הלימוד באתר מוקדש
לעילוי נשמת פרופ' חכם יעקב שוויקה זצ"ל

שבין שאר מפעליו הרבים לריבוי והפצת התורה דרך מיחשוב
עודד, תמך וסייע גם לאתר זה לגדול ולהתפתח.

פרסם כאן או הקדש את הלימוד באתר >>

כיוון המיטה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מקורות
בבלי:ברכות ה ב
רמב"ם:בית בחירה ז ט
שולחן ערוך:אורח חיים ג ו; רמ יז

הכיוון שבו צריך להניח את המטה וטעם הדבר, ואם זהו דווקא בשעת תשמיש או גם כאשר ישן לבד.

סוגיית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (ברכות ה ב) מובאים דברי אבא בנימין, המעיד על עצמו שכל ימיו היה מצטער על כך שתהא מיטתו נתונה בין צפון לדרום.
ובשם רמי חמא בר חנינא בשם ר' יצחק מובא, שכל הנותן מיטתו בין צפון לדרום, הוויין ליה בנים זכרים, שנאמר (תהילים יז יד): "וצפונך תמלא בטנם, ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם".

המפרשים והפוסקים נחלקו האם כוונת הגמרא שראשה ומרגלותיה של המטה יהיו בין צפון לדרום, או שמא רוחב המיטה בין צפון לדרום כך שראשה ומרגלותיה בין מזרח למערב.
כמו כן דנו האם מדובר דווקא באדם הישן עם אשתו, או אף בישן יחידי.
בנוסף מצאנו מחלוקת האם דין זה הוא חובה, או שזו מעלה בלבד המועילה בין השאר ללידת בנים זכרים.

בין צפון לדרום או בין מזרח למערב[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת רש"י ודעימיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י מפרש (ד"ה צפון לדרום) שצריך שתהיה ראשה ומרגלותיה של המיטה, זה לצד צפון וזה לצד דרום, והטעם הוא מפני שהשכינה נמצאת במזרח או במערב, לכן בדרך תשמיש נכון להסב לרוחות אחרות. וכן דעת המרדכי (ברכות א ח).
כן כתב גם המעדני יום טוב על הרא"ש (ז), והוסיף שצריך דווקא שתהיה ראש המטה לצפון ומרגלותיה לדרום, שדווקא הרוח הצפונית החמה היא גורמת ללידת זכר, ושכן מוכח מהפסוק שהביאה הגמרא שמוזכר רק צפון ולא דרום. וכן הלשון 'בין צפון לדרום' משמע שהראש יהיה לצפון.

שיטת הרמ"ע מפאנו ודעימיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמ"ע מפאנו (ג) סובר שהמטה צריכה להיות דווקא ראשה ומרגלותיה למזרח ולמערב (דהיינו שרחבה לצפון ולדרום), ושזהו כנגד יצירתו של אדם הראשון, שקומתו הייתה מונחת בין מזרח למערב, וכשעמד על רגליו היו פניו למזרח וימינו לדרום, וכן היתה מיטתו. דבריו הובאו במגן אברהם (ג ז).

הרמב"ם כותב (בית הבחירה ז ט) שאסור לאדם לישון בין מזרח למערב. סתם ולא פירש.
ובשו"ת שב יעקב (ג), כתב בדעתו, שצריך שיהיו ראש המיטה ומרגלותיה בין מזרח למערב, כך שהאדם נתון בין צפון לדרום. והוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם דין זה יחד עם דין בית הכסא, כלומר שהטעם הוא משום גילוי ערווה. ואם נאמר שיהיה האדם ראשו לצפון ומרגלותיו לדרום, יהיו אחוריו למזרח או למערב, שהרי אסור לשכב פרקדן אלא על אחד מצדדיו, ולפי שסתם אדם ישן ערום, הרי שערוותו כלפי שכינה ואסור כמו בעושה צרכיו. וזהו הטעם שהרמב"ם לא חילק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו. ועוד שסתם אדם מפיח בשנתו, ונמצא עושה כן כלפי שכינה ח"ו.

