ריבית בטובת הנאה

מקורות
משנה:	בבא מציעא ה ב
בבלי:	בבא מציעא סד ב
רמב"ם:	מלוה ולוה ו ב
שולחן ערוך:	יורה דעה קס ז, קסו

המלוה לחבירו אם מותר לו להינות ממנו בדבר שאינו שווה ממון.

סוגיית הגמרא

אומרת המשנה (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.
והגמרא (בבא מציעא סד ב) מביאה דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.
והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.
ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.

כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.

עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה מיחזי כרבית. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.

שיטת תוספות וסייעתו

שאלו התוספות (ד"ה אבל) על דברי הגמרא הללו, שיוצא מדבריה שאסור ללווה לעשות טובה למלוה, אפילו אם הוא אוהבו וקרובו, והיה עושה לו את הטובה הזאת גם בלא ההלוואה, ואפילו אם זהו דבר שרגיל לתת ולהשאיל חינם לאחרים אסור. ולמדו זאת התוס' ממסקנת הגמרא שאמרה שאסור למלוה לגור בחצר הלווה אפילו אם החצר לא קיימא לאגרא והגברא לא עביד למיגר. כלומר גם חצר כזו שהיה נותן לאחרים לגור בה בחינם ולא היה מרוויח ממנה תשלום, אגם האדם הזה לא היה שוכרה ממנו אלא היה נותן לו לגור בחינם אפילו הכי אסור. והטעם בכל זה כמבואר בגמרא, הוא משום שנראה הדבר כריבית.
עונים תוספות שבאמת אסור הדבר אלא שדווקא במקרה הדומה למקרה במשנה, כלומר שהוא מילתא דפרהסיא, שיש לזה קול ונראה כאילו בשביל הלוואתו עושה לו כן, אבל אם הטובה היא דבר שבצנעא מותר. תירוץ נוסף שאומרים התוס', שדווקא אם המלוה גר בחצר הלווה שלא מדעתו, שאז נראה שעושה כן בעבור מה שהלוואו ומיחזי כרבית, אך עושה כן מדעת הלווה, אינו אסור אלא אם כן זהו דבר שלא היה עושה אותו הלווה בלא ההלוואה.

כדברים האלו כתב גם הרא"ש