הבדלים בין גרסאות בדף "שבועת החנווני על פנקסו"
שלמה סולומון (שיחה | תרומות) |
שלמה סולומון (שיחה | תרומות) (←סיכום) |
||
| שורה 35: | שורה 35: | ||
== סיכום == | == סיכום == | ||
לסיכום נראה שיש שתי גישות בהבנת תקנת שבועת החנווני.</br> גישה אחת אומרת שמצד שורת הדין היה בין על הפועלים ובין על החנווני ליטול בלי שבועה מבעה"ב. וזאת ממספר טעמים, מכיון שנוצרו יחסי אמון בין בעה"ב לחנווני שהאמינו לתת לפועלים שלא בעדים (ריטב"א), לפי ההבנה שחזקת בעה"ב על כספו התרועעה שהרי הכסף ודאי אמור לצאת מרשותו (הסבר א של הש"ך) או שיש פה תרתי לריעותא נגד חזקת ממון (ר"י אבן פלאט). התקנה מסתכמת בעצם, לדברי גישה זו, בשבועה שחכמים הטילו.</br> הגישה ההפוכה טוענת שהתקנה חידש ה שהחנווני על הפועלים והחנווני ייטול. לפי דין תורה החנווני לא היה צריך ליטול מכיון שכל הסברות האמורות אינן חזקות מספיק על מנת להוציא ממוחזק ורק רבנן הם אלו שתיקנו, בגלל הסיבות האלה, שהחנווני ייטול וכל זה דווקא בשבועה. בדרך זו נמצאים הר"ן, ר"ח רמ"א וסמ"ע.</br> הנפקא מינה הבולטת בין הגישות היא כאשר הפועלים מתו, האם החנווני ייטול בלא שבועה? לגישה הראשונה כן ואילו לשניה לא ייטול עד שישבע. הרמב"ם גם הוא הלך בדרך השניה, אלא שלמעשה פסק בדומה לדרך הראשונה מכיון שהוא מחלק את התקנה לשתים שכל אחת מהם ברמה שונה: תקנה א' שהחנווני ייטול ותקנה ב' שהוא יישבע. לדעתו גם אם לא נוכל לבצע את תקנת השבועה, זה לא סותר את תקנת הנטילה. נראה לומר שכך גם סובר רבו של הרמב"ם, הר" מיגאש. | |||
גרסה מ־22:45, 11 באפריל 2016
| משנה: | שבועות ז ה |
| בבלי: | שבועות מז ב |
| ירושלמי: | שבועות לו ב |
| רמב"ם: | מלוה ולווה טז ה |
| שולחן ערוך: | חושן משפט צא א |
מאמר זה דן במניעים שהובילו את חכמים לתקן את שבועת החנווני ובשאלה האם תקנת חז"ל כללה זכויות ממוניות או שהסתפקה בהטלת חיובי שבועה על הפועלים והחנווני הבאים ליטול מבעל הבית.
רקע
המשנה בשבועות (מד ע"ב) מונה רשימת מקרים שבהם יש דין דרבנן של ישבע וייטול. אחת השבועות מסוג זה היא שבועת החנווני על פנקסו: כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים ואלו נשבעים ונוטלים... החנווני כיצד? לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתיים על פנקסו זוז אלא אמר לו תן לבני סאתיים חטין; תן לפועליי בסלע מעות; הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו. הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלים. המקרה: בעל הבית התחייב לפועלים שכר על עבודה שהם עשו לו .כדי לפרוע את שכרם הוא ביקש מהחנווני שייתן להם בהקפה מזון בשווי סלע מעות והוא ישלם אח"כ לחנווני. על מה שקרה מכאן והלאה, חלוקות הדעות. החנווני טוען שהוא נתן לפועלים ואילו הפועלים טוענים שהם לא קיבלו כלום מהחנווני. א"כ החנווני תובע מבעל הבית תשלום על הסחורה שנתן והפועלים תובעים את בעל הבית שייתן להם שכרם. בעל הבית מצידו טוען ברי שאיני חייב לשניכם גם יחד. תקנת חכמים היתה אם כן שבעל הבית ישלם פעמיים ובתנאי שהחנווני והפועלים יישבעו.
דעת בן ננס
המשנה מביאה את דעת בן ננס החולקת על דעת חכמים: "כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שווא?" לדעת בן ננס אין לקבל את עמדת חכמים מכיוון שכל אחת מהשבועות שישבעו הצדדים סותרת את חבירתה שהרי אם החנווני נתן לפועלים לא יכול להיות שהפועלים לא קיבלו, וכן להיפך אם הפועלים קיבלו לא יתכן שהחנווני לא נתן, ואין זה נכון מצד בית הדין להשביע את שני בעלי הדין שבועות סותרות. אלא שנחלקו הראשונים מהי הצעתו של בן ננס: לדעת רש"י הבעייתיות של השבועה הביאה את בן ננס לוותר על הצורך בשתי השבועות ושניהם ייטלו בלי שבועה וכך יש לגרוס במשנה: הוא נוטל שלא בשבועה והם נוטלים שלא בשבועה.
