הבדלים בין גרסאות בדף "מזיק באמצעות הרוח"

הגמרא דנה  האם אנשי בר מריון צריכים להרחיק את מלאכת הניפוץ למקום שההיזק לא יזיק לאנשים ברה"ר.<blockquote>''<u>דעת רבינא-</u>'' מדובר כאן במציאות שהיא לא גיריה דליה (חצים שלו)<ref>נזק הנגרם ישירות מגופו או כוחו של האדם.</ref>, מכיוון שההיזק לא מזיק מכוח האדם אלא מכוח הרוח, לכן, לפי שיטת ר' יוסי  אין צורך בהרחקה, לעומת זאת חכמים סוברים שיש חובת הרחקה אפילו במקום שאין גירי דיליה.<ref>הגמרא לומדת זאת עפ"י מחלוקת בין ר' יוסי לחכמים בדף [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=25b&format=pdf כ"ה ע"ב].</ref>, ומכיוון שההלכה היא כדעת ר' יוסי אנשי בני מריון לא צריכים להרחיק את הנזק.</blockquote><blockquote>''<u>דעת מר בר רב אשי ואמימר-</u>'' מציאות דברי הגמרא דומה למלאכה זורה ורוח מסייעתו בשבת<ref>מלאכת זורה היא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת. פעולה זו היא הפרדת המוץ מן הגרעין ע"י זריקת הגרעינים כלפי מעלה בשיתוף רוח מצוייה שמגיעה ומפרידה את המוץ.</ref>, נקודת השוואה בין המציאויות היא שפעולת האדם והרוח רואים אותה כפעולה אחת. </blockquote>

ע"פ זה יש לדון האם נחייב בתשלומים או שלכל הפחות צריך להרחיק. ראינו דיון זה בראשונים,

<blockquote>"'''מאי''' שנא מזורה ורוח מסייעתו. ורבינא לא חשיב לה פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס (ב<nowiki>''ק דף ס. ושם) דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור הכי נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי'</nowiki> לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא בנזקין אסור." </blockquote>לרבינא הסיבה שלא משווים בין שבת לנזיקין לגבי תשלומין כי בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל ברקתא ההיזק נעשה בגרמא, וגרמא בנזיקין פטור. ולכן לא לומדים מעניין שבת לעניין לנזיקין שיהיה חייב להרחיק שעושה את הדבר בגרמא.  

ואילו למר בר רב אשי לגבי תשלומים לא משווים בין נזיקין לשבת, אבל לעניין הרחקה צריך להרחיק כי גרמא בניזיקין אסור.

לכולי עלמא המציאות של רקתא היא מציאות של אש, ואם הזיק חייב לשלם וכל הדיון בין רבינא לרב אשי האם האש היא חיציו וצריך להרחיק?

<blockquote><u>מר בר רב אשי-</u> הרקתא היא חציו וצריך להרחיק.

</blockquote><blockquote><u>לרבינא-</u> האש הרקתא היא לא חיציו כי הרוח מוליכה אותו ולכן לא צריך להרחיק.</blockquote>

* גרמא בנזיקין אסור רק מתי שהאדם שותף ליצירת הנזק ואילו כאשר האדם שותף לעשיית הנזק אז יהיה פטור.

* באש האדם יוצר את הנזק ואילו לא עושה אותו, כי ברוח האי זו שמוליכה אותו, לכן פטור, ואילו ברקתא האדם והרוח ביחד עושים את הנזק לכן חייב בתשלומים.

שואלים כל הראשונים למה הגמרא דנה כאן בדיני הרחקות, הרי לכאורה הנזק של הרקתא, זהו נזק של אש, כמו אבנו סכינו ומשאו, ונצטרך לחייב תשלומים.

ישנם שלוש דרכים בראשונים להסביר את הקושיה,

"ואומר ר''י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח ואח''כ הולכת על ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע''י הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר"''

הרב סולייביציק מסביר שהכוונה של תוס' זה שעצם הדבר עצמו מזיק, זה כבר אש, לעומת הרקתא שעצם הדבר לא מזיק אלא הרוח הופכת את הרקתא לחפצא דמזיק.

"פירש מורי הרב ז"ל ושאני התם דממונו ממש הוא דמזיק שהאש היא שמזקת ששורפת וכן כובד האבן והסכין הם שמזיקים והלכך כוח אחר מעורב חייב שממונו הוא דאזיק אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים"

ההבדל בין רקתא לאש, זה שהאש היא עצמה זאת שמזיקה וכן כובד האבן הוא זה שמזיק ואילו הרקתא בעצמה אינה מזיקת וכתוצאה מכוח הרוח היא הולכת ומזיקת.

<u>תוס'-</u> עיקר החילוק בין אש לרקתא, מה היה ללא הרוח. כלומר האם ללא הרוח היה הנזק או לא היה הנזק.

