ' שכוונתו להעיד שהגדול ממזר, אפשר להסיק מגמ' זו שהלכה כרב יהודה גם לגבי לפסול את בניו. ובאמת כך הסיקו רוב הראשונים, וכך נפסק '''ברמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&hilchos=27&perek=15&halocha=15&hilite= (אסו"ב טו טו)] '''ובשו"ע''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%94%D7%A2%D7%96%D7%A8_%D7%93_%D7%9B%D7%98 (אבה"ע ד כט)].

'''רע"א''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1161&st=&pgnum=187  (שו"ת א קי ד"ה אמנם)] תלה את מחלוקת הרמב"ם עם הריא"ז בשני ביאורי התוס' (קידושין עד א הובא [http://www.betmidrash.org.il/index.php/%D7%A0%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%91_%D7%A2%D7%9C_%D7%91%D7%A0%D7%95_%D7%9C%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%28%D7%93%D7%99%D7%9F_%27%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%A8%27%29#.D7.9E.D7.A7.D7.95.D7.A8_.D7.94.D7.A0.D7.90.D7.9E.D7.A0.D7.95.D7.AA_.D7.9C.D7.A4.D7.A1.D7.95.D7.9C_.D7.91.D7.A0.D7.99.D7.95  לעיל]) בעיקר המקור של יכיר ליוחסין. ה'''רמב"ם''' למד כמו התירוץ הראשון של התוס' שהמקור הוא ממכיר את בנו הקטן ועושה את בנו הגדול לממזר – וממילא יש מקור לנאמנות לעשות את בנו לממזר גם ע"י שאומר 'אינו בני'. וה'''ריא"ז''' למד כמו שיטת ר' אליהו (בתוס' שם) שהלימוד הוא מ'יכיר – בן השנואה' והיינו שמכיר שבנו חלל, וא"כ אין כל מקור שנאמן לפסול את בנו גם באומר שהוא אינו בנו. אולם ב'''חת"ס''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9218&st=&pgnum=103  (אבה"ע ב עו ד"ה ואי)] נראה שלמד את שיטת הריא"ז גם לא לפי שיטת ר' אליהו, בדרך מפולפלת.

יש להקשות מה יענה הרמב"ם לטענת הריא"ז שבזה שהוא אומר שבנו אינו בנו וממזר, הוא מודה שהוא אינו אביו ואין לו 'יכיר'? ועוד הקשו האחרונים שלכאו' מצינו טענה מעין זו ב'''יבמות''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&daf=47&format=pdf  (מז א)] באדם שהעיד על עצמו שהוא עכו"ם, ורצה לפסול את בנו משום כך מדין 'יכיר', ולא האמינוהו שהרי 'לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם', וא"כ גם כאן 'לדבריך אין אתה אביו'? כך הקשו ה'''חוות יאיר''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=857&st=&pgnum=113  (צג)] ו'''חת"ס''' (אבה"ע ב סז). ונראה שיש שלשה מהלכים ליישב את שיטת הרמב"ם, וכדלהלן.

ב'''רמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&hilchos=27&perek=15&halocha=17&hilite  (אסו"ב טו יז)] וב'''שו"ע''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%94%D7%A2%D7%96%D7%A8_%D7%93_%D7%9B%D7%96  (אבה"ע ד כז)] נפסק שלא כדבריו, ונאמן ארוס לומר שבנו אינו ממנו, וממזר, גם היכן שארוסתו מכחישתו.

'''רע"א''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14656&st=&pgnum=224&hilite (שו"ת א קכח)] נוקט שוודאי ההלכה כרמב"ם, אבל אם האב אמר אינו בני, וגם ההכרה לא דרך בכורה, ואשתו מכחישתו, כיון שיש ג' צדדים להקל (בה"ג, ריא"ז, ותורי"ד) הוולד יהיה ספק ממזר. וכן נקט ה'''חת"ס''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9218&st=&pgnum=22  (אבה"ע א יג)].

