רואה מחמת תשמיש

בס"ד

{{תחרות כתיבה}}

רואה מחמת תשמיש

מקור הדין

בגמרא במסכת נדה (סה, ב - סו, א) הובאה ברייתא שאשה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אסור לה לשמש וחייבת להתגרש מבעלה. ואם התחתנה עם אחר ושוב ראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, תתגרש גם ממנו. ואם התחתנה עם בעל שלישי ושוב קרה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אין לה תקנה כרגע וכלשון הגמ': "מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה".

ומהי הבדיקה הזו, הסבירה הגמ' שהיא תביא שפופרת שיש בה מכחול ומוך מונח על ראשו, ותכניס אותה באותו מקום. אם נמצא דם על ראש המוך- "בידוע שמן המקור הוא בא". ואם לא נמצא דם על ראשו- "בידוע שמן הצדדים הוא בא" ואין זה דם המטמא.

בהמשך הגמרא:

"א"ל ריש לקיש לר' יוחנן: ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל הראשון! א"ל: לפי שאין כל האצבעות שוות.

א"ל ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי! לפי שאין כל הכוחות שוות" (יבואר לקמן).

כמו כן אומרת הגמ' שיש עוד אפשרויות להתיר אותה (ויפורטו לקמן):

-תלייה בפצע שבאותו מקום: "ואם יש לה מכה באותו מקום, תולה במכתה".

-תלייה בוסת: "ואם יש לה וסת תולה בוסתה".

-בהלה: "ההיא דאתאי לקמיה דרבי, א"ל לאבדן: זיל בעתה (פירוש, לך תבהיל אותה), ונפל ממנה חררת דם. אמר רבי: נתרפאה זאת.

ההיא איתתא דאתאי לקמיה דמר שמואל, א"ל לרב דימי בר יוסף: זיל בעתה. אזל בעתה ולא נפל ממנה ולא מידי. אמר שמואל: זו ממלאה ונופצת היא, וכל הממלאה ונופצת אין לה תקנה".

חלק א: הגדרת 'רואה מחמת תשמיש' מצד סמיכות הראיה לתשמיש

כתוב במשנה (יד, ב):

"דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים וכו' נמצא על עד שלו, טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה אותיום, טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן, טמאין מספק ופטורים מן הקרבן. איזהו אחר זמן? כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וכו'".

ובגמ' (יד:) התבארו ב' דעות בהסבר המשנה:

רב חסדא: 'אחר זמן': כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת (שאז טמאין מספק ופטורים מקרבן. ולדעת תנא דברייתא צריכים אשם תלוי). 'אחר דאחר זמן': כדי שתרד מן המטה וכו'.

רב אשי: שיעור "שתושיט ידה תחת הכר וכו'" ושיעור "שתרד מן המטה" הוא אותו השיעור, אלא שכאן העד בידה וכאן לא. והגמ' דחתה אותו בקושיא.

חלק ב: הגדרת האיסור ע"פ עיון בדברי הגמרא

יש לשאול כמה שאלות בירור בגמ' הנ"ל:

א.     לאחר שרואה ג"פ מחמת תשמיש, מצד מה אסורה לבעלה ולמה מותרת לשני? האם מקור הדין הוא מן התורה או מדרבנן?

ב.     האם הבדיקה שעושה היא ודאית? אם לא, איך היא עוזרת לבעל השלישי? ואם כן, למה לא תעזור בבעל הראשון?

ג.      מה מטרת הבדיקה?

בעיקר הדין ובהגדרת האיסור לא מצינו הסברים מפורשים בראשונים, אך האחרונים האריכו להסביר והביאו ראיות לדבריהם:

שיטה א': האיסור הוא מדין "וסתות" (ובעיקר תבואר שיטת הנודע ביהודה)

הנודע ביהודה (מהדו"ק מג, מו, נז, סא; מהדו"ת פז, צא, צג, צד) כתב שאיסור זה של הרואה מחמת תשמיש הוא מדין וסתות, וכמו וסת הקפיצות שע"י הקפיצה רואה דם, כך זאת ע"י התשמיש רואה דם ("וסת הגוף- סיבה"). היוצא מזה, שכל האיסור הוא איסור דרבנן, ונתיחס אליה כאל בעלת וסת שאינו קבוע (כדין וסת הקפיצות), לכל העולה מכך.

