קטגוריה:פריה ורביה
תוכן עניינים
הקדמה..................................................................................................... 3
מקור המצוה............................................................................................ 5
טעם המצוה גדרה ועניינה...................................................................... 7
מחלוקת ב"ש וב"ה- ב' זכרים או זכר ונקבה................................... 10
פטור העוסק בתורה מפריה ורביה....................................................... 12
דין פטור אשה מפו"ר........................................................................... 15
מעשה המצוה- הקידושין או הביאה.................................................... 17
קיום המצוה- מתי נחשב שקיים המצוה............................................... 19
''ולערב אל תנח ידך''-
האם יש חיוב נוסף לאחר שקיים פו"ר בבן ובת................................. 24
בני בנים- במצות פריה ורביה.............................................................. 28
דין עבד בפריה ורביה........................................................................... 32
דרשה לברית......................................................................................... 34
ברכת המזון....................................................................................................37
הקדמה
שני הדברים הבסיסיים ביותר שיש לאדם, זה בית וילדים.
שתי ההבטחות שהובטחו לאבות האומה, היו בית (הארץ המובטחת) וילדים (יהיה זרעך כעפר הארץ וכו'). ולא סתם בית וילדים אלא בית מפואר כמו ארץ ישראל שמשופעת ברוב טובה וברכה. וצאצאים לרוב ככוכבי השמים.
אבל המציאות בשטח מכה באכזריות, אברהם משווע לילד יחיד 100 שנה, יצחק גם הוא לא חווה קלות בתחום הילודה. כל האימהות עקרות! (למעט לאה[1] והשפחות). גם בתחום המגורים לא קל להם לאבותינו, אברהם בציווי אלוקי עוקר ממולדתו, במצרים הוא מסתבך עם אבימלך, אח"כ עם לוט, הוא לא מוצא מנוח לכף רגלו, נע ונד. יצחק גם הוא לא יושב בשקט, עקב רעב קשה הוא מהגר לגרר, אח"כ הסתבכות בארות המים בגרר, גם שם הוא נאלץ לעזוב. יעקב עוזב את מולדתו מפחד אחיו היחיד, נקלע למגורים זמניים אצל דוד ערמומי, גם משם הוא בורח. רוכש במאה קשיטה חלקה בשכם, גם משם הוא בורח לאחר מעשה דינה, בהמשך הוא עוקר למצרים.
בולט הוא הפער הענק בין ההבטחות הוורודות, למציאות האפרפרה בשטח. מה פשרו של פער זה?
אך נראה שפה טמונה הנהגה נפלאה של הבורא אל בחיריו. להנחיל להם ולהשריש בהם את התודעה כי דבר אינו מובן מאליו, גם הדברים הכי בסיסיים, הם מתנתו הנדיבה של אלוקים. בעקידת יצחק עמדה רמת תודעה זו למבחן. אברהם נדרש לשחוט במו ידיו, ולגדוע את החיים של בנו יחידו שחיכה לו מאה שנה, את יצחק, שהיה מושא לכל תקוותיו וחלומותיו, התקווה האחרונה למימוש הבטחת ההמשך. כשאברהם מניף את ידו אוחז במאכלת לשחוט את בנו, הדהדה בעולם הזעקה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך יחידך ממני", המסר הושרש, שום דבר אינו שלנו, כלום לא ברשותינו.
לחיות ברמת תודעה כזו, זה תנאי הכרחי בדרך להיות עמו הנבחר של האל. רק כשהכל קשה ומסורבל, אפשר להבין כמה הכל אינו מובן מאליו. וכשמבינים זאת, שכל נשימה היא מתת אל באהבה, וכל צרכי חיינו הבסיסיים הם ים של רחמים וטוב. אין חיים מאושרים מאלו.
החיים שלנו מלאים בדברים מקסימים ונפלאים שנראים לנו מובנים מאליהם, אנסה לפרט מעט.
קשה להכביר במילים אודות ההשקעה, המסירות, השפע והטוב שהורעפו עליי ע"י הוריי היקרים, במשך 24 שנותיי בביתם. וכמובן שזה לא נפסק לעולם. אין לי אלא להודות להם ולברכם שירוו נחת מכל צאצאיהם מתוך בריאות ושפע עד 120.
את ההורים השניים שלי זכיתי להכיר לפני כשלוש שנים, זכיתי להיכנס לבית מואר. נתינה בנדיבות ובשפע נדירים. סבר פנים יפות לכל הבא בשערם. גם להם אאחל שנים יפות באושר ובעושר בריאות ונחת.
ואחרונה חביבה, אזכיר באהבה את רעייתי נועה שתחי' שנושאת בעול הבית בשמחה ובגאון. יהי רצון שנזכה יחד לראות בנים ובני בנים גדלים לתפארת עם ישראל.
בהזדמנות זו ברצוני להכיר טובה לאכסניה של תורה שבצילה אני זוכה להסתופף, הרי היא ישיבת איתרי המעטירה, ולעומד בראשה הגאון הרב אריאב עוזר שליט"א שבהירות שיעוריו היקיפם ועומקם כבר נודעו בשערים. יהי"ר שיזכה להמשיך להעמיד תלמידים לאלפים לאורך ימים מתוך בריות גופא ונהורא מעליא.
ועל כל אלה אודה לבורא עולמים, שחנני בחסד וברחמים, ובמתנה גמורה. ובפרט על הולדת בתנו נילי שינדל, ועתה בננו איתן מרדכי נ"י
מקור המצווה
בסנהדרין נ''ט אמרי: ''כל מצווה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה'', דהיינו לישראל ולבני נח. ומקשי', והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב: ''ואתם פרו ורבו'' ונשנית בסיני ''לך אמור להם שובו לכם לאהליכם'' ולכאו' לפי הכלל הנ''ל נפקא דבני נוח מצווים בה. ומתרצי' ''ההוא לכל דבר שבמנין הוא דאתא'', דהיינו שהפסוק ''שובו לכם'' זה לא ציווי אלא היתר לחזור לנשותיהם. עי''ש.
הנה פסוק זה: ''ואתם פרו ורבו'' נאמר לנח לאחר המבול. יש לעיין והא איכא קרא באדם הראשון דקדים. כן העיר המהרש''א שם. וכתב שם לתרץ דהאי קרא באדם הראשון, לברכה הוא דאתי[2].
כמו שכתוב בקרא להדיא, ''ויברך אותם ויאמר להם 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' '', וכן בנח בפעם הראשונה, כתיב '' ויברך אלוקים את נח וכו' ויאמר להם פרו ורבו''. ולכן הביאה הגמרא את הפסוק השני בנח, שהוא לא ברכה אלא ציוו "ואתם פרו ורבו". וכן בגמ' בכתובות[3] דאמרי' שם לגבי אדם הראשון, דלברכה הוא דאתי. עי''ש.
אך יש להקשות דביבמות[4] אמרי' במתני' , ''האיש מצווה על פריה ורביה ואין האישה מצווה על פריה ורביה, ריב''ב אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם ויאמר להם פו''ר. ע''כ. וזה תמוה שלמד ריב''ב את מצוות פו''ר מפסוק של ברכה.1 דאי נימא שהוי ציווי אמאי בעינן שוב ציווי בנוח. ועוד, אם לש' ברכה שייך בציווי, אם כן אמאי בנח, בעינן גם ברכה וגם ציווי, סגי בפעם הראשונה ''ויברך אותם וכו''.