בשיטת ה'''רשב"ם''' יש סתירה שבמקום אחד (קלד ב ד"ה לירשו) נקט כתוס' ובמקום אחר (קכו ב ד"ה הנה הוא בני) נקט כרמב"ם. '''רע"א''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1161&st=&pgnum=187 (שו"ת א קי)] נשאר בצע"ג על דבריו. ה'''רש"ש''' (ב"ב קכו ב ברשב"ם שם) יישב שהרשב"ם סבר כשיטת הרמב"ם, ומה שנקט בקלד: שאין אדם נאמן לומר על זר שהוא בנו, כוונתו לפי חכמים החולקים על ר' יהודה ב'יכיר', וכן יישב ב'''חת"ס''' (אבה"ע א עו). וה'''קצוה"ח''' (רעז ב) נקט ששיטת הרשב"ם כתוס' ויישב את דבריו בקכו: שלא יהיו כסתירה.

'''רע"א''' (כתובות כה ב) הסתפק אם יש נאמנות של 'יכיר' לאב רשע הפסול לעדות. ה'''מנחת אליעזר''' (ג ל) נוטה להכריע שנאמנות 'יכיר' זה לא מדיני עדות, וגם רשע נאמן. וכן פסק ה'''אור גדול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14583&st=&pgnum=53 (ב)] (אע"פ שסובר שיש ל'יכיר' גדר של עדות כאן התורה התירה, עיי"ש), וכן ה'''בית מאיר''' (אבה"ע ו יג), וכן '''אגרות משה''' (אבה"ע ד כג).

ה'''בית שמואל''' (אבה"ע ו כז) נוקט שאב נאמן להכיר את בנו גם אם הוא אינו יודע מעצמו את הדבר ונסמך על דברי אשתו, וה'''בית מאיר''' (שם) חולק וסובר שאין נאמנות לאב אלא אם כן יודע הדבר מעצמו. ר' שלמה טנא ב'''ברכת שלמה''' (יא) דן באריכות בדברי הב"ש ונוקט בביאורו שהתורה נתנה לאב כח של בי"ד להכריע על בנו, ומדמה זאת לגמרא '''כתובות''' (פה א) שיכול הדיין לסמוך על מישהו שנאמן עליו תמיד, ואפילו על פסול לעדות, כדי להפוך את השבועה על שכנגדו. ומסתפק בשיטת הב"ש האם מספיק שמאמין לה במקרה הזה, או שצריך שתהיה אשה שנאמנת עליו תמיד.

בגמ' ב'''יבמות''' (מז א) מובא שאם בשלב שמעיד על בנו שהוא ממזר יש לבן בנים, הוא כבר לא נאמן אף על בנו. דין זה נפסק ב'''רמב"ם''' (אסו"ב טו טו) וב'''שו"ע''' (אבה"ע ד כו). בפשטות מוכח שלא עושים פלגינן, וכיון שאין האב נאמן על הנכד הוא לא נאמן גם על הבן.

לכאורה מוכח שנאמנות של 'יכיר' זה גם כלפי אחרים, מזה שהאומר על בנו שהוא ממזר, הבן מותר בממזרת, רואים שהנאמנות גם כלפי הממזרת. ובאמת כך נקטו ה'''תשב"ץ''' (ג קב) '''חלקת יואב''' (אבה"ע לו ד) ו'''אמרי משה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14048&st=&pgnum=87 (יא)]. ה'''זכרון שמואל''' (פא) דחה שזה נחשב חלק מדיני הבן שיהיה מותר בממזרת. וה'''אור גדול''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14583&st=&pgnum=53 (ב)] דחה באופן אחר. <BR/>

במקרה שהאב אומר שבנו ממזר, אלא שידיעתו מבוססת על השערות שאינם נחשבות כראיה בבי"ד. הרבה מהאחרונים סוברים שאין דין 'יכיר' באופן הזה  - וביניהם '''חת"ס''' (אבה"ע א יג) '''נודב"י''' (א ד) וכן ה'''תשב"ץ''' (ב צ וכן ב יט) וה'''רדב"ז''' (א שכא), ועוד. וב'''תשובות הרי"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21414&st=&pgnum=291 (צב)] חידש אף שאב המכיר את בנו צריך לעשות לו דרישה וחקירה כמו בעדות רגילה. היחיד שנראה שחולק על זה הוא ר' משה שטרנבוך ב'''תשובות והנהגות''' (ו רמב) אשר ביאר את שיטת ה'''בית שמואל''' (אבה"ע ו כז) שיש נאמנות לאב להכיר אפילו באינו יודע הדבר מעצמו, אלא ע"י שסומך על אשתו, שכוונתו שאב נאמן להכיר את בנו גם בלא לתת ראיה מוכחת.