אם דווקא באשתו עמו[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

ברש"י מבואר (ד"ה צפון לדרום) שאיירי דווקא באשתו עמו שכתב שמפני ששכינה נמצאת במערב, נכון בשעת תשמיש להסב לרוחות אחרות.
גם תוספות (ד"ה כל) מעמיד דווקא באדם הישן עם אשתו, ומפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב, גנאי הוא הדבר, ושכן מוכח מהפסוק[1]. וכן כתב המרדכי (ברכות א ח).
אמנם בשו"ת שב יעקב (ג) כתב שדברי התוספות מוסבים על דברי ר' יצחק שכל הנותן וכו' הויין ליה בנים זכרים, אבל אבא בנימין עשה כן אף בלא אשתו, שהרי הצטער על כך כל ימיו. ומדייק כן מלשון התוספות שלא ציטטו דברי אבא בנימין, אלא דברי ר' יצחק, ומוכח שרק בדבריו מפרשים כן.

הרמ"ע מפאנו (ג) הקשה על שיטת רש"י, שהרי מותר להרהר בדברי קדושה בשעת תשמיש, ואדרבה מצוה להרהר בהם בכל כוחו. ועוד, הרי כל החשש שנאמר לגבי העושה צרכיו שאין לפנות למערב, הוא רק כאשר נפנה בחוץ, אבל כאשר יש מחיצות וגדר לא נאמר, ואילו תשמיש המטה הוא לעולם במקום גדר, לכן ודאי אין הגמרא מדברת בשעת תשמיש משום כבוד השכינה.

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם מעתיק הלכה זו כחלק מהלכות מורא מקדש (בית הבחירה ז ט) וכותב שאסור לאדם לישון בין מזרח למערב.
מדבריו משמע שאין הדבר נוגע לענייני תשמיש, אלא זהו איסור מצד עצמו על שינה בין מזרח למערב, מפני שההיכל במערב. וכתב הבית יוסף (אורח חיים ג ד"ה ונראה מדברי הרמב"ם) שהעולם נוהגים כדברי התוספות להקפיד בזה רק עם האישה, אבל זהו מפני שלא מעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, אלא חד או תרי בדרא. וטוב להיזהר כדברי הרמב"ם.

האם זהו חיוב או מעלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מלשון רש"י (ד"ה צפון לדרום) משמע שאין כאן חיוב אלא שנכון לעשות כן. כן משמע מתוך התוספות ואף פשט הסוגיה נוטה כן, שהיא רק מעלה כדי לזכות בבנים זכרים.
גם הטור בקיצור פסקי הרא"ש (א ז) כתב רק שטוב לתת מטתו כדי שיהיו לו בנים זכרים, ומשמע שאין כאן חיוב, וכנראה מסיבה זו לא העתיק דין זה להלכה ב'ארבעה טורים'[2].

לעומת זאת מדברי הרמב"ם מבואר (בית הבחירה ז ט) שהוא איסור מעיקר הדין, ולא רק מעלה כדי לזכות בבנים זכרים.
וכן דייק הבית יוסף (אורח חיים ג ד"ה ונראה מדברי הרמב"ם) בדבריו.

שיטת הזוהר והמקובלים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מובא בזוהר פרשת במדבר (קיז א), שהנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים. ובמגן אברהם (ז) הבין שהכוונה שרוחב המיטה יהיה בין צפון לדרום, אך ראשה ומרגלותיה למזרח ולמערב. ובפרי מגדים (אשל אברהם ז) הסביר דבריו, שמילת 'בין' הכוונה המטה עצמה ולא ראשה ומרגלותיה, ולכן יש לפרש כן גם בגמרא. אמנם העיר שרש"י לא פירש כן, מפני שלא ירד לפרש מילת 'בין'.
ובתשובת שב יעקב (ג ד"ה וכן משמע) ביאר לדעת הזוהר, שצריך הראש להיות לצד מערב והרגלים לצד מזרח. ועל פי הפסוק 'שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני', צריך שיהיה האיש בצד דרום והאישה בצד צפון, וכך שמאלו של האיש תחת ראש האשה.