ועוד קשה דבגמ' שם אמרי' דטעמא דת''ק, דכתי' ''וכבשוה'' ואין דרך אישה לכבוש.[5] ועוד טעם אמרינן, דכתי' ביעקב ''אני אל שדי פרה ורבה'', ולא אמרינן ''פרו ורבו'' בלש' רבים, מוכח שרק האיש מצווה. וביאר שם תוס' דלא קשה מהא דכתי' באדה''ר בלש' רבים, דלברכה הוא דאתא ולא למצווה. וקשה מאד האיכא קרא דנח ''ואתם פרו ורבו'' שלא לברכה דאתי, ומה יהני לן קרא דפרה ורבה.[6]
ונראה שבאמת כו''ע לא פליגי דילפי' מקרא דנח 'ואתם פרו ורבו' כדאיתא בסנהדרין. ושאר קראי הוו לברכה בעלמא, רק כשבאים לדון האם הקרא נא' גם לאישה, יש לדון במטבע הלשון של 'פרו ורבו'. וריב''ב הביא ראיה מהברכה באדה''ר, שעל שניהם נא' ואם שניהם התברכו מכלל ששניהם בכלל הציווי. ות''ק יליף מ'כבשוה' שנא' רק על האדם לבד. ורב אסי יליף בדעת ת''ק מיעקב דכתיב ביה 'פרה ורבה' לש' יחיד. והא דריב''ב הביא דווקא קרא דאדה''ר ולא דנח, מבואר היטב, דכיוון דבנח איכא למימר דהא דכתי' בלש' רבים כיוון דאתיא לו ולבניו (כדכתיב שם ויאמר לנח ולבניו). ובאדה''ר ליכא למימר הכי, דרק שניהם בעולם, לכך הביא דווקא קרא דאדה''ר. ות''ק סבר דבכבשוה מוכח דנא' לאדם בלבד ולש' רבים דפרו ורבו נא' לדורות, כצ''ל.
אך בתוס' עדיין קשה. דתוס' כתב דא''א להביא ראיה מברכה. ואולי סבר דרק רב יוסף סבר הכי ולכך הביא קרא דיעקב. אבל זה יקשה בתרתי א. איך אפשר לומר דהווי ציווי ליעקב, הא וודאי כבר קיים שפיר פרו ורבו, דקרא איירי, דכבר היו לו כל בניו לבד מבנימין. ב. הא כל הפס' שם איירי בברכה. וזה תימה.
יש להעיר, דהחינוך במצווה א' הביא את הקרא של אדה''ר, כמקור למצוות עשה של פו''ר. וכתב להדיא שבפרשת נח אין מצוות כלל. [7]וצ"ע.
טעם המצוה גדרה וענינה
הטור [8] פותח את הלכות פו"ר בשבח המצוה לישא אשה וללדת. מביא את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו". ומביא את כל השבחים האמורים בחז''ל , כל השרוי בלא אשה וכו'
והנה לכא' הדבר תמוה. הא בפשטות אין הענינים קשורים זה בזה. דהא המצוה והשבח שנאמרו לישא אשה, זה שייך גם בלא בנים, גם באילונית. וכן האיסור לעמוד בלא אשה [9]הוא גם באדם שאינו יכול להוליד [10] והקרא ''לא טוב היות האדם לבדו'' מובא בגמ' שם כאסמכתא לדין דרבנן שאסור לאדם לעמוד בלא אישה.
והנה, כך הוא לש' הטור ''לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, יתברך שמו של הקב''ה שהוא חפץ בטוב בריותיו שידע שאין טוב להיות לבדו וע''כ עשה לו עזר כנגדו ועוד, כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות וזה א''א בלא עזר. וע''כ ציווהו להידבק בעזר. לכך חייב כל אדם לישא אישה וכו' ע'כ"ל. אמנם הב''ח כבר העיר אמאי צריך לכל ההקדמה הזו, היה צריך להתחיל בחייב אדם וכו', עי''ש.
והנה, לכאו', יש עוד להעיר, ואולי לפי''ז יובן, אמאי כתב שא''א לפרות ולרבות בלא עזר, והרי שפיר אפשר לפרות ולרבות כמו כל בעלי חיים גם בלא נישואים.
ונראה לבאר, ונקדים את דברי הב''ח שם שכתב על הפס' ''לא טוב היות האדם לבדו'', שכוונת היצירה הייתה שהאדם לא יהיה לבדו, כשאר בעלי חיים שמזדווגים עם הנקבה אבל הזכרים חיים לבדם. דהיינו, שאמנם פרים ורבים אבל אינם מקיימים יחסי אישות וכן אינם מקיימים תא משפחתי, וע''ז אזיל הקרא ''לא טוב וכו', אעשה לו עזר כנגדו''. דהיינו לחיות חיי אישות. ע''כ דברי הב''ח. אם כן נראה, כי זוהי כוונת הטור ''וזה א''א בלא עזר'', דהיינו לחיות חיי אישות ולקיים תא משפחתי א''א בלא עזר.
וביתר ביאור נראה, שמצוות התורה בפו''ר אין עניינה להרבות בריות בעולם כדרך בע''ח, אלא המצווה היא שהאדם עצמו יפרה וירבה, דהיינו זה שאדם גורם להביא עוד בריות כמוהו בעולם, אין זו כוונת הבורא במצווה זו. [11]אלא המצווה שהאדם עצמו שהאדם עצמו יתרבה וזה רק ע''י שמקיים תא משפחתי שכולל כמובן חיי אישות ומשפחה. ועי''ז בניו ובנותיו שנולדים לו הם התרבות והתרחבות שלו ממש.[12]
ונראה להוכיח יסוד זה, דהנה הגמ' ביבמות ס''ב ע''א, מביאה מחלוקת ר' יוחנן ור''ל בהיו לו בנים בגויותו והתגייר, לדעת ר' יוחנן קיים פו''ר לר''ל לא קיים. ועבדינן שם צריכותא ואמרינן בטעם ר' יוחנן דכיוון שמעיקרן נמי בני פריה ורביה נינהו וכו' והקשה שם בתוס' והרי בני נח אינם מצווים בפו''ר [13] וכתב, דאמנם אינם מצווים הם בפו''ר, אבל כיוון שבניהם נקראים על שמם ומתייחסים אליהם, שפיר נחשבים הם בני פו''ר. דהיינו, שאעפ''י שלא היה מצווה בגויותו על פו''ר, אבל כשמתגייר כבר פטור מפו''ר כיוון שכבר קיים. ולכאו' כדברינו זה ממש כתוב בדברי תוס' שכיוון שבניהם קרויים על שמם, דהיינו שהם נחשבים למשפחתו וילדיו, ומוגדרים כהתרבות והתרחבות של אביהם שפיר קיים בכך פו''ר.
אמנם, הרמב''ם [14]והטור [15]סברו שרק אם בניו יתגיירו עימו קיים פו''ר, ולכאו' במושכל ראשון נראה שחלקו הם על היסוד הנ''ל, אבל נראה להוכיח שאדרבא סברו הם כדברינו. דיש להקשות על דבריהם, אם הבנים הגויים אינם מתייחסים אחר אביהם [16]הגם שיתגיירו לא יתייחסו אחריו, אלא כל אחד לעצמו כקטן שנולד, א''כ מה יועילו בגירותם לעניין מצוות פו''ר של האב.