<u>רשב"א-</u> עיקר החילוק איך נעשה הנזק, האם בשיתוף הרוח  או ע"י.

ההבדל בין רקתא לאש, שבאש הרוח היא עוזרת לאש, כלומר היא בכיוון התנועה של האש. ואילו ברקתא הרוח היא נגד פעולת הרקתא, שהרקתא הולכת למטה ואילו הרוח מעיפה את הרקתא כנגד הכיוון שהאדם פועל. ולכן, הרוח לא מתייחסת אליו, ויהיה פטור.

הנתיבות סובר שבאמת רקתא זה אש, אבל עדיין לא דנים בו דיני הרחקה, כי הוא שונה מכל נזקי אש שאפשר לשמור עליהם, כאן כדי לשמור על הרקתא צריך להתבטל לגמרי מן השימוש. והתורה לא חייבה שמירה במקום שהתבטל השימוש למרות שזה מן ארבע אבות נזיקין שאם יהיה נזק האדם יתחייב בתשלומים.

לכאורה אנחנו רואים אליבא דרבינא שרקתא לא צריך להרחיק לפי ר' יוסי כי זה לא גיריה דיליה, כי הרקתא לא באה מכוחו אלא מכוח הרוח. ואילו בסולם חייב להרחיק. מה ההבדל?

א- רבינא סובר שהמשנה לגבי סולם היא רק אליבא דחכמים ולא אליבא דר' יוסי.

ב- בסולם, משעת העמדת הסולם מגיע כבר הנזק, ואז מייחסים את זה יותר לאדם. כלומר לפי זה צריך לעשות שיקול כל הזמן עד כמה זה ביחס לאדם שנחייב.

מהגמרא לגבי עורבים (דף כ"ג) רואים שאפילו שגרמא בנזיקין פטור עדין צריך להרחיק, אז איך אצלנו רבינא אומר שלא צריך להרחיק?

א- הגמרא שבמקרה של עורבים לא סוברת את דעת רבינא.

הגמרא שואלת מה ההבדל בין גץ לרקתא, שברקתא לא צריך להרחיק לפי רבינא ואילו גץ חייב, הרי זה לכאורה אותה מציאות. עונה הגמרא שיש הבדל, בגץ נוח לו לאדם שהרוח תבוא ותעיף את הגץ מביתו שהבית לא יעלה באש. ואילו לגבי רקתא לאדם לא נוח שהרוח תבוא ותעיף את הרקתא. כי הרקתא לא מזיקה בעצם הטביעות שלה.

 

<u>הלכה א</u><blockquote>"מִי שֶׁעָשָׂה גֹּרֶן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. אוֹ קָבַע בֵּית הַכִּסֵּא. אוֹ מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אָבָק וְעָפָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הֶעָפָר אוֹ רֵיחַ בֵּית הַכִּסֵּא אוֹ הָאָבָק לַחֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוֹ. אֲפִלּוּ הָיְתָה הָרוּחַ הוּא שֶׁמְּסַיֵּעַ אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ וּמוֹלִיכָה אֶת הֶעָפָר אוֹ נְעֹרֶת הַפִּשְׁתָּן וְהַמּוֹץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמַגִּיעָתָן לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ וְלֹא יַזִּיקוּ. וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הָרוּחַ מְצוּיָה שֶׁכָּל אֵלּוּ כְּמִי שֶׁהִזִּיקוּ בְּחִצָּיו הֵן"</blockquote><u>הלכה ב</u><blockquote>"אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְהַרְחִיק כָּל כָּךְ אִם הוֹלִיכָה הָרוּחַ הַמְצוּיָה הַמּוֹץ וְאֶת הֶעָפָר וְהִזִּיקָה בָּהֶן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם שֶׁהָרוּחַ הוּא שֶׁסִּיֵּעַ אוֹתוֹ וְאֵין נֵזֶק זֶה בָּא מִכֹּחַ מַזִּיק עַצְמוֹ"</blockquote>מדברי הרמב"ם עולה, שהיזק ע"י רוח חייב להרחיק, כשיטת מר בר רב אשי ואמימר.

מהלכה ב' אנחנו רואים שהוא סובר שזה גרמא פטור, ולכן, פוסק כשיטת הראשונים שצריך להרחיק ופטור מלשלם.

<u>הלכה ז'</u><blockquote>"אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב. בָּא אַחֵר וְלִבָּהּ הַמְלַבֶּה חַיָּב. לִבַּתּוּ רוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה תָּמִיד הֲרֵי כֻּלָּן פְּטוּרִין. לִבָּה וְלִבַּתּוּ הָרוּחַ חַיָּב שֶׁהֲרֵי הוּא גָּרַם וְכָל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבַּנְּכָסִים כִּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין"</blockquote>מדברי הרמב"ם אנחנו רואים שבמקרה של ליבה וליבתה הרוח, האדם יהיה חייב, כלומר רואים לכאורה שגרמא חייב.