אמנם בשו"ת בנין של שמחה (ג) כתב שמהזוהר מוכח שמדובר דווקא באשתו עמו (ודלא כהשב יעקב שאיירי אפילו לבד). והוסיף שגם לא מוכח מהזוהר כלל כמו שהבינו המג"א והשב יעקב, שהרי גם בזוהר כתוב 'בין צפון לדרום' וכלשון הגמרא, ואם כן שפיר יש לפרש כרש"י, שמרגלותיה וראשה לצפון ודרום. ובהמשך דבריו הוסיף (ד"ה והנה זה רבות), ששמע מר' חיים מוולאז'ין שכן אמר לו הגר"א שאין הפשט בזוהר כמו שפירשו המקובלים והרמ"ע מפאנו, אלא שלא פירש לו הפירוש הנכון. וברור לו שהפירוש הוא בין צפון לדרום כפשוטו וכמ"ש רש"י.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

השלחן ערוך הזכיר הלכה זו של כיוון המיטה פעמיים. פעם אחת בהלכות השכמת הבוקר (אורח חיים ג ו), שם כתב שאסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו, ושנכון להיזהר אף כשאין אשתו עמו. וכן להלן בהלכות צניעות (אורח חיים רמ יז), כתב שמטה שישן בה עם אשתו צריך שתהיה ראשה ומרגלותיה כלפי צפון ודרום.

במחצית השקל (ז) כתב שגם בשו"ע לא מפורש אם כוונתו שאורך המיטה יהיה בין מזרח למערב או שמא הרוחב. אך בפרי מגדים (אשל אברהם ז) כתב שאין לפרש בשולחן ערוך אלא כפירוש רש"י, שהמיטה תהיה ראשה ומרגלותיה לצפון ודרום, שהרי כן מפורש בסימן ר"מ. וכן הבין הלבוש (ו).
עוד הוסיף הלבוש, שאין חילוק בזה בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ, שהא דאמרינן שכינה במערב הוא לגבי כל העולם. וכן אין חילוק בין מקום בלי מחיצות למקום עם מחיצות, ואפילו אין אשתו עמו נכון להיזהר מפני כבוד השכינה.
המגן אברהם (ז) כתב לבאר, שאף שבבית הכסא מהני מחיצות, בשינה לא מהני מפני שליכא היכרא במחיצות, לפי שדרכו בכך, ועוד שבחדר הוא גם מקום השראת שכינה, מה שאין כן בית הכסא עם מחיצות שאפילו מלאכים אין נכנסים לשם.

בערוך השלחן (ג יג) כתוב שלא נהגו להיזהר בדבר זה, מפני שתופסים כהטור לדינא שאין זו אלא מעלה, ועוד כיון שיש מחלוקת מה הכוונה בין צפון לדרום, שוב אין הכרע בדבר.
אמנם המשנה ברורה (יא) כתב שטוב יותר לכתחילה לנהוג כהשלחן ערוך[3], מפני דברי ה'בנין של שמחה' הנ"ל בשם הגר"א, שגם כוונת הזוהר היא כהגמרא.

ראשו לצפון דווקא[עריכה | עריכת קוד מקור]

המעדני יום טוב על הרא"ש (ז) כתב שצריך דווקא שתהיה ראש המטה לצפון ומרגלותיה לדרום, שדווקא הרוח הצפונית החמה היא גורמת ללידת זכר, ושכן מוכח מהפסוק שהביאה הגמרא שמוזכר רק צפון ולא דרום. וכן הלשון 'בין צפון לדרום' משמע שהראש יהיה לצפון. והביאו להלכה המשנה ברורה (יא).

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ הגר"א הסביר שכוונת התוספות על ההבטחה לבנים, שזה מוכיח שאיירי באשתו עמו.
  2. ^ מדברי הבית יוסף (ד"ה ומ"ש דלא יישן) נראה שהבין שהטור כן הביא דין זה להלכה, אך לפנינו בטור הגירסה 'שלא יישב', ולפי זה הטור לא איירי בכיוון המיטה בשעת השינה.
  3. ^ כוונתו כפי שפירש בסי' ר"מ, וכשיטת רש"י והלחם חמודות, שהרי מדברי השו"ע כאן אין הכרע כנ"ל.