לדעת בעל המאור (וכן כתב גם הר"ן בחידושיו) על מנת למנוע את הסתירה בין השבועות די לוותר על אחת מהן ולכן הוא גורס במשנה כך: הוא נוטל בשבועה והם נוטלים שלא בשבועה.
נשים לב כי על מנת שלא תיווצר סתירה בין השבועות ניתן היה לוותר על כל אחת מהשבועות אולם בעל המאור סבר כי השבועה שניתן לוותר עליה היא שבועת הפועלים, הואיל ומראש הייתה פחות נצרכת מכיוון שהיחסים בין בעל הבית לפועלים ברורים: הוא מחויב לשלם להם וקיים ספק האם פרע להם את חובו. דומה הדבר למקרה הבא (בבא קמא פ"י מ"ז:) האומר לחבירו הלויתני, גזלתיך, הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך - חייב לשם היחסים בין בעל הבית לחנווני הם שונים, שכן לא ברור האם הוא בכלל 2 התחייב בתשלום לחנווני. לכן הדין מדאוריתא הוא שהחנווני לא ייטול והעובדה שהוא נוטל היא תקנה שהשבועה היא חלק מהותי ממנה ולפיכך השבועה היא הכרחית על מנת לבצע אותה.
מפירוש בעל המאור בדעת בן ננס ניתן להסיק על ההבדל בין שתי השבועות אותן אנו משביעים לדעת חכמים: שבועת החנווני מהותית והכרחית על מנת לאפשר לו לגבות את הכסף מבעל הבית ואילו שבועת הפועלים נוס פה כדרישה נוספת של חכמים למרות שמצד הדין יכלו הפועלים ליטול מעצם טענתם. הפוע לים אינם נוטלים מכח תקנת חכמים אלא מדין תורה, והתקנה מתמצה בשבועה בלבד. הרמב לפי היסוד הזה מדוע המשנה קוראת לשבועה זו "החנווני "ן מסביר על פנקסו" ולא מזכירה את הפועלים. לדעתו, כל המקרים של הנשבעים ונוטלים אלו מקרים שבהם תקנת דרבנן מאפשרת לבעלי הדין ליטול בשבועה במקום בו מצד דין התורה לא היו צריכים
סיבות התקנה
שיטת ר"י אבן פלאט
המוציא הוצאות על נכסי אשתו
שיטת הרמב"ם
שבועת החנווני שנתן לבנו של בעל הבית
סיכום
לסיכום נראה שיש שתי גישות בהבנת תקנת שבועת החנווני.
גישה אחת אומרת שמצד שורת הדין היה בין על הפועלים ובין על החנווני ליטול בלי שבועה מבעה"ב. וזאת ממספר טעמים, מכיון שנוצרו יחסי אמון בין בעה"ב לחנווני שהאמינו לתת לפועלים שלא בעדים (ריטב"א), לפי ההבנה שחזקת בעה"ב על כספו התרועעה שהרי הכסף ודאי אמור לצאת מרשותו (הסבר א של הש"ך) או שיש פה תרתי לריעותא נגד חזקת ממון (ר"י אבן פלאט). התקנה מסתכמת בעצם, לדברי גישה זו, בשבועה שחכמים הטילו.
הגישה ההפוכה טוענת שהתקנה חידש ה שהחנווני על הפועלים והחנווני ייטול. לפי דין תורה החנווני לא היה צריך ליטול מכיון שכל הסברות האמורות אינן חזקות מספיק על מנת להוציא ממוחזק ורק רבנן הם אלו שתיקנו, בגלל הסיבות האלה, שהחנווני ייטול וכל זה דווקא בשבועה. בדרך זו נמצאים הר"ן, ר"ח רמ"א וסמ"ע.
הנפקא מינה הבולטת בין הגישות היא כאשר הפועלים מתו, האם החנווני ייטול בלא שבועה? לגישה הראשונה כן ואילו לשניה לא ייטול עד שישבע. הרמב"ם גם הוא הלך בדרך השניה, אלא שלמעשה פסק בדומה לדרך הראשונה מכיון שהוא מחלק את התקנה לשתים שכל אחת מהם ברמה שונה: תקנה א' שהחנווני ייטול ותקנה ב' שהוא יישבע. לדעתו גם אם לא נוכל לבצע את תקנת השבועה, זה לא סותר את תקנת הנטילה. נראה לומר שכך גם סובר רבו של הרמב"ם, הר" מיגאש.