שיחה:טעם כעיקר - טעימת המאכל

הסבר החוות דעת

את דברי הרמ"א ע"פ הסבר החוו"ד ניתן לראות בעוד מקומות:
בסימן צח סעיף ב פסק הרמ"א שהגדרת מין במינו תלויה בשם ולא בטעם. נסביר את הדברים: נחלקו אביי ורבא בע"ז לגבי יין שנתערב בענבים, או שכר חיטים בשכר שעורים האם הולכים אחר הטעם או אחר השם. שלפי רבא אם השם זהה נחשב מין במינו ואינו בטל אלא אוסר במשהו, ולאביי אם הטעם זהה נחשב מין במינו. כתב הב"י בשם המרדכי והאגור שקיימא לן כרבא שהולכים אחר השם. וכן פסק הרמ"א, שהגדרת מין במינו אינה תלויה בטעם אלא בשם. והשיג עליו הש"ך, שכל הדין שמין בשאינו מינו בנותן טעם הוא מדין טעם כעיקר, והדין של מין במינו הוא מדין אחרי רבים להטות, אך אם יש טעם גם במין במינו אין סברא לומר שמין במינו ייבטל ברוב! כל מה שרבא אומר בגמרא בע"ז הוא אומר לפי השיטות שמין במינו אינו בטל אלא אוסר במשהו (עכ"פ ביין נסך או בטבל או בדבר שיש לו מתירין), שאז הסברא שמין במינו אינו בטל הוא משום שאין התנגשות בין הדברים, ועולה השאלה האם מה שמגדיר זה השם או הטעם, ובזה הלכה כרבא שהולכים אחר השם. אבל לאחר שאנו פוסקים שמין במינו בטל ברוב מה הסברא להגיד שלא מתחשבים בטעם אלא השם קובע? כל מה שכתב הא"ז זה רק לגבי מקרים בהם מין במינו הוא חומרא, כגון בדבר שיש לו מתירין או בטבל ויין נסך, שאז ההגדרה היא לפי השם, אך לא במקום שמין במינו הוא קולא. לכן חולק הש"ך על הרמ"א. וכמו הש"ך כתבו רבים מן האחרונים – מנחת כהן, פר"ח, פרי מגדים ועוד.
אולם החוו"ד כתב כדעת הרמ"א והסביר אותה ע"פ שיטתו: במקרה של שני דברים ששווים בטעם ולא בשם, סובר הרמ"א שנחשב מין בשאינו מינו, ואף שלכאורה אין כאן טעם, ומהיכא תיתי לאסור, סובר הרמ"א שכדי לבטל ממשות של איסור במין בשאינו מינו צריך שישים. (לגבי המקרה של שני דברים שאינם שווים בטעם אבל שווים בשם, מסביר החוו"ד כך: לכאורה אם טע"כ דאורייתא, מהיכא תיתי להתיר? אלא שסובר הרמ"א שכל מה שאומרים טע"כ דאורייתא הוא דווקא כאשר נתן טעם קודם שנתבטל, אבל אם קודם בטל ברוב (שהרי מוגדר כמין במינו), שוב אין טעמו אוסר מן התורה.)

ניתן לראות שמחלוקת זאת חוזרת על עצמה גם בסימן קט סעיף א: הרמ"א פוסק שם שאיסור שנתערב יבש ביבש במין בשאינו מינו בטל רק בשישים בין אם הוא איסור דאורייתא ובין אם הוא איסור דרבנן. הש"ך שם התקשה בהבנת דברי הרמ"א, כיוון שהש"ך הבין (ע"פ הראשונים) שכל הסיבה שמין בשאינו מינו יבש ביבש אינו בטל בפחות משישים היא שמא יבשל את התערובת, ואז האיסור ייתן טעם ויהיה אסור מן התורה. ממילא סובר הש"ך שכאשר כל האיסור הוא איסור דרבנן, כך שגם אם יבשל לא יהיה כאן איסור דאורייתא, מין במינו יבש ביבש בטל ברוב. אולם ע"פ הסבר החוו"ד דברי הרמ"א מובנים, שהסיבה שמין בשאינו מינו יבש ביבש לא בטל בפחות משישים אינה בגלל החשש שמא יבשל, אלא בגלל שסובר הרמ"א כדעת רש"י, שכדי לבטל ממשות של איסור במין בשאינו מינו צריך שישים.

הערות

1. בשיטת התוס' לא צריך להגיע למצב שבמקרה טעם גוי, ברגע שהתירו לישראל הוא אוכל ואז הוא יטעם בעצמו אם יש איסור

2.בטעם הרמב"ן רהרשב"א צריך להסביר שטעמם בעצם כמו הר"ן (ואם זכורני נכון הר"ן אכן מסכים לשיטתם, עיין בי"ו), שכיוון שאי אפשר לדעת כמה נפלט והאם יש שישים כנגדו (כמו סברת הר"ן שמתירים בספק). מקורות:טור צח: "והרמב"ן חילק היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמו אלא שאין אנו יודעים כמה הוא בהא סמכינן אקפילא" רשב"א תהב"א ד,א:" דכל היכא דלא ידעי מאי דנפק מיניה אי איכא קפילא וטעמיה וליכא טעמא אע"ג דליכא ששים בדידיה מותר דכיון דליכא טעמא מידע ידעי דלא נפק מיניה טפי מאחד בששים שבהיתר והוא שלא נמחה שם גופו של איסור וכמו שאני עתיד לכתוב למטה באיסורין שבטל בששים. אבל ליכא קפילא בכולה קדירה משערין דמאי דנפק מיניה לא ידעינן., אבל אם ממשות האיסור התערבה, אין האיסור בטל בפחות משישים"

3. בשיטת השו"ע ייתכן שראוי להביא את הגר"א ז שכותב שלא מוכרח שהשו"ע פוסק כשיטת הרמב"ם

4. בשיטת הרמ"א כתב הגר"א שם שמוכרח שפוסק כתוס' ורא"ש שאחרת יצא שבגלל שלא סומכים על הגוי מקלים לא לבדוק במקומות שהיה צריך (שהרי יוצא שמקלים שלא לבדוק בפחות משישים), אך הפמ"ג חולק עליו בשפ"ד,ד , ונראה לי שממש כדאי להביאו מכיוון שראיתו חזקה