הלימוד באתר ויקיסוגיה מוקדש לששת מיליון קרובנות השואה.
שנשרפו, שנחנקו, שנשרפו ונקברו חיים.
תהיה נשמתם צרורה בליבינו.

תערובת

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־22:45, 27 בדצמבר 2020 מאת חיים ברזל (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תערובת

מקור מדברי הגמרא בפסחים

א) פסחים עו. "אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא" וכו', ושם "תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא" וכו'.

דברי הרי"ף הנוגעים להלכה

וכ' הרי"ף בחולין לב. מדה"ר "הא מלתא פסקו בה רבואתא כלוי וכו' ואיכא מאן דפליג בהא מלתא ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי וכו' דהא תני רב כהנא בר חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא דאלמא כרב ס"ל ואנן לא איסתבירא לן אלא כדפסקו קמאי ז"ל והני ראיות דדחו בה לפיסקא דקמאי אית להו דחיאתא וכו' ועוד דכד דייקת למימריה דרב משכחת ליה דשאיך בההוא מימרא דיליה דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ורבנן פליגי עליה דרבי יהודה וקי"ל דכל איסורין שבת' בששים ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה" עכ"ל. והקשה הר"ן וז"ל "מה שכתב דרב לטעמיה דס"ל דמין במינו לא בטיל אפילו במשהו ומש"ה אסר בריחא ליתא דהא אמרינן עלה בגמ' דפלוגתייהו תליא בפלוגתא דפליגי תנאי בהרודה פת חמה והניחה על פי חבית של של יין של תרומה שהוא מין בשאינו מינו והוי בששים לכו"ע ואמרינן דר"מ אוסר משום דס"ל דריחא מלתא היא ורב כר"מ" עכ"ל, נראה שפירש דכונת הרי"ף דריחא לאו מלתא היא היינו שהוא משהו, ובטל בס', ולכך רב דסובר דמב"מ לא בטיל, במין במינו ריחא מלתא היא. ב) עוד כ' שם הרי"ף וז"ל "והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא לאו כרב אסרי בלחוד אלא אפילו כלוי אסירי למיכלינהו בכותחא מ"ט וכו' דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הויא לה כדבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהוא אחד באלף כריחא בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דסבירא לן כרב" עכ"ל, וכ' הר"ן וז"ל "אינו מחוור שהרי רבא כי אמר ריחא לאו מלתא היא אפילו בפני עצמו קאמר דהא בת תיהא הכי הוא והיאך אפשר דבפני עצמו לאו מלתא וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסור תערובתו ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בטל כשאר האיסורין בנותן טעם וראיה לדבר מדתנן בנדרים וכו' ומיהו אכתי לא נהירא דהא אשכחן בבשר בחלב דמותר כל היכא דליכא נותן טעם דהא אמרינן דדגים שעלו בקערה שנתבשל בה בשר שמותר לאכלן בכותח משום דהו"ל נ"ט בר נ"ט ולא אסרינן ליה משום דבר שיש לו מתירין מפני שאפשר לאכול הדגים בלא כותח אלמא לא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שנאסר עם כותח לעולם" וכו' עכ"ל. ג) ובגמ' ק. שהובא לעיל בתו"ד הרי"ף "אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה", וכ' הר"ן וז"ל "ולענין הלכה וכו' במאי דאמר דחתיכה עצמה נעשית נבילה אע"פ שנראה מדברי הרב אלפסי ז"ל דבהא נמי לא קי"ל כוותיה שהרי השמיטה מן ההלכות אינו מחוור" וכו' עכ"ל, וכ' בר"ן בסוף טיפת חלב וז"ל "אבל יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל למה לא פסק בכאן שחתיכה עצמה נעשית נבילה להצריכה שיעור כיוצא בה לדברי חכמים שאומרים מין במינו בטיל ויש אומרים כדי להעמיד דבריו דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא למ"ד מין במינו לא בטיל שכך הדין אבל לדידן דקי"ל מין במינו בטיל אין ענין לחתיכה עצמה נעשית נבילה" וכו', ולפ"ז הרי"ף פירש כן בכונת הגמ' "רב כמאן אמרה לשמעתתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל" דלא כרש"י שפירש "ואפילו יש בהן כדי לבטל החתיכה כולה נאסרות כולן מפני שהן מינה ורב ס"ל כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל", נראה מדבריו שלא אמרינן "רב כמאן אמרה לשמעתתיה" אלא לענין לאסור את החתיכה במשהו אבל בפחות מששים לכו"ע אסור, אבל הרי"ף פירש דכונת הגמ', דעצם הדין דחנ"נ שאסור אפילו בדאיכא ס' כנגד הטיפה ובעי' ס' כנגד החתיכה כולה, הוא כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. והקשה ע"ז הר"ן שם וז"ל "ואין זה דרך מחוור וירושלמי דתרומות הוי תיובתיה", וכונתו לירושלמי שהביא לעיל בתו"ד דמבואר דאמרינן "חתיכה נעשית נבילה" אפילו במין בשאינו מינו, ולכאורה להרי"ף צ"ל דרק במין במינו אמרי' כן ורק לרבי יהודה שאומר מב"מ לא בטיל, דאל"כ אינו ענין לרבי יהודה וחכמים.