לכך נראה, דאדרבא, כיוון שהרמב''ם והטור סברו כהיסוד הנ''ל, אעפ''י שכשבניו גויים, נחשבים הם לבניו ומתייחסים אחריו [17] עדיין מצוות פו''ר לא יקיים, כיוון שאין הם בני אותו עם ומשפחה. אמנם כשיתגיירו, ויהיו בני אותו עם, שפיר אפשר להחשיב אותם כהתרבות והתרחבות של האב.
וזה הביאור שבעבד אף אם בניו ישתחררו עימו אינו מקיים פו''ר לכו''ע מכיוון שבעבד אין לו ''יחס'' כלל, וכל בניו הם רכושו של האדון. ממילא הם מעולם לא התייחסו אליו, וגם כאשר ישתחררו, לא יתייחסו אליו, אלא כל אחד לעצמו. וזה מה שפירש''י [18]על עבד שנא' עליו 'עם הדומה לחמור' וכתב רש''י: כבהמה שאין הולד כרוך אחרי האב עכ''ל, דהיינו שזה ההבדל המהותי והמשמעותי בין האדם לבין בע''ח. דבע''ח מרבין כמוהם בעולם, אבל האדם מתרבה דהיינו הוא בעצמו מתרחב.
ובזה אין הבדל בין ישראל לעכו''ם, כדאמרי' שם [19]רק שיהודי מצווה בכך.
אמנם דעת תוס' [20]שעבד מחויב בפו''ר [21]. אבל אין יכול לקיים[22]. העולה מדברינו, שגוי מקיים אבל אינו מצווה, ועבד (לתוס') מצווה אבל אין יכול לקיים.
ועתה מבוארים היטב דברי הטור, שכתב שכל כוונת הבריאה היא לפרות ולרבות. וזה תימה. דאיזה מין מטרה ותכלית יש בהתרבות של המין האנושי וכי מהי התכלית להתרבות זו. אבל אחר הנ''ל מבואר שהתכלית היא שהאדם עצמו יפרה וירבה ולא כדרך בע''ח. וע''ז כתב הטור אל נכון שזה א''א בלא עזר. כי זאת א''א לעשות ע''י זנות כבע''ח, אלא דווקא עם עזר כנגדו. אמנם לאחר שאדם קיים פו''ר אינו מחויב מן התורה לישא אישה. כי ודאי שהמצוה היא לפרות ולרבות רק המצוה היא לעשות זאת בדרך של חיי אישות ומשפחה.
מחלוקת ב"ש וב"ה- ב' זכרים או זכר ונקבה
מתני' יבמות [23] "לא ייבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים. ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנא' זכר ונקבה בראם" עכ"ל המשנה.
ויש להעיר אמאי בדעת ב"ה מובא פסוק ובדעת ב"ש לא.
והנה אמרי' בגמ' מ"ט דב"ש ילפי' ממשה דכת' "בני משה אליעזר וגרשום". וב"ה ילפי מבריאתו של עולם. ומקשי' וב"ש לילפו מבריאתו של עולם. ומשני, אין דנין אפשר משא"א. וב"ה, משה מדעתיה הוא דעבד. ע"כ הגמ'
ב"ש ילפי ממשה. ומבואר שלמדו מכך שמשה פירש מאשתו לאחר שהיו לו ב' בנים. וחזי' שנפטר מפו"ר. [24]
ולכא' יש להקשות היכי ילפי ב"ש ממשה דבעי' לכה"פ ב' זכרים. דלמא בבן אחד סגי. [25]
וגם יש לעי' בדעת ב"ה. דהניחא לב"ש דילפי ממשה, שפיר מובן שכיון שמשה מחויב במצות פו"ר ופירש בב' זכרים, אפשר למילף דבהכי סגי. אבל לב"ה היכי ילפי מברייתו של עולם שכך היא המצוה. ועוד, הרי אם אדה"ר היה מביא רק זכר ונקבה וכן הלאה. לא היה ריבוי כלל, ואדרבה, היה העולם מתכלה.
ויש להקשות עוד בדעת ב"ש. דאמרי דהא דלא ילפי מברייתו של עולם הוא, שאין דנין אפשר משא"א. וכתב רש"י שם וז"ל דאי לא איבראי חווה, לא הוה נקבה אחריתי. אבל הכא מי שיש לו ב' זכרים , נקבות הרבה בעולם. עכ"ל וזה מוקשה מאד. דמה סברא היא זו. אי לא נחייב להביא נקבות, הן לא יהיו בעולם.
אלא נראה מכל זה, דלב"ש היה פשוט שהמצווה לפרות ולרבות הכוונה לזכרים בלבד. והנקבות, הן רק היכי תמצי להרבות עוד זכרים. ולכן א"א ללמוד מבריאתו של עולם. דהתם לא היו נקבות והיה צריך את חוה בשביל להתרבות.
ולפ"ז א"ש מה שהקשינו מה"ת לב"ש דבעינן ב' זכרים. דאי ממשה דלמא סגי בחד. ולהנ"ל שפיר מובן. שהרי המצוה היא "רבו" דהיינו להתרבות. ובבן אחד לא הוי ריבוי כלל. לכך היה פשוט לב"ש שצריך שניים. וילפי ממשה דסגי בהכי.
אבל ב"ה סברי דהמצוה היא לא להתרבות. אלא לעסוק ביישובו של עולם[26]. דהיינו כיון שהעולם צריך להיות מיושב ולא שומם[27], צריך זכר ונקבה. וזה ילפי מבריאתו של עולם, שכך הוא ישובו של עולם.
ולפי"ז לא יקשה לב"ה הרי אין ריבוי בזכר ונקבה. שהרי אין מצוה להתרבות. [28]
וגם מבואר לפי"ז שבמתני' הובא פסוק רק לב"ה. דב"ש את עצם הדין למדו מסברא, רק ממשה ילפו דסגי בב'. אבל ב"ה חידשו מבריאתו של עולם שכך הוא ישובו של עולם.
פטור העוסק בתורה מפריה ורביה
הרמב"ם [29] כתב וז"ל וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתיירא לישא אשה וכו' הרי זה מותר להתאחר. שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש תלמוד תורה. עכ"ל. ומבואר מדבריו להדיא שמעיקר הדין צריך לישא אשה. ועובר בביטול עשה אם מתאחר. רק דאם טרוד ומתירא, מותר להתאחר, שהעוסק במצוה וכו'
אבל בהלכות ת"ת [30] כתב וז"ל לעולם ילמד תורה ואח"כ ישא אשה. שאם נשא אשה תחילה, אין דעתו פנויה מללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו, עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. עכ"ל. ולכא' מדבריו אלו משמע שהמצוה מלכתחילה היא ללמוד תורה. רק דאם יצרו מתגבר עליו ועכ"פ אין לבו פנוי ללמוד. מותר לו לישא אשה. ולכא' סתרי לאהדדי.
והנה במגילה [31]אמרי' אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וטעמא דת"ת משום שתלמוד מביא לידי מעשה. לישא אשה שנא' "לא תהו בראה אלא לשבת יצרה". והגרעק"א שם בגלה"ש מציין לתוס' ב"ב יג שביאר שם בסוף דבריו דהא דלא מייתי קרא דפו"ר, משום ד"לא תהו" הוי מצוה רבה ועי"ש.
