הבדלים בין גרסאות בדף "קריאת שמע ותפילה בארמית ובשאר לשונות"

הגמרא (שבת יב ב) אומרת שאין להתפלל בלשון ארמי, ושכל המתפלל בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירים לשון ארמית.

גמרא זו מהווה לכאורה סתירה לדברי המשנה בסוטה שמתירה להתפלל בכל לשון.

הגמרא עצמה בסוטה (אולי מהגאונים?) מתרצת לחלק בין יחיד לציבור, וכן כתב הרי"ף (ברכות ז א) לחלק בין יחיד לציבור, שבציבור ניתן להתפלל בכל לשון, אבל ביחיד אין להתפלל בכל לשון (ולכאורה כוונתו שיש להתפלל דווקא בלשון הקודש), וזו הגמרא בשבת שאסרה להתפלל בלשון ארמי, דהיינו ביחיד. אמנם יש להעיר שהגמרא עצמה בשבת כתבה שתפילה על החולה גם ביחיד מותר בארמית, שהחולה שכינה עמו ואין צורך במלאכים להעלות את התפילה.

רבנו יונה (ז א ד"ה אבל ביחיד) הביא דברי הרי"ף והעיר עליהם, שלפי זה צריך ליישב את מנהג הנשים שמתפללות ביחיד שלא בלשון הקודש, והביא ליישב בשם רבני צרפת, שכל מה שאמרה הגמרא שלא להתפלל בלשון ארמית זהו דווקא בתפילה פרטית כגון על חולה או צער בביתו וכד', אבל התפילה הקבועה של הציבור, אף שמתפלל אותה בביתו, מותר להתפלל בשאר לשונות אם אינו יודע לשון הקודש, משום שהוא כמתפלל בציבור. וטעם החילוק הוא מפני שהציבור אינם צריכים מליץ לפני הקב"ה, אבל היחיד צריך מלאך מליץ, והם אינם מבינים אלא לשון הקודש.

והרא"ש תירץ שכל מה שאמרו שלא לשאול צרכיו בלשון ארמי הוא דווקא בלשון ארמית, אבל בשאר לשונות מותר.  

המאירי (יג א ד"ה אף התפילה) כתב שגם ביחיד שאסרו להתפלל בלשון לעז, לא אמרו כן אלא לכתחילה, מפני שהוא לשון הדיבור ואין הכוונה מצויה בו, אבל על כל פנים אינו מעכב. ומ"מ מי שמבין לשון הקודש אין ראוי לו להחליפו בלשון אחר.

ובטור (אורח חיים קג) הביא דברי הרי"ף וחילוק תלמידי רבנו יונה, ולבסוף הזכיר דברי אביו הרא"ש, שרק בארמית אמרו שלא לשאול צרכיו, אבל בשאר לשונות רשאי. ובכך יישב גם קושיית התוספות היאך אין המלאכים מבינים לשון ארמית, והרי אפילו מחשבות בני האדם הם יודעים? אלא שבאמת יודעים הם לשון ארמית, אך אינם נזקקים לו לפי שמגונה הוא בעיניהם.

ובמור וקציעה כתב ליישב מנהג הנשים שמתפללים גם בלשונות אחרים, שכיון שאינן מבינות לשון הקודש, אין לבטלן מתפילה לגמרי, שמי שאינו מבין כלל לשון הקודש, טוב שיתפלל בהבנה בלשונו משלא יתפלל כלל. ומה שאמרו שאין לשאול צרכיו בלשון ארמי, זהו  במבין מעט לשון הקודש על כל פנים.

והוסיף שאינו נראה שלשון ארמי מגונה יותר משאר לשונות, אלא איפכא הוא שהוא לשון מקודש יותר, ובגמרא נקטו לשון ארמי וכל שכן שאר לשונות שלא ישאל צרכיו. אלא שאם אינו מבין כלל לשון הקודש מותר וכנ"ל.

בשלחן ערוך (קא ד) הביא בסתם את החילוק בין יחיד לציבור, שבציבור יכול להתפלל בכל לשון שירצה, ואילו ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש. וביש אומרים הביא את דברי רבנו יונה שמוסיף שגם תפילה הקבועה לציבור יכול להתפלל בשאר לשונות אפילו אם מתפלל אותה ביחיד, ורק כששואל צרכיו אמרו דווקא בלשון הקודש. ושוב הביא ביש אומרים בתרא, דעת הרא"ש שגם ביחיד לגמרי יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי.

והמגן אברהם הביא להלכה שמוטב להתפלל בלשון שמבין מאשר לא להתפלל כלל.

בפרי חדש הכריע כיש אומרים בתרא שהוא הרא"ש. ובפרי מגדים כתב שגם לחילוק שמחלקים בין ארמי לשאר לשונות הוא דווקא ביחיד אבל בציבור מותר אפילו ארמית. ומטעם זה אומרים יקום פורקן ובריך שמיה בציבור. ובמשנה ברורה (יט) כתב שלפי זה המתפלל ביחיד אינו יכול לומר יקום פורקן ובריך שמיה (אור זרוע שבת נ').

כתב הביאור הלכה שאם הוא לשון שאין רוב המדינה מדברת בו, אינו יכול לקרוא בו קריאת שמע, דאינו קרוי לשון לעניין זה אלא שהוא מוסכם במדינה, אבל אם רק איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון לא נחשב זה לשון כלל.