ראיות לדבריו הביא מדברי התוס' (סו, א ד"ה ונאמנת) שכתבו שאף רבי, שבד"כ סובר שחזקה נקבעת בב"פ, יודה כאן שנקבעת בג"פ כמו שמודה בוסתות. וכן מדברי הרשב"א בתשובה (א, תתלח) בשם מהר"ם מרוטנבורג שכשראתה פעמיים בשעת תשמיש, חוששת להפלגה, ואף כשראתה פעם אחת חוששת לאותו יום בפעם הבאה שתטבול.

נפק"מ שהביא מהסבר זה:

א)       כיון שקי"ל שמי שיש לה וסת שאינו קבוע, כוסת הקפיצות, וקבעה לה וסת ע"י ימים וכד' שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע, נמצא שאישה שאין לה וסת קבוע וראתה ג"פ מחמת תשמיש, אם תקבע לה וסת, שוב לא תחשוש לוסת התשמיש ומותרת לבעלה (וכתב שזה מש"כ בגמ': "ואם יש לה וסת, תולה בוסתה", דהיינו אם קבעה וסת, שוב לא חוששת לדם מחמת תשמיש).

הנוב"י רצה אף להוסיף בהיתרו ולהגיד שמי שהיה לה כבר וסת קבוע וראתה ג"פ מחמת תשמיש, לא תחשוש לכך כלל, כדין בעלת וסת קבוע שאינה חוששת לוסת שאינו קבוע, אך הסתפק בזה לדינא.

ב)       בימי סילוק דמים כגון עיבור והנקה (וכגון שהתעברה בביאה השלישית של הבעל השלישי), מותרת לבעלה, וכמו כל וסת שאינו קבוע שאין חוששין לו בימי סילוק דמים. אך כמו כן, בדיקת שפופרת לא תעזור בימים אלו אם המוך ייצא נקי, רק אם ייצא מן הצדדים, שאז מהני לאחר ז' נקיים וטבילה.

ע"פ זה הסביר הנוב"י שזו הסיבה שבדיקת שפופרת מועילה לעקור את הוסת, דאם הוא כוסת קבוע, איך נעקור אותו בפעם אחת בלבד?

עוד אחרונים שהגדירו את האיסור כוסתות וכוסת הקפיצות: הש"ך (לה) והחתם סופר (קעה).

לעומתם, הט"ז (טז), שו"ע הרב (לט), הפלתי (יג) ועוד, למרות שג"כ הבינו שזה מדי וסתות, אך הגדירו את זה כוסת לאכילת דברים חריפים, הנחשב כוסת קבוע (כיון שאינו בא ע"י טרחה כקפיצה, אלא ממילא).

[הערה: הנוב"י הסביר שאחר ג' בעלים, אם בדקה בשפופרת ולא מצאה דם כלל, מהני (ע"פ הש"ך וסיעתו, יבואר בעה"י לקמן). מצד שני, הסביר ברמב"ם ובגמ' שאם ידוע שראתה מהמקור, אין לה רפואה כלל אלא אם כן תפול ממנה חררת דם (כך הסביר את הסתירה בדברי הרמב"ם, גם זה יבואר בעה"י לקמן), וכל הטעם להתירה הוא אם נראה שהדם בצדדים, שאז יוברר למפרע שהתשמיש דחק את הצדדים אך לא הוציא דם מהמקור. ועפ"ז הביא נפק"מ שאם בדקה בשפופרת וראתה דם על ראש המכחול, שוב אין לה תקנה לא בבדיקה שניה ואף לא ע"י רופאים שיגידו שנתרפאה. ועוד כתב, שאם עושה בדיקה לאחר הבעל הראשון (לסוברים שמהני, וגם זה יבואר לקמן בעה"י), יעזור דווקא אם תמצא דם בצדדים, אך אם לא תראה כלום, אסורה, דשמא אצבע אחרת תוציא דם. וע"פ כל האמור לכאורה קשה, שהרי ממ"נ, כשבדקה לאחר ג' בעלים ולא מצאה כלום, אני אומר שנתרפאה ומותרת, דהיינו נעקר וסתה. אם נגיד שהדם בא מהמקור, הרי אמרנו שאסורה כי לעולם לא תתרפא אא"כ תפיל חררת דם. ואם נגיד שהדם בא מהצדדים, א"כ גם אחר הבעל הראשון יועיל, אע"פ שלא מצאה כלום!

ואחר עיון מעט בדבריו נראה להסביר את שיטתו כך: כשראתה ג"פ אני אומר שיש לה וסת שאינו קבוע שהיא רואה מסיבת התשמיש. אם עברה ג' ביאות בבעל אחד בלבד, שמא לא כל האצבעות שוות ולכן בדיקת שפופרת לא תעזור אם לא נמצא כלום. אבל לאחר ג' בעלים מוכח שזה לא שייך לאצבע וכן כל האצבעות שוות באישה זו, לכן אף אם לא ראתה כלום בבדיקה, מותרת, כי מוכח שהתשמיש לא גרם לדם ע"י נגיעה במקור, כי גם השפופרת נגעה ואין דם. לכן נעקר הוסת, כלומר אומרים שזה היה מקרה. אבל אם ראתה דם על ראש המכחול, מוכח שהתשמיש גורם לדם ע"י נגיעה במקור, ואז הוסת הפך לוודאי ואין לה רפואה אלא ע"י חררת דם, דממלאה ונופצת. כך נראה לי בביאורו ע"פ מה שראיתי, ולפ"ז יוצא שאם ראתה דם בבדיקת שפופרת על המכחול, הופכת להיות אסורה מהתורה].

שיטה ב': האיסור הוא מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת ערוך השלחן)

ערוך השלחן (קפז, ב) חלק על הנוב"י, וכתב שאישה שראתה ג' פעמים דם בשעת תשמיש, מניחים שיש לה חולי בגופה ("ממלאה ונופצת") אלא אם כן יתברר לנו ע"י בדיקת שפופרת שהדם שראתה הוא מחמת מכה, או שהתרפאה מחוליה. ע"פ זה כתב שאיסור זה הוא מן התורה, ולא קשור כלל לדיני וסתות.

והסביר, שמש"כ התוס' שרבי מודה כאן כמו בוסתות, אין זו ראיה כלל, כי זה כמו וסתות לעניין זה. וכן מש"כ הרשב"א אינו ראיה, שלעניין החזקה זה כמו וסתות. והטעם שעושים הפלגה או חשש בטבילה הבאה זה לא בגלל התשמיש, שכל עוד לא ראתה ג"פ לא חוששים כלל שהתשמיש גורם, אלא חוששים מצד מה שמתלווה לתשמיש, והוא עיקר החשש. בטבילה, חיישינן שהטבילה גורמת, ובהפלגה, חיישינן שהזמן גורם (וע"פ זה מסביר איך נעקרים הוסתות האלו רק כשעובר היום בלי תשמיש, שהרי התשמיש אינו מצד חשש הוסתות כלל).

ומה שכולם התבטאו בלשון "וסת" זה רק בהעברה בעלמא, שראיית הדם שלה הוא בעת התשמיש, ו"וסת" הוא לשון זמן.

ראיה לדבריו הביא מלשון הרמב"ם (איסורי ביאה, ד כא): "ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה". וכן מלשון הגמ': "נתרפאה זאת". וכתב שראה לאחד מהגדולים שכתב בספרו (ואינו זוכר מי) שזוהי מחלה כמו רפיון בגידי המקור או בקשרי האם, שע"י התשמיש ייפתח פי המקור וייצא דם. הלחם ושמלה (ד) נטה גם לומר כן, והוכיח מלשון הרמב"ן (סו, א ד"ה "והא דמקשינן") שכתב וז"ל: "ואין מחזיקין אותה בבעלת מום". משמע שכשמוחזקת, אסורה מצד בעלת מום מסוים ולא מדין וסתות.

שיטה ג': האיסור הוא גם מדין וסתות וגם מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת החוות דעת)

החוות דעת (ג) הקשה על הסוגיא י"א קושיות, ובהסבר אחד תירץ את כולן, שלעולם מדברי הגמ' "ממלאה ונופצת" משמע שיש חולי כזה של אישה שרואה מחמת תשמיש (ולא משנה מאיזו אצבע), והביא מדברי הר"ן בחידושיו שחולי זה יכול להיות מהמקור או מהצדדים. ובנוסף, יש לנו חשש של וסת מחמת התשמיש, אם זה מצד חימוד או שאר מקרי התשמיש. נמצא, שיש ב' סוגים של רואה מחמת תשמיש: מצד חולי ומצד וסתות.

ולכן, אישה שראתה ג' פעמים אסורה לבעלה (ע"ש שהסביר שזה מצד ספק ספיקא להחמיר) והבדיקה של השפופרת עוזרת לנו לברר: אם נמצא דם בראש המכחול, הוברר שיש לה חולי ואסורה לעולם. ואם נמצא בצדדים, אין לה חולי, שהרי אם היה, היה צריך להוציא דם ע"י כל דבר שייכנס לשם (דבזה אין חילוק בין אצבעות, וכמש"כ. וזה דברי הב"ח, ע"ש), והוברר שהדם הוא מחמת מכה. ואף אם לא נמצא כלום, תלינן שהוא מהצדדים ושבגלל שאין כל האצבעות שוות או בגלל שהשפופרת אינה דומה ממש לאצבע היא לא הוציאה דם מהצדדים כמו שהוציא האבר. ואף שעדיין נשאר חשש הוסת (שהרי בדיקת שפופרת אינה יכולה לעקור וסת) והוא אינו נעקר בפעם אחת, מכל מקום מותרת כיון שוסתות דרבנן ויש גם ספק שמא מהצדדים, ובמקום עיגון התירו בספק וסת.

עוד כתב (א) שאף שזה הכל איסור דרבנן (ואע"פ שלשיטתו יש כאן חשש חולי) ולכאורה אפשר להתיר מתחילה מצד ספק דרבנן לקולא, כיון שעיקר הספק מתחיל בדאורייתא (אם בעל נדה או לא), אף שאח"כ "מתגלגל" לדרבנן, אין להקל בו.

ע"פ הדברים הללו חלק החוו"ד על היתרי הנודע ביהודה, גם לעניין אישה שראתה ג"פ מחמת תשמיש וקבעה וסת, שהתיר הנוב"י וכדלעיל, וגם לעניין ימי סילוק דמים, שאף שלא חיישינן לוסתות, מ"מ לחולי חיישינן, ואסורה.

פסיקת ההלכה בעניין זה

פוסקי זמנינו הכריעו כדעת האומרים שזה מדין וסתות (שיעורי שבט הלוי (קפז, ד) שכתב שכך פסקו רוב המורים וכדעת הנוב"י והחת"ס, חוט שני (קפז, א), טהרת הבית (א, קצד משמרת הטהרה א).

חלק ג: הבנות הראשונים לגבי הבדיקה ומטרתה

שיטת רש"י

בשאלת ריש לקיש לר' יוחנן: "ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון" פירש רש"י: "כלומר, מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע"י בדיקה, ולמה תתגרש". ובתשובת ר' יוחנן: "לפי שאין כל האצבעות שוות" פירש רש"י: "ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה. ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבוא לידי [חשש / שגגת / איסור] כרת. הלכך מתגרשת עד שתתחזק בשלש אצבעות".

נמצא שלפי רש"י, האישה אינה יכולה לבדוק לאחר שראתה ג"פ בבעל הראשון, ורק לאחר ג' בעלים הבדיקה תוכל לעזור לה.

המהר"ם הסביר בדעת רש"י שהטעם שהבדיקה לא מועילה בראשון הוא כיון שאנחנו לא סומכים עליה שתבדוק טוב. וכ"כ רשב"ם להדיא. משמע שהבדיקה באופן עקרוני היא ודאית ובודקת טוב, אך אנחנו לא סומכים על האישה ולכן עדיף שתתגרש ואולי תתקן בלא בדיקה מאשר שתיכנס לחשש כרת, שמא לא בדקה טוב ושוב תראה בשעת תשמיש. והטעם שמותרת לשני, כתב הסמ"ג שיש לנו ספק ספיקא: ספק מן המקור ספק מן הצדדין, ואת"ל מן המקור, ספק אין כל האצבעות שוות בה.

[הערה: נראה לומר בדעת רש"י שאינו סובר שדין זה קשור לוסתות כלל. שכתב על דברי הגמ': "ואם יש לה וסת תולה בוסתה" וז"ל: "ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת". מדפירש "שיש לה וסת" באישה שלא ראוה כל פעם אלא בפרקים קבועים כגון כל חודש וכד', משמע שאישה שרואה כל פעם נקראת אישה שאין לה וסת לקלקול הזה (גם אם נפרש "וסת" מלשון זמן). והרי אם כל דין רואה מחמת תשמיש הוא מדין וסתות, הקביעות היא הראייה עצמה בשעת התשמיש! ועוד, שאם זה מדין וסתות, הרי שהמקרה שרש"י כותב כאן צריך להיות וסת המורכב מתשמיש וזמן קבוע. וא"כ על כרחך צריך לומר שזה מדין חולי, ומטרת הבדיקה לבדוק אם התרפאה, או אם יש לה מכה. ואולי יש עוד לדיין ממש"כ על דברי הגמ': "בידוע שהוא מן הצדדין" וז"ל: "וטהור". משמע שלא אמרינן שהיה טמא אלא שעכשיו נתרפאה, אלא שהדם שהיה עד עכשיו הוא דם מכה, והוברר שמעולם לא היתה חולה, ולפ"ז טהורה אף לעניין ז' נקיים].

המאירי (ד"ה אשה) גם כתב שהבדיקה לא תעזור לבעל הראשון אלא רק בבעל השלישי, והסביר שהבדיקה היא כדי לבדוק אם נתרפאה ("דמוי תשמיש"). ובהסבר דבריו נראה כך: מהרגע שהאישה ראתה ג"פ פעמים דם בשעת תשמיש, חוששים לב' אפשרויות: שמא הבעל הוא הבעיה ואצבעו גורמת (כך פי' "לפי שאין כל האצבעות שוות: שמא האצבע גורם"), או שמא האישה היא הבעיה, וגם אם כן, שמא הדם בא ממכה שיש לה שם. ולכן, הבדיקה לא מועילה לראשון כי אף אם תהיה טובה, שמא אצבעו גורמת לאישה זו לראות. ורק אחר ג' בעלים, שאין לנו כבר את החשש של "שמא האצבע גורם", מוכח שהבעיה אצלה ולכן תבדוק, ויועיל. משמע שהבדיקה טובה ובודקת טוב, ואנו אף סומכים עליה שתבדוק כראוי, אלא שבשלב הראשוני (אחר בעל אחד) אין הבדיקה תעזור לצאת מכל החששות [הערה: מדבריו משמע ודאי שאין זה קשור כלל לדיני וסתות אלא רק מצד חולי, ע"ש].

שיטת התוס' (ר"ת)

ר"ת (הובא בתוס' ד"ה ותבדוק עצמה בביאה שלישית) פירש אחרת את שאלת ריש לקיש: "ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון", שהפירוש הוא למה אין אנו מחייבין אותה לבדוק אחר הראשון כדי להתירה לשני? שהרי הוחזקה בג"פ שהיא רואה מחמת תשמיש כל עוד לא הוברר אחרת. ועונה ר' יוחנן: "לפי שאין כל האצבעות שוות", דהיינו, כיון שכן יכול להיות שלא תראה אצל השני כלל. עפ"ז כתבו התוס' שיותר מובנת השאלה ביחס לשאלה הבאה של ריש לקיש: "ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי", שם הפירוש הוא ודאי: למה לא מחייבים אותה לבדוק כדי להתירה להמשיך עם השלישי, ונמצא שב' השאלות נאמרו באותו הלשון ומשמעותן זהה, מה שאין כן לפי פירוש רש"י.

והיוצא מזה, שמותרת לעשות בדיקה אף אחר בעל אחד, ואם תימצא טהורה, תחזור לבעלה ולא תצטרך להתגרש. ומה שכתוב בגמ' דווקא אחר בעל שלישי, מדובר במקרה שהבדיקה הוא טורח לה (כנראה עד כדי כך שמעדיפה להתגרש) או שאינה יודעת לבדוק [הערה: ואולי אפשר לומר שאישה הבדיקה טורח לה או שאינה יודעת לבדוק, לא סמכינן עליה שתבדוק היטב].

כמו כן התירו הרמב"ן והרשב"א [הערה: יש לחדד שע"פ פירושו של ר"ת לשאלת ריש לקיש יש נפק"מ, שאם בדקה אחר הראשון וראתה דם על ראש המכחול, שוב אינה מותרת לשני, שהרי אי אפשר יותר לומר שמא אצבעו של הראשון גורמת, דחזינן שלא ע"י אצבעו. ואף שעדיין אפשר לומר שמא לא כל האצבעות שוות ואולי יש אצבע שלא תוציא ממנה דם].

הרא"ש (י, ג; תוס' הרא"ש על הדף) גם נקט כר"ת בפירוש שאלת ריש לקיש ושמותרת בבדיקה לראשון, אלא שכתב ש"עצה טובה קמ"ל שמוטב שתתגרש ותנשא לשני ולא תצטרך בדיקה". ונראה פירושו, כיון שאם תבדוק לראשון ותמצא דם על ראש המכחול היא תיאסר לכל העולם, מציעים לה להתגרש ולהינשא לשני, שם יש עוד סברא שלא תראה, שמא האצבע של הראשון היא זו שגרמה. וכ"כ ספר התרומה (קו), ע"ש [הערה: ואף שלא אמר כן כדי להחמיר, והתיר לה את הבדיקה בראשון אע"פ שהאצבע אינה דומה לשפופרת, י"ל כדברי הב"י, שאמרינן "לא כל האצבעות שוות" רק לקולא ולא לחומרא, כיון שרוב הנשים אינן רואות מחמת תשמיש. ואף שראתה ג"פ, לא יצאה מהרוב (ערוך השלחן)].

שיטת הראב"ד

הראב"ד (בעלי הנפש, שער הספירה והבדיקה) כתב שבאופן כללי, האישה בחזקת טהרה ובחזקת שאינה רואה מחמת תשמיש, כהרוב המוחלט של הנשים, ולכן לא צריכה בדיקה לא לפני ולא אחרי תשמיש, אף פעם, בין אם יש לה וסת קבוע ובין אם אין. אם אירע וראתה פעם אחת מחמת תשמיש, נולדה בה ריעותא ועכשיו תעשה בדיקה ג' פעמים לפני ואחרי תשמיש כדי לבדוק אם היא רואה מחמת תשמיש (וזה שכתוב: "הרואה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית", משמע לא כולל את הפעם שראתה). ואם ראתה ע"י שקינחה עצמה אחר כל אחד מג' התשמישים, נאסרה ח"ו לבעלה ותנשא לשני וכו'.

שיטת הרז"ה

הגמ' שאמרה שראתה מחמת תשמיש היינו שמרגישה ממש בשעת התשמיש ואומרת לו (ואז עושה מה שצריך כדי לא לפרוש בהנאה מרובה), ואז בודקת אם זה דם. אך אם רק בדקה וראתה סמוך לתשמיש דם על העד, לא מיקרי רואה מחמת תשמיש. לפ"ז, אין מציאות להיאסר כשחייבין אשם תלוי אלא רק בחיוב חטאת (שהרי הרגישה בשעת תשמיש).

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (איסורי ביאה ד, כ-כב) כתב שזהו חולי שיש לאישה, ובדיקת השפופרת מטרתה לבדוק אם נתרפאה. לכן, לאחר שראתה מחמת תשמיש עם ג' בעלים, תתגרש מהשלישי ותבדוק, וכך תדע אם תוכל להנשא לרביעי, או שאסורה לכל העולם. אלא שכתב ש"אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שהדם שהיה בשעת תשמיש הוא מן המקור. ואם לא נמצא על המוך כלום, בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא". ולכאורה יש כאן סתירה, מצד אחד כתב שמטרת הבדיקה לבדוק אם נתרפאה, מצד שני כתב שאם הבדיקה יצאה טהורה, הוברר למפרע שלעולם לא ראתה מהמקור!

הסדרי טהרה הסביר שצריך לדחוק ולומר ש"לא נמצא על המוך כלום" היינו אבל כן נמצא על השפופרת בצדדין, ואז הוברר שזו מכה. אך אין הכי נמי, אם לא נמצא כלל אף לא על השפופרת, נתרפאה.

האם סומכים על הבדיקה למעשה

הראב"ד כתב שלמרות שהגמ' הביאה את היתר הבדיקה ע"י שפופרת, האידנא אין אנו בקיאין באופן עשיית הבדיקה ולכן לא סמכינן עליה. אך הרא"ש חלק עליו, וכתב שלא צריך שום בקיאות מיוחדת לבדיקה זו. וכן פסקו השו"ע והרמ"א (קפז, ב).