ובתוס' שם איירי גבי הא דכופין את רבו [32]לשחררו משום שאין יכול לישא שפחה וגם לא ישראלית. וטעמא אמרי' שם בגמ' והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנא' "לא תהו". וכתב שם תוס' בשם ר"י דהא דלא מייתי קרא דפו"ר , משום שפטור הוא מפריה ורביה, דאנוס הוא. ולא כופין את רבו לשחרר בשביל שיתחייב, כמו דלא משחררים בשביל שאר מצוות. אבל "לשבת" הוי מצוה רבה לכך כופין. ולכך מייתי קרא זה גם במגילה. עי"ש.
ויש להקשות, הא גם ''בשבת'' הוא אנוס ואמאי כופין לשחררו. ועוד דהא תוס' שם כתב ששפחה לא כופין לשחרר, אע''ג שהיא גם מחויבת ב''לשבת''. כיון שעבד ודאי יקיים את ה''לשבת'', שהרי הוא מחויב מצד פו''ר. אבל שפחה כיון שלא תתחייב משום פו''ר, אולי לא תקיים ולכך כפי' לשחררה. וזה תימה רבתי, הא ''לשבת'' הוי מצוה רבה יותר מפו''ר [33]א''כ ודאי תקיים שהיא מחויבת ב''לשבת''.
ועוד קשה שהרי יש איסור עשה לשחרר עבד [34]ותי' תוס' שמצוה רבה שאני, וזה צ''ב, הרי אין מצוות עשה של ''לשבת'' דהוי מדברי קבלה ולא מנויה עם שאר מצות עשה. ומה שהביא תוס' ראיה מפסחים [35]אינו ראיה דהתם העשה יותר חמור שיש בו כרת.
ויש עוד להעיר בדברי הר''מ שכתב שהעוסק במצווה פטור מן המצווה וכ''ש ת''ת. א. הרי גם בעוסק במצווה, אם א''א לעשותה ע''י אחרים אינו מפטר. ב. מה כוונתו בכ''ש ת''ת אמאי זה כ''ש וביותר, הרי גרע ת''ת משאר מצוות עשה לעניין דין העוסק במצווה [36].
נחזור לגמ' מגילה כ''ז ע''א דטעמא דמוכרין ס''ת ללמוד תורה ולישא אישה ללמוד משום דמביא לידי מעשה ואישה משום שלא נברא העולם אלא לפו''ר. וכמ''ש הגמ' הביאה את הקרא של ''לשבת'' שאינו מצווה.
והנראה מכל זה שת''ת ופו''ר הם ב' מצוות שיש להן דמיון רב [37] ששתיהן מצוות שעוסקות בתכלית הבריאה. שכיון שלא נברא העולם אלא לפו''ר שנא' וכו' ודאי מוכרין ס''ת. שהרי הכל נדחה מפני תכלית דבלי שיהיה קיום לעולם לא יהיו מצוות כלל. וכן תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה, הרי כל תכלית הס''ת הינה שילמדו בו, א''כ ודאי ראוי למכרו כדי ללמוד תורה, ולישא האישה זוהי תכלית העולם בכלל [38]וכמובן שאפשר להוסיף שת''ת זה תכלית הבריאה, כי קיום המצוות זוהי התכלית. והתלמוד מביא לידי מעשה, ולכן ת''ת היא תכלית העולם.
ולפי''ז ברור אמאי הגמ' מביאה את הקרא ''דלשבת יצרה'' שזה אמנם לא מקור המצוה והחיוב, אבל זה מדגיש את הייחודיות של מצוות פו''ר, שאינה עוד אחת מתרי''ג מצוות, אלא מצווה בסיסית, שבלעדיה אין שום מצווה אחרת, ולכן דוחה אפי' מכירת ס''ת.
ןלפי"ז א"ש מ"ש הר"מ שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכ"ש ת"ת. והקשינו מאי כ"ש. ולפי"ד שפיר מבואר, שהרי כל יסוד דין שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, הינו סברא דכיון שעוסק ברצונו של מקום מה לי מצוה זו ומ"ל מצוה אחרת. וכיון שלכל המצות תכלית אחת, הרי עוסק באותה תכלית ומאי שנא.
א"כ כיון שב' מצוות הללו, פו"ר ות"ת עוסקות באותה תכלית של קיום העולם[39], מובן שאינן דוחות אחת את השניה , אלא כיון שעוסק באחת פטור מלעסוק בחברתה.
דהנה הרא"ש[40] כתב שלא ידע קצבה לפטור של "חשקה נפשו" מפו"ר. אבל פשיטא שאין פטור לגמרי. אמנם הר"מ לכא' חלק ע"ז. דכתב שם [41]וז"ל מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושונה בה כבן עזאי, ודבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עוון. עכ"ל
אמנם בקובה"ע [42]ר"ל שאין הכוונה בר"מ שמצות ת"ת דוחה לגמרי פו"ר אלא שזה פטור מדין אנוס. שכיון שחשקה נפשו אין יכול לעסוק בפו"ר[43]. ודייק את לש' הר"מ "אין בידו עוון" שמשמע פטור. א"כ נמצאנו למדים שלכו"ע אין המצוות דוחות זו את זו לגמרי. ועוד כתב שם לבאר שכיון שמצוות ת"ת אין זמנה קבוע[44]. אלא רק כשאדם פנוי מעסקיו וצרכיו מחויב ללמוד. אבל כל שעוסק בצרכי דרך ארץ אינו מחויב כלל באותה שעה. א"כ לעסוק בפו"ר ודאי הוי צרכי דרך ארץ. ואין זו דחיה רק שאין חייב באותה שעה.
וכן להפך, [45]כשרוצה ללמוד ודוחה פו"ר, אין הכוונה שדוחה. אלא כיון שלמצוות פו"ר ג"כ אין זמן קבוע, אלא חיוב כללי. ואין זמנה בהול [46], ולא חשיב שדוחה אלא שיהוי מצווה בלבד. ותדע, שהרי משום פו"ר חייב לבעול בכל עונה. והרי לכל אדם יש דין עונה שונה, לפי כחו ומלאכתו. [47]כי הדין הוא כמנהג ד"א. וודאי חשקה נפשו בתורה הוי בכלל ד"א.
ולפי"ז מובן הר"מ, דכשעוסק בהלכות ת"ת כתב שצריך ללמוד תורה, ורק אם טרוד ולא יכול לישא וכו'. אבל כשעוסק בהלכות פו"ר כותב שצריך לישא אשה ורק אם חשקה וכו'. וזה מבואר היטב
דין פטור אשה מפו"ר
אין האישה מצווה בפו''ר[48] והנה בקידושין [49]אמרי' גבי שליח קבלה של האישה, לקבל את קידושיה. שמצוה בה יותר מבשלוחה.
ויש לעיין איזו מצווה איכא. כן העיר שם הר''ן על הרי''ף ועי''ש שדחק. שמסייעת לבעלה במצוות פו''ר, אע''פ שהיא אינה מצווה.
ובהקדם צריך לבאר בדבר מצוות קידושין, דבר''ן דלעיל משמע שהמצווה היא מצוות פו''ר [50]ובר''מ לכאו' נראה שזו מצווה בפני עצמה, דכתב [51] ''כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחילה'' עכ''ל. ובספה''מ[52]) כתב וז"ל שציונו לבעול בקידושין ולתת דבר ביד האישה וזוהי מצוות קידושין עכ''ל. מדברי הר''מ נראה שזו מצווה מכשירה. דהיינו כמו דאיכא מצות שחיטה, אף שאין חיוב לשחוט, אלא אם רוצה לאכול בשר מצווה לשחוט, כמו''כ אם רוצה לבעול צריך שיקדש קודם. [53]
לפי''ז רצה לתרץ המקנה [54]שזו כוונת הגמ' מצווה בה יותר מבשלוחה, דמצוה המכשירה של קידושין גם היא מצווה.
וזה תימה. הרי ודאי שמצווה זו היא של האיש, שכשרוצה לבעול יקדש תחילה[55] והרי האישה לא עושה שום מעשה. ותדע, דהא האישה נמכרת לקידושין ע''י אביה, א''כ היא כלל לא צד בקידושין. ועוד שהרי גם במעשה הקידושין עצמו היא לא עושה כלום, אלא הוא נותן דבר ביד האישה.
והנה בקידושין [56]בברייתא אמרי' חייב האדם להשיא את בנו אישה, ואמרי' שם בגמ' [57]שחייב גם להשיא את בתו מקרא בירמי' ''קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים''. ומקשי' בשלמא בנו בידו, בתו מאי, ומשני ליתן לה מידי ולבשייה כי היכי דקפצי עליה אינשי. ובכתובות [58] אמרי' עלה ''הא נמי דאורייתא'' א''כ משמע שהמצוה של האב להשיא את בנו ובתו, הוי דאורייתא ולכא' אם האב מצווה, ודאי האישה עצמה מצווה. א''כ שפיר מובן מאי דאמרי' מצווה בה יותר מבשלוחה. אבל קשה דהיכן מצינו מצווה דאורייתא כזו. אבל הר''מ [59]כתב להדיא שהוי מצוה דרבנן, וכן מוכח התם בסוגיא באמרי' כל מצוות הבן על האב, האנשים חייבים והנשים פטורות, דהיינו שהאם פטורה מלהשיא את בניה כיון שהיא עצמה אינה מצווה בכך. א''כי חזי' להדיא שלאישה אין שום מצוה בכך. אבל זה קשה מכתובות [60]דאמרי' עלה הא נמי דאורייתא, א"כ הד"ל.
ונראה דודאי האישה אינה מצווה בנישואין, לא מצד פו''ר ולא מדין מצוות קידושין. אלא מדין ''לשבת יצרה'' איכא בה, אמנם אין זו מצוה ואין זה חיוב על האישה [61]אבל חשיב מצוה רבה [62]ושפיר אפשר לומר בזה מצוה בה יותר מבשלוחה. ומה שאמרי' בכתובות הא נמי דאורייתא, הכוונה לדין ''לשבת'', שאע''ג שאינו דאורייתא הכוונה שזה עניין דיני והלכתי. שהרי הגמ' מדברת על המשנה שחייב אדם בכתובת בנין דכרין, וטעמא אמרי' בגמ' בשביל שאדם ירצה לתת לביתו נדוניא יפה, כשיודע שילך לבניה אחר מותה. וע''ז מקשי' איך רבנן עוקרים ירושת הבעל מהתורה בשביל סיבה זוטרה זו, וע''כ משיבה הגמ' הא נמי דאורייתא, דהיינו שגם בזה יש מטרה תורנית. שנא' קחו נשים וכו' ושם המשך הקרא הוא ''ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו'' דהיינו להדיא אזיל הקרא שם על המצוה של הריבוי, וזה דין ''לשבת''.
מעשה המצוה- הקידושין או הביאה
יש לדון באיזה מעשה מחויבים במצות פו''ר, והנה בטור ובשו''ע [63]נראה שהחיוב הנובע מפו''ר הוא לישא אישה, דהטור כתב להדיא שכיון שהכוונה בבריאה היא לפרות ולרבות לכן חייב אדם לישא אישה[64].
אבל מהרמב"ם נראה [65]שהחיוב הוא לבעול בכל עונה, ואילו לישא אישה הוי הכשר מצוה בעלמא. דהר''מ פתח את הלכות פו''ר וז''ל האישה שהרשית את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה ה''ז מותר. בד''א שהיו לו בנים שכבר קיים מצות פו''ר, אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצוות עשה של תורה שנא' פו''ר. עכ''ל. ואחר כך בה"ב כתב שאם לא נשא אישה עד גיל כ' הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. דזה בוודאי שאם נמנע מלשאת אישה הוא מבטל מצות עשה. אבל עצם המצוה אינה לשאת אישה. כ''כ.
וכ''נ בדעת הר''מ דבס''המ [66]כתב מצות קידושין ואח''כ בעשה ריד הביא מצות פו''ר וכן בהלכות אישות [67]נראה כן. וכתב שם קודם מ"ת היה אדם פוגע וכו' כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחילה וכו' עכ''ל. א''כ להדיא כתב אם ירצה דהיינו שאין מצוה בעצם הליקוחין אלא שאם רצה לישא צריך לקנות תחילה. אמנם גם לפי הר''מ יש חיוב לישא אישה מצד ביטול עשה של פו''ר [68] אבל זה ביטול בעקיפין דעצם המצוה היא לא הקידושין אלא הביאה.
בר''ן קידושין [69]נראה כהטור והשו''ע, דכתב דמאי דאמרי' שם גבי קבלת הקידושין של האשה "מצוה בה יותר מבשלוחה", אע''ג שאינה מצווה בפו''ר, כיון שמסייעת לבעלה לקיים פו''ר שפיר דמי. [70]א''כ מבואר בדבריו שהקידושין הוו מצות פו''ר עכ''פ לאיש. אמנם גם הטושו"ע [71]סברי שחייב לבעול בכל עונה כל שאין לו בנים, אבל נראה דפליגי על הר''מ, דהם סברי, דאסור למנוע עונתה כל שאין לו בנים, משום ביטול עשה של פו''ר. אבל מצות עשה היא רק בהקידושין, ואילו הר''מ סבר איפכא דהמצוה היא לבעול בכל עונה שנא' פרו ורבו, רק דאם לא נשא אישה הוי ביטול עשה.
ונראה דתוס',[72] סברי כהר"מ דהקשו בחציו עבד וחציו ב''ח, אמאי כופין את רבו לשחררו בשביל לקיים פו''ר, שישא ישראלית ואף דאיכא איסורא דלא יהיה קדש, יבא עשה דפו''ר וידחה ל''ת, ותי' דלא הוי בעידנא כיון דבהעראה עובר בלא יהא קדש ואילו מצות פו''ר לא מקיים עד גמר ביאה. עי''ש. א''כ מבואר להדיא בדעת תוס', שסבר שהמצות עשה מקוימת בביאה, ואכן הקשה באג"מ [73]לפי''ז אמאי יש עונה לכל אחד לפי כחו, שיתחייב לבעול בכל עת שיכול, עד שיקיים ועי''ש. אמנם עדיין צ''ב בדברי תוס', דלכא' הגם שמחויב בפו''ר, הא הקיום הוי רק כשיהיו לו בן ובת, א''כ אמאי בגמר ביאה חשיב שקיים מצות עשה דפו''ר, ועיין במנח"ח [74]שהקשה כן.
ונראה דאע''ג דלא נפטר ממצות פו''ר עד שיהיה לו בן ובת. אבל קיום המצוה שפיר הוי בכל ביאה, דשאני מצות פו''ר משאר המצוות. דשאר מצוות כיון שנטל לולב קיים המצווה ונפטר מלקיימה שוב, אבל פו''ר, הציווי הוא להתעסק בפו''ר וביישובו של עולם, אמנם כיון שיש לו בן ובת נפטר מלעסוק עוד, ואם מתו שוב מתחייב, אבל בכל ביאה מקיים את המצווה, שהרי עוסק בפריה ורביה, ולכן אין לחשוש שמא ימותו הבנים, ואז לא יקיים למפרע, שבוודאי קיים, רק באם עדיין בר הולדה ומתו לו הבנים שוב מתחייב בלעסוק בפו''ר, ולכן שפיר כתב תוס' שכבר בגמר ביאה קיים מצות עשה. וזה נראה פשוט גם בסברא, דהא בוודאי דלא שייך ציווי על תוצאה שיהא לו בן ובת, שזה לא תלוי דווקא במעשיו, ציווי שייך רק על מעשים, ולכן ודאי שהמצוה היא על מעשה הביאה [75]או על מעשה הנישואין [76]אמנם כיון שהמצוה נאמרה בלשון של תוצאה, לכן לא מיפטר עד שיהיו לו בן ובת. וראיה לזה דהא לדעת ר' יוחנן [77]כשהיו לו בנים בגויותו ונתגייר, קיים פו''ר. והרי ודאי לא היה מצווה ולא קיים מצות עשה בכך. אלא ודאי הכוונה שפטור הוא מלעסוק בפו''ר, כיון דיש לו בן ובת, ולשון קיום פירושו פטור.
ןכ"נ מלש' המשנה ביבמות [78] "לא ייבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו ב' זכרים וכו'
קיום המצוה- מתי נחשב שקיים המצוה
הזכרנו לעיל את שיטות הפוסקים בנידון מהו מעשה המצווה של פו"ר, אי הנישואין או הביאה. ויש להרחיב להצד שהביאה היא המצווה מתי נחשב שקיים המצווה.
תוס' [79]הקשו גבי חציו עבד וחציו ב"ח אמאי כופין את רבו לשחררו בשביל שיוכל לקיים פו"ר [80], יבוא עשה דפו"ר וידחה לאו ד"לא יהיה קדש". ותי' ר"י דעל הלאו עבר כבר בהעראה ואת העשה אינו מקיים עד גמר ביאה. וא"כ לא הוו עשה ול"ת בעידנא ולכך לא דחי .[81]
והקשה המנח"ח[82] הא בגמר ביאה נמי לא קיים את העשה כיון דהמצוה היא שיהיו לו בנים. כדמוכח שאם היו לו הבנים לא קיים פו"ר [83]. וכן מוכח מהא דאם נתגייר ויש לו בנים שנולדו לו בגויותו, שפיר קיים פו"ר [84]. אף שכשעשה את המעשה לא היה מצווה כלל. חזי' שהמצוה היא בעצם מציאות הבנים בעולם, ולא בביאה. והביאה לכל היותר הכשר מצווה, וא"ת דהכשר מצווה נמי דוחה ל"ת א"כ אמאי ההעראה לא דחיא הא ודאי היא בכלל הכשר מצווה לכה"פ. וכן הוכיח מהא דקיים פו"ר בבן ממזר[85]. ומהרמב"ן וסתימת הפוסקים נראה שאיירי גם בממזר הבא מביאת איסור[86]. ולכא' הוי מצווה הבאה בעבירה ואיך יצא ידי חובת פו"ר. אלא מוכח שהמצווה היא לא בביאה אלא בלידת הבנים וכיון דלא בעידנא אין בזה חסרון של מצווה הבא"ב [87].
ומכל זה קשה על תוס' מ''ש העראה מגמר ביאה. הא תרוויהו אינם מעשה המצווה אלא הכשר בלבד. הנה עוד הקשה הטו''א[88] על תוס' באופן אחר, דבפסקי התוס'[89] מבואר דכל דבר שנצרך בהכרח לעשיית העשה. גם הוא דוחה את הל''ת. א''כ ,כיוון דא''א בלא העראה, אמאי לא חשיב בעידנא ולא דוחה את הלאו, ונשאר בצ''ע.
והנה ביבמות[90] גבי הא דגזרו חכמים שלא לעשות ציצית בסדין, משום כסות לילה שפטור מציצית ויעבור בכלאיים שלא במקום מצוה. ואמרי' שם שחכמים עוקרים דבר מה''ת בשב ואל תעשה. והקשו בתוס' [91]אמאי זה חשיב שוא''ת, הא כשלובש טלית בלא ציצית הוי איסור בקום ועשה, ותי' דהאיסור הוא רק לאחר העיטוף אבל בלבישה עצמה עדיין אין איסור. והקשו שגבי כלאיים משמע [92]שהאיסור הוא בלבישה עצמה. ותי' שבאמת בכלאיים האיסור הוא כבר בלבישה אבל החיוב בציצית הוא רק לאחר הלבישה. ולכן זה שוא''ת.
והקשה השאג"א[93] דלפי''ד התוס' הנ''ל יקשה אמאי אתי עשה בציצית ודחי ל''ת בכלאיים הא לא הוי בעידנא, דבעידנא דעבר על הלאו בלבישה עדיין לא קיים מצות ציצית. וכשאג''א נראה בתוס' דידן שחילק בין העראה לביאה. שהרי גם בהעראה וגם בלבישה הם הכרח בשביל קיום מצוה אבל עדיין אינם המצוה עצמה.
וביאר הגרא''ו ([94]) דיש לחלק בין ''מעשה המצווה'' ל''קיום המצווה'' דהיינו אמנם וודאי קיום המצווה בפו''ר היא בלידת הבנים ובציצית שהוא מעוטף, אבל מעשה המצוה הוא בביאה או בלבישה, ולכן כיון דהלבישה והביאה הם מעשי מצוה, ודאי דדוחין ל''ת.
א''כ שפיר מיושבת קושיית המנח''ח וקושיא בתרא דהשאג"א, דשפיר יש חילוק בין העראה לגמר ביאה, אע"פ שגם בגמר ביאה עדיין לא מקיים את המצוה, כיון דקיום המצוה הוא בלידת הבנים דוקא. אבל כיון דהגברא מצווה מכח המצוה לעשות מעשה שיביא ללידת הבנים, וזה גמר ביאה, שפיר חשיב מעשה מצוה ודוחה ללאו.וכן גבי ציצית, המעשה שמחויב מכח המצוה זה הלבישה[95]. אבל העראה, אע"פ שא"א לגמר ביאה בלא העראה. אבל כיון דאפשר להעראה בלא גמר ביאה אין היא נחשבת למעשה המצוה, אלא להכשר מצוה בלבד.
אמנם עדיין צ"ב מה נכנס בגדר "מעשה המצוה" ומה בגדר "הכשר מצוה". ועוד, הא מבואר בפסקי תוס'[96] שכל דבר שמוכרח לעשיית המצוה הוא נחשב למעשה המצוה ודוחה ל"ת. א"כ העראה הרי ודאי מוכרחת לעשיית המצוה ואמאי לא נחשבת למעשה המצוה.
ועוד צריך להבין בסברא, הא לכא' כל המושג "מצוות" זה ציוויים לעשות מעשים דלא שייך לצוות על תוצאות[97]. א"כ בכלל צריך להבין את יסודו של הגרא"ו מהו "קיום מצוה" הא אם הציווי הוא לעשות את המעשה של גמר ביאה[98], א"כ כבר קיים המצוה בגמר הביאה, שהרי עשה את מה שצווה.
והנה אמרי' בב"מ[99] גבי השבת אבידה, פעמים שאתה מתעלם ,כגון כהן בבית הקברות ומקשי' אמאי צריך קרא לכה"ג הא הוי עשה במקום ל"ת ועשה ואין דוחה בכה"ג[100]. והקשו הראשונים שם[101], הא גם אם הוי רק ל"ת לבד לא ידחה אותו עשה דהשבת אבידה, דהא קי"ל דעשה דחי ל"ת רק בגוונא כמילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמיעקר ללאו קיימא לעשה. והכא הא גם אם האבידה נמצאת ממש בתח בית הקברות, הא כשנטמא עדיין לא מקיים את העשה עד שישיבה לבעלים ולא הוי בעידנא.
ותי' הר"ן דבהשבת אבידה אף דאמנם לא קיים המצוה כל עוד שלא השיבה לבעלים, כיון שעוסק בהשבת האבידה, שפיר דחי ל"ת וחשיב בעידנא. וכתב עוד, שהרי במילה קי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל. א"כ כשקצץ הבהרת עדיין לא קיים עשה דמילה עד שיפרע, ואעפ"כ דחי דכיון שעוסק בקיומה שפיר חשיה שמקיים לעשה בעידנא דמיעקר ללאו. וה"נ הכא.
והר"י מיגש[102] חלק על הר"ן וכתב דשפיר הקשו הראשונים ולא הוי בעידנא , ולא קשה ממילה בצרעת, דיש לחלק, דבמילה אף דאמנם אינו מקיים עד דפרע אבל כשקוצץ עוסק בגוף המצוה ואם לא יפרע עשה חצי מצוה כמו אם הטיל ציצית בב' כנפות או תקע בשופר ולא השלים התקיעות. אבל באבידה "עיקר גוף המצוה השבה בבית בעלים. שזהו עיקר גוף כוונת המצוה, והשאר הוי כעין מכשירי מצוה וכו' שאע"פ שצריך לעיקר נטילת לולב לעקרו מן הדקל, מ"מ העיקר הוא הנטילה וכו'" עכ"ל
ונראה בדבריו שחילק בין מילה להשבת אבידה מהי גוף כוונת המצוה, היינו מהי תכלית המצוה. דבמילה שהציווי הוא לעשות את מעשה המילה[103] וכן בשופר ובציצית, א"כ כשעושה חלק אף שעדיין מחויב לגמור המצוה ועדיין לא קיימה שפיר חשיב שעושה מעשה מצוה. אבל בהשב"א שהתכלית היא שהיא תהיה אצל הבעלים, מעשה המצוה הוא רק בהבאה אחרונה לבית הבעלים, אבל כל התהליך חשיב "הכשר מצוה" בלבד.
ולפי"ז נראה לומר דמש"כ תוס' דידן, דבהעראה עדיין לא מקיים עשה דפו"ר ולא דחי ל"ת הוא תלוי במחלוקת זו בין הר"ן והר"י מיגש, דפו"ר דמיא להשבת אבידה שהתכלית והמכוון הוא התוצאה שיהיו לו בנים, ובהשב"א שיבוא לידי הבעלים. א"כ כמו שבהשב"א נחלקו הראשונים אם תחילת המעשה, חשיב מעשה מצוה[104], גבי לדחות ל"ת, כמו"כ גבי העראה דהוי תחילת מעשה המצוה יהיה תלוי במחלוקתם זו. א"כ אפש"ל דתוס' דידן סבר כהר"י מיגש, שההעראה חשיבא הכשר מצוה בלבד, ואילו התוס' בפסקים שכתב שכל דבר שמוכרח לעשיית המצוה הוי מעשה מצוה ודחי ל"ת, סבר כהר"ן[105].
וביתר ביאור אפש"ל דנחלקו בגדר המצוה דפו"ר, שהרי הקדמנו שהציווי ודאי מעצם ענינו לא שייך על תוצאה, אלא על מעשה. אבל אפש"ל דאעפ"כ איכא חילוק אם הציווי נאמר בצורה של ציווי על המעשה או על תוצאה, דאם הציווי הוא על המעשה , כיון שעשה המעשה נפטר וקיים את המצווה עליו. כמו בנטילת לולב ותקיעת שופר, וכן אם עשה חלק מהמעשה שפיר נחשב שעשה כמצווה עליו רק דלא נפטר עדיין מהמצוה כיון דלא קיים את כולה. אבל אם הציווי נאמר בצורה של תוצאה, א"כ אין חשיבות לעצם המעשה, אף שודאי הציווי הוא על המעשה, אבל רק על מעשה שיביא לתוצאה. אבל אם עשה את כל המעשה שמביא לתוצאה והתוצאה לא קרתה, כגון שעשה גמר ביאה באשה בת בנים, ולא נולדו ילדים. ודאי קיים המצוה כיון שעשה את המוטל עליו. רק דעדיין מחוייב להמשיך לעשות מעשים שיביאו לידי לידת בנים כיון ששיעור המצוה הוא בבן ובת. ולכן ברור שאם המצוה בפו"ר היא על התוצאה שיהיו לו בנים א"כ המעשה היחיד שנחשב למעשה המצוה הוא הגמר ביאה, שזה המעשה היחיד שאמור להביא את התוצאה[106]. אבל ההעראה אע"פ שהיא מוכרחת לקיום המצוה, כיון שהציווי הוא על התוצאה וההעראה לא תביא את התוצאה באופן ישיר, היא לא נחשבת למעשה המצוה אלא ל"הכשר" בלבד. כמו שבמצות סוכה טמון גם חיוב לבנות את הסוכה[107] ואעפ"כ ודאי שבניית הסוכה לא נחשבת לחלק ממעשה המצוה[108] אלא "הכשר" בלבד. לסיכום: מעשה המצוה הוא הדבר האחרון שמביא לידי המצב שכתוב בציווי. ולכן כיוון שבסוכה הציווי הוא לשבת בסוכה, אז הישיבה היא המעשה האחרון, וכל מה שלפניה זה הכשר. ואילו בפו"ר שהציווי הוא על מצב של בנים, המעשה האחרון הוא הגמר ביאה[109].
אבל תוס' בזבחים חלק ע"ז וסבר שאין חילוק איך נאמר הציווי, וכיון דציווי כל ענינו על המעשה, א"כ כל מעשה שמוכרח לעשיית המצוה הוי בכלל הציווי ונחשב למעשה המצוה, ושפיר דוחה ל"ת. והא דהמצוה נאמרה בצורה של תוצאה, איכא בזה נפק"מ שזה שיעור המצוה, ואם מתו בניו חייב שוב לעסוק בפו"ר וכן שאם התגייר ויש לו בנים, אינו מחויב לעסוק בפו"ר[110].
ודוגמא לדבר, במצות ציצית, דתוס'[111] כתב שהמצוה היא שיהיה מעוטף בציצית והלבישה אינה המצוה. ואילו הר"י מיגש הביא דוגמא מציצית שאם הטיל ציצית בב' כנפות שנחשב שקיים חצי מצוה. שלדעת התוס' הציווי הוא על התוצאה שיהיה מעוטף בבגד ד' כנפות עם ציצית, ולכן ודאי שאם הטיל ציצית בב' כנפות לאו כלום הוא. אבל להר"י מיגש כיון שהציווי הוא על המעשה עצמו להטיל ד' ציציות בד' כנפות וללבוש, שפיר כיון שהטיל בב' כנפות עשה חצי מצוה[112].
א"כ גם במצות פו"ר ניתן לחקור אי המצוה היא על המעשה ביאה[113] וא"כ ההעראה הוי חלק ממעשה המצוה, או שהמצוה היא שיהיו בן ובת וא"כ המעשה מצוה הוא הגמר ביאה, שזהו המעשה האחרון מצד האדם שיביא לתוצאה הרצויה. והא דמבואר בגמ'[114] שאם מתו בניו לא קיים פו"ר, ודאי אין הכוונה לקיום המצוה המדובר בעניננו, שהרי מבואר שם עוד שאם נתגייר ויש לו בנים לדעת ר' יוחנן קיים פו"ר אף שודאי לא שייך לומר שקיים כיון שלא היה מצווה כלל בגויותו[115], אלא הכוונה שפטור מלעסוק בפו"ר כיון שיש לו בנים כבר.
''ולערב אל תנח ידך''- האם יש חיוב נוסף לאחר שקיים פו"ר בבן ובת
ביבמות [116]אמרי' מתני' דלא כרבי יהושוע, דתניא ר''י אומר נשא אישה בילדותו ישא אישה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנא' ''בבקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך'', כי אינך יודע איזה מהם יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים ע''כ, דהיינו ר' יהושע דלא כמתני' [117]דאמרי' לא יבטל מפו''ר אא''כ יש לו בנים. דהיינו דלאחר שיש לו בן ובת פטור מפו''ר. ובסמוך אמרי' אמר רב מתנה הלכה כר''י.
והנה לכא' בפשטות הגמ' נראה שיש סתירה בין המשנה לבין ר''י. ורב מתנה פסק כר''י. נראה שהגמ' הבינה שרי' דיבר על דין דאורייתא של מצות פו''ר וסבר שלא נפטר לעולם. אמנם הרי''ף פסק גם את הדין של מתני', גם את הדין של אמר ר''נ אמר שמואל [118]וגם את ר''י. וכתב שזה דין דרבנן, דהיינו המשנה עסקה בדאורייתא ואילו ר''י הוסיף עוד חיוב מדרבנן. וכבר העיר שם הבעה''מ שבגמ' משמע שיש מחלוקת בין המשנה לר''י והלכה כר''י. ולפי הרי''ף נפקא דאין שום סתירה[119] לכך, חלק הבעה''מ וכתב דאמנם ר''י וודאי הווי דין דרבנן אבל חלק על מתני' דדייקינן מינה דלא מוכרין ס''ת בשביל אישה בת בנים כשיש לו כבר בנים[120], וע''ז חלק ר''י וסבר שיש דין תמיד לישא אישה בת בנים ואף מוכרין ס''ת בשביל זה. וכתב שם הבעה''מ דיש נפק''מ בין דאורייתא לדרבנן גבי אי נשא אישה ושהה י' שנים ולא נתעברה. דאם לא קיים פו''ר חייב לגרשה או לישא אחרת, אבל מדר''י אינו חייב. ועוד נפק''מ עי''ש.
והרמב''ן שם במלחמות כתב דאין שום סתירה בין ר''י למתני', דמתני' איירי בדאורייתא ור''י בדרבנן והוסיף נפק''מ בין אלו וכתב וז''ל: ואין מכין אותו משום מצוות דרבנן דלאו תקנתא היא אלא כעין יישוב דרך ארץ ואין מחמירין עליו כ''כ, עכ''ל. ועוד כתב שם וז''ל ומיהו כיוון שמצוה דרבנן היא כמנהג ד''א מדקא נסיב ליה תלמודא, בבקר זרע את זרעך, ולא הזכירו בזה איסור.אלא ישא אשה, מצווה לכתחילה היא. אין כופין, ואין קורין עבריינא למי שאינו רוצה לעסוק בה. עכ"ל. משא"כ האיסור לעמוד בלא אשה שהוזכר בגמ' בלש' איסור, זה חיוב מדרבנן.
והראב"ד שם בהשגות וז"ל אלמא אין בו לא איסור עשה ולא איסור לאו, אלא כעצה טובה קאמר לה ר"י. אבל לעמוד בלא אשה איכא איסור וכו' עכ"ל
ונראה מכל אלו שיש בזה ג' שיטות. שיטת בעה"מ שזה חיוב גמור מדרבנן. שיטת הרמב"ן שאין זה חיוב גמור אלא דין לכתחילה כעין מנהג דרך ארץ. ושיטת הראב"ד שזה כלל לא דין או חיוב אלא עצה טובה בלבד.
ונראה שרש"י סבר כדעת הראב"ד. דבקהלת [121]גבי האי קרא דלערב כתב וז"ל ולענין הבנים, מצינו באבצן ל' בנות שלח חוצה ול' בנות הביא לבניו וכולם מתו בחייו. ובזקנותו הוליד את עובד ונתקיים לו. עכ"ל. דהינו שרש"י מביא דוגמא לכך שיתכן שכולם ימותו בחייו. ולכן תמיד כדאי לעסוק בפו"ר שמא רק זה שנולד בזקנותו יתקיים.
וכן בגמ' [122] אמרי' גבי האי קרא, היו לו תלמידים בילדותו יעמיד תלמידים בזקנותו וכו' ומובא שם המעשה של תלמידיו של ר"ע שמתו כולם בין פסח לעצרת בחייו. וזה ודאי לא הוי דין, אלא עצה טובה. וזה מובא כהמשך למימרא של ר' יהושוע.
וכן הרשב"ם בב"ב [123]כתב גבי האי קרא שבועז [124]חשש שימותו בניו מהאשה הראשונה. "ולא יהיה לו זכר". א"כ גם מדבריו נראה שזו עצה טובה בלבד.[125]
הרמב"ם והטור [126]פסקו דין זה .וז"ל הר"מ אע"פ שקיים אדם מצות פו"ר, הרי הוא מצווה מדברי סופרים, שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת כאילו בנה עולם מלא עכ"ל וצ"ע בהוספת הר"מ "כל זמן שיש בו כח" שלא כ"כ בדין פו"ר ושאר דינים. נראה לכא' בדבריו שסבר כדעת הרמב"ן שהוי מצווה לכתחילה, ולכך הוי מצווה, אבל רק כל זמן שיש בו כח. ועוד, שהביא טעם מדיליה ולא את הקרא שהביא ר' יהושוע "לערב אל תנח"
והנה בה"א כתב הר"מ וז"ל האשה שהרשת את בעלה לאחר הנישואין שימנע עונתה, הרי זה מותר. בד"א שכבר קיים פו"ר אבל לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים. עכ"ל. ומקור דין זה הוא מכתובות [127] שתלמידים שהולכים ללמוד רשאים לבטל עונתם ל' יום שלא ברשות. ואמרי' שם, וברשות, כמה דבעי. ולא חילקה שם הגמ' בין קיים פו"ר או לא.
אכן הקשה הב"ש [128]מנא ליה לר"מ לחלק בין קיים פו"ר או לא. ועוד הקשה, הא גם כשקיים פו"ר עדיין רמיא עