הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:מחאה"

חזקת שלוש שנים היא תהליך משפטי שבין הבעלים המקוריים של השדה (להלן מרא קמא), לבין מי שנמצא כעת בשדה (להלן המחזיק) וטוען שקנה את השדה מידי המ"ק. הדרך של המחזיק לזכות בשדה אף ללא שטר היא חזקת שלוש שנים. השאלה היא מה המ"ק יכול לעשות כנגד החזקה הזו? באופן פשוט, התשובה היא להתנהג כמו שעושים בכל סכסוך ממוני. אם אדם גזל את חברו, תחילה הנגזל פונה לגזלן בבקשה להשיב את הגזילה. אם הנגזל איננו נעתר לבקשתו, הנגזל תובע את הגזלן בבית הדין כדי שהחפץ יושב לחזקתו. לכאורה התהליך היה אמור להיות זהה בחזקת שלוש שנים – המ"ק יפנה למחזיק, ואם פניה זו לא תועיל, הוא יתבע אותו בבית הדין.

אלא שבגמרא אנו מוצאים כדבר פשוט שישנה חלופה לתהליך זה – מחאה. באופן כללי הכוונה היא אמירה כלשהי של המ"ק למחזיק, המפקיעה את אפשרותו של המחזיק ליצור חזקה. אלא שיש לשאול מה המקור למחאה, ומדוע היא נתקנה. כלומר, מה מייחד את חזקת שלוש שנים, שתוקן עבורה מוסד מיוחד של מחאה, שלא קיים בסכסוכים אחרים.

כפי שאמרנו לעיל, המחאה נועדה למ"ק – והיא מהווה תחליף לתביעת המחזיק בבית דין. ממילא, מטרת המחאה היא למנוע מהמחזיק ליצור חזקה. כדי להבין כיצד המחאה עובדת, עלינו להבין כיצד החזקה עצמה עובדת. בדבר זה נחלקו הראשונים.  

לדעת רשב"ם, החזקה עומדת במקום שטר [ב"ב ל, ב ד"ה 'אמר רבא'] – כלומר היא מהווה ראיה על המכירה. עקרונית קונה צריך ראיה של השטר על המכירה, אך לאחר שלוש שנים לגיטימי לאבד את השטר, והחזקה עומדת במקומו. תפקיד המחאה הוא לגרום לכך שהחזקה לא תיחשב ראיה – אלא יש צורך לשמור על השטר.

הרמב"ם סובר שחזקת שלוש שנים היא מעין חזקת קנין, והעיקרון שלה הוא שלאחר ג' שנים יש למחזיק חזקה שמה שתחת ידו שלו - כמו במטלטלין [קונטרס הביאורים כב]. לגבי המחאה, בפרק י"א מהלכות טוען ונטען הציג את המחאה פעמיים [הלכה ב, והחל מהלכה ה]. בסוף הפרק עולה שתפקיד המחאה הוא כמו שכתב הרשב"ם, לגרום לכך שאיבוד השטר איננו לגיטימי. בנוגע להזכרה הראשונה ניתן לומר שתפקיד המחאה הוא להוות מענה של המ"ק כנגד הישיבה הממשוכת של המחזיק. המחאה לא מתייחסת לשטר – אלא לעצם הישיבה של המחזיק. לעומת זאת בסוף הפרק הרמב"ם דן בתפקידה הנוסף של מחאה - טענה כנגד איבוד השטר. שני התפקידים הללו הם כנגד שני הדברים שעושה המחזיק. מצד אחד הוא יוצר לעצמו מוחזקות, ומצד שני הוא מאבד את הראיות. הרמב"ם מסביר שהמחאה באה למנוע את שני הדברים הללו.  

במספר מקומות הגמרא מציגה התלבטות האם המחאה של המ"ק חייבת להיות דווקא בפניו של המחזיק או לא [ב"ב לח, א]. הגמרא אומרת שהסברה שמחאה שלא בפניו תהיה מחאה היא: "חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה". כלומר, דרכם של בני אדם להעביר מידע, ולכן לא ייתכן שהדבר לא התפרסם. להלכה נפסק שמחאה שלא בפניו נחשבת למחאה.  

ניתן להבין את המחלוקת במספר דרכים. ניתן לומר שזו מחלוקת מציאותית, האם אומרים שדבר מתפרסם או לא. עוד ניתן לומר שגם מי שמצריך מחאה בפניו איננו חולק על הסברה שהדבר יתפרסם, אלא הוא סובר שהפרסום איננו מספיק. כפי שאמרנו לעיל מטרת המחאה היא להחליף תביעה רגילה בבית הדין. השאלה היא כמה מהצד הרשמי של בית הדין נשאר במחאה. ניתן לומר שגם במחאה ישנו צד של דיון בבית דין, ולכן למרות שמצד הפרסום אין צורך בדבר – בכל זאת המחאה חייבת להיות בפני המחזיק, כמו שהיה תובעו בבית דין. מהריטב"א [לח, ב ד"ה 'לאפוקי'] עולה שהמחלוקת היא ביחסו של המחזיק למחאה. אם המ"ק איננו מוחה בפניו, המחזיק לא לוקח את המחאה ברצינות והוא מאבד את שטרו. לכן המחאה חייבת להיות דווקא בפניו, כדי שהמחזיק ישמור על שטרו.

תפקיד המחאה משפיע באופן ישיר על הזמן שבו נדרש למחות. הרשב"א כותב שהמחזיק זוכה בשדה רק אם המ"ק לא מחה בסוף השנה השלישית [ב"ב כט, ב ד"ה וקיי"ל]. אך אם הוא היה מנוע מסיבה טכנית מלמחות בזמן זה – אין למחזיק ראיה. כלומר, עיקר הראיה שבאי המחאה מתבססת על שתיקה בסוף השנה השלישית. הסברה לכך היא שעד זמן זה, יש למ"ק הסבר מדוע הוא לא מחה. מכיוון שהמחזיק לא מאבד את שטרו בתוך שלוש שנים, המ"ק לא חושש למחות. שהרי הוא יודע שאין שטר, וממילא כאשר הוא יתבע את המחזיק הוא יזכה בדין. אך בסוף שלוש שנים לא ניתן לדרוש מהמחזיק שטר, ולכן המ"ק חייב למחות. אם הוא לא עשה זאת – זו ראיה שהשדה איננה שלו. שיטת הרשב"א היא שהראיה של המחזיק היא מאי מחאתו של המ"ק בשנה השלישית. הרשב"א פה הולך לשיטתו ושיטת הרמב"ן לעיל, ומכיוון שהחזקה מתבססת על אי המחאה, אזי אי המחאה צריכה להוות ראיה טובה – וזה אפשרי רק בסוף השנה השלישית.

הרמב"ם חולק על הנקודה הזו, ולדעתו הראיה איננה רק מהשתיקה בסוף שנה השלישית, אלא מהשתיקה לאורך שלוש שנים. וכך דבריו: "מפני שאומרים לו לשמעון (=המחזיק) אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתת למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך" [טוען ונטען יא, ב].  

נראה שהמחלוקת היא בכוחה של המחאה. לדעת רבנו גרשום המחאה מפילה את כל התביעה של המחזיק, וממילא הוא איננו יכול לזכות בטענתו המקורית. אך לדעת רשב"ם המחאה רק גורעת מטענתו של המחזיק, אך היא לא מפילה אותה לחלוטין. לכן במקרה שתהיה למחזיק ראיה אחרת על אותה הטענה – הוא יוכל לחזור ולטעון אותה.  

בגמרא מובא הניסוח של המחאה. תחילה הגמרא שוללת ניסוח הלוקה בחסר: "פלניא גזלנא הוא - לא הויא מחאה" [ב"ב לח, ב]. כלומר, האשמה סתמית ולא מבוססת כמו "פלוני גזלן הוא" לא מהווה מחאה. הרשב"ם מסביר שמטרת המחאה היא לגרום למחזיק לשמור על שטרו, ואמירה סתמית כזו לא מעוררת אותו לשמירה, שהרי אין פה האשמה על מקרה ספציפי – אלא הוצאת לעז בלבד [שם]. לאחר מכן הגמרא מציגה את הניסוח המלא: "פלניא גזלנא הוא דנקיט לה לארעאי בגזלנותא, ולמחר תבענא ליה בדינא - הויא מחאה". הניסוח המלא כולל שני דברים שלא היו בניסוח החסר. ראשית ההאשמה היא על מעשה ספציפי "שלקח את האדמה שלי בגזלנות". שנית, המ"ק אומר שיהיו תוצאות למעשיו של המחזיק: "למחר אתבענו בדין".  

נחלקו הראשונים האם שני התוספות נצרכות, או שמא רק התוספת הראשונה נצרכת. רשב"ם כתב לעיל שהחוסר בניסוח הראשון הוא שאין פה האשמה ספציפית. לכן הוא כותב שבאמת אין צורך בשתי ההוספות, אלא רק בתוספת הראשונה. לשיטתו הניסוח המלא של המחאה הוא: פלוני גזלן הוא, שלקח את האדמה שלי בגזלנות". הרמב"ם לעומת זאת מביא את הניסוח במלואו, והוא סובר ששתי ההוספות נצרכות.

בגמרא ישנם שתי דעות לגבי סך האנשים שיש למחות בפניהם – יש שאמרו בפני שנים, ויש שאמרו בפני שלושה [לט, א-ב]. הגמרא מעמידה לבסוף שתי אפשרויות להבנת המחלוקת. ראשית הגמרא מציעה שהמחלוקת היא האם המחאה צריכה להיות בפני המחזיק או לא. הגמרא מביאה אפשרות נוספת, שמי שמסתפק במחאה בפני בשניים סובר שהמחאה היא עדות, ואילו מי שדורש שלושה סובר שהמחאה צריכה להיות "גילוי מילתא" – כלומר פרסום.  

נתחיל מהתשובה הראשונה של הגמרא. בגירסה שלפנינו נאמר שמי שסובר שמחאה צריכה להיות בפני המחזיק סובר שצריך למחות בפני שנים, ומי שסובר שמחאה שלא בפניו נחשבת מחאה – מצריך שלושה. ההסבר לכך הוא שאם המחאה היא בפני המחזיק, ממילא לא צריך לפרסם אותה. הסיבה היחידה שיש צורך באנשים חיצוניים היא רק כדי להעיד על עצם המחאה, ולכך מספיק שני אנשים. אך אם ניתן למחות שלא בפני המחזיק, צריך לדאוג לכך שהמחזיק ישמע על המחאה – ולכן צריך פרסום גדול של שלושה.

בירושלמי [ב"ב ג, ג] שאלת הגמרא מוצגת באופן שונה. השאלה היא האם ערר, כלומר המ"ק, צריך בית דין או לא. לפי זה השאלה היא מאוד ברורה – האם המחאה היא דבר משפטי המצריך בית דין, או שמא מדובר במעשה אנושי שלא מצריך בית דין.

בסעיף הקודם ראינו שיש צורך למחות בפני כמה אנשים, כך שברמה העקרונית ודאי שיש צורך לפרסם את המחאה. השאלה היא האם חובה על המחזיק לשמוע את המחאה – או שמא רק חובה על המ"ק למחות. הנפקא תהיה במקרה שהעדים שמחה בפניהם באים ואומרים שהם לא פירסמו את המחאה – האם במקרה כזה המחזיק זוכה בשדה או לא. מהתוספות [לח, א ד"ה מחאה] משמע שמחאתו של המ"ק לא תועיל. הם הבינו שהמטרה של המחאה היא לומר למחזיק לשמור על שטרו. לכן במקרה שהמחזיק לא יכול היה לקבל את המסר הזה, איבוד השטר הוא לגיטימי והוא זוכה בשדה. לעומת זאת לדעת רבנו יונה [כט, א ד"ה אמר רבא] מחאה כזו תועיל. זאת מכיוון שלדעתו עיקר המחאה היא ראיה של המ"ק שהוא לא שתק, ממילא הפרסום המעשי איננו דבר הכרחי.

הרשב"ם מסכים עם רבנו יונה מבחינה דינית [לט, א ד"ה מחאה שלא פניו], אך בכל זאת הוא כותב במספר מקומות שמטרת המחאה היא שהמחזיק ישמור על שטרו [ל, ב]. אם כן נראה שברמת העיקרון הוא כמו התוס', אך בכל זאת הוא היקל על המ"ק שלא צריך לדאוג לזה שהמחזיק אכן יידע על המחאה.

הגמרא דנה גם לגבי מקרה שהעדים אמרו מראש שהם לא הולכים לפרסם את המחאה. רב פפא אומר שמחאה כזו איננה נחשבת למחאה. הסברה היא שהעובדה שהוא הסכים למחות בפני עדים כאלו מעידה שרצונו שהמחאה לא תתפרסם, וממילא אנו מחזיקים אותו כגזלן, כמו במקרה שהוא עצמו אמר לעדים לא לפרסם את המחאה.  

כפי שאמרנו ישנם שתי גישות עיקריות להבנת תפקיד המחאה. גישה אחת אומרת שהמטרה היא שהמ"ק יראה שהוא לא שתק. הגישה השניה רואה את המחאה כאמירה למחזיק שישמור על שטרו. הגמרא דנה במקרים בהם פעולה נחשבת לתחליף למחאה. לפי הגישה הראשונה שהצגנו, כל פעולה שמראה על בעלות של המ"ק אמורה להוות תחליף ראוי למחאה. אך לפי הגישה השניה ישנו צורך במעשה שמבהיר למחזיק לשמור על שטרו.

הגמרא אומרת [לט, א] שאם המ"ק מוכר את השדה, אז "אין לך מחאה גדולה מזו". הסברה לכך היא פשוטה, כאשר המ"ק מוכר את השדה הוא מראה שהוא בעלים על השדה, ולכן כדאי למחזיק לשמור על שטרו. נחלקו הראשונים האם דווקא מכירה בשטר נחשבת למחאה [רא"ש ג, ח], או שמא ניתן למכור אף שלא בשטר [שיטה לא נודע למי]. ניתן לומר שהמחלוקת היא גם כן בתפקיד המחאה. הרא"ש דורש פרסום גדול יותר, משמע שהוא הבין שהמחאה צריכה להיות אמירה למחזיק. אך לדעת השיטה המחאה רק נועדה להראות שהמ"ק לא שתק, ולכך מספיק גם מכירה בעדים בלבד, למרות שהוא מתפרסם פחות ממכירה בשטר.

רשב"ם הציג חלופה נוספת למחאה [לג, א]. הגמרא מביאה את המקרה של רבא בר שרשום, ושם אביי אומר לו שהוא לא יכול לטעון שהשדה שלו בחזקת ג' שנים, בגלל שיצא על השדה קול שהיא של יתומים. רשב"ם כותב שהקול מהווה מחאה, ובעקבותיו היה למחזיק לשמור על שטרו.