ביאור דעת הרי"ף

ד) ונראה בכל זה בכונת הרי"ף באופן אחר, שדעתו היא דרק למ"ד מין במינו לא בטיל שייך לומר גם במין בשאינו מינו חתיכה נעשית נבילה, וכן במש"כ בענין ריחא מלתא כונתו ג"כ באופן זה, דרק למ"ד מין במינו לא בטיל שייך לומר ריחא מלתא גם במבשא"מ, וכן בדבר שיש לו מתירין כונת הרי"ף כנ"ל דכיון דמין במינו בדבר שיש לו מתירין לא בטיל לכך גם כן במין בשאינו מינו אמרינן ביה ריחא מלתא, ולכך ל"ק כלל מדגים שעלו בקערה, דודאי לא חשיב דבר שיש לו מתירין שייאסר במשהו, כיון שהוא מין בשאינו מינו וכיון ששייך ביה ביטול בס' מותר גם בנ"ט בר נ"ט שלא חשיב כנותן טעם, אלא דכיון דאסרינן בדבר שיש לו מתירין במין במינו, אסרינן גם בריחא אפילו במין בשאינו מינו. והביאור בזה דהנה בפלוגתת רבי יהודה ורבנן במין במינו נראה, דהנה בדבר שלא בטל אפילו באלף יש לעיין מצד מה אסרינן לאכול כל התערובת כיון שלא נתנה טעם ולכאורה כשאוכל מהתערובת אין אוכל האיסור כלל ולא טעמו. ונראה בדעת הרי"ף דסובר דהאיסור הוא לאכול את ההיתר, כיון שהוא חלק מהתערובת שמעורב בה איסור והכל נחשב אחד, ובזה פליגי רבנן, דסברי דגם במין במינו א"א לאסור בפחות מס' משום שיסוד האיסור בתערובת הוא לאכול את האיסור דוקא, וכל בפחות מס' שמורגש הטעם וטעם כעיקר אסור לאכלו משום שאוכל את האיסור (או משום שההיתר נהפך לאיסור, עמש"כ "טעם כעיקר"), אבל אין איסור באכילת ההיתר עצמו. וזה כונת הרי"ף דרב שאומר חנ"נ אזיל לטעמיה דס"ל כרבי יהודה, כלומר דכיון שחזינן במין במינו שיסוד האיסור הוא לאכול גם את ההיתר ולכך שייך ללמוד במין במינו מדם פר ודם שעיר לאיסורים, אם כן גם במבשא"מ שנתחדש דבפחות מס' בטל האיסור וממילא כל התערובת מותרת, אבל אכתי ודאי יש לומר חתיכה נעשית נבילה, משום דכשנתערב בפחות מס', אסור לאכול גם ההיתר כיון שהכל תערובת אחת וכנ"ל, ואם כן ודאי בעי' ס' נגד כל התערובת (ובמין במינו עם חתיכת ההיתר שמעורבת עם האיסור יהיה הכל אסור), כיון שהכל דינו כאיסור. וכן בריחא מלתא דסובר הרי"ף דרב כלוי, דלא שייך לאסור הריח עצמו אף על פי שהוא ריח של איסור כיון שאינו טעם, דדוקא טעם כעיקר, אבל ריח לא (והשתא הדר ביה ממה שדימה דברי אביי להא דרב, דלאביי ודאי יש לאסור ריח בפני עצמו), אלא דכיון שמעורב כאן בהיתר ריח של איסור, אם כן גם ההיתר חשיב איסור, שהכל הוא דבר אחד, וממילא יש לאסרו באכילה. וזה כונת הרי"ף דלדידן בדבר שיש לו מתירין ודאי י"ל ריחא מלתא, משום דבדשיל"מ דגם לדידן במין במינו לא בטיל, נמצא שגם ההיתר אסור כיון שהוא חלק מתערובת של היתר ואיסור, כמו לרבי יהודה בכל דבר, ואם כן ודאי בדשיל"מ אמרינן ריחא מלתא לאסור ההיתר באכילה כיון שמעורב בו ריח של איסור. ולפ"ז ל"ק מידי מה שהקשה הר"ן איך אפשר להתיר ריח בפ"ע ולאסרו כשנתערב בדבר שיש לו מתירין, דבדשיל"מ להרי"ף ההיתר נאסר ולא הריח עצמו וכנ"ל וברור. והר"ן סובר דהאיסור בתערובת הוא האיסור המעורב בה ולא ההיתר, ודין חנ"נ כ' הר"ן בסוף כל הבשר בטיפת חלב, שאינו שייך מדאורייתא אלא בבשר בחלב ובשאר איסורים אינו אלא מדרבנן משום לתא דבשר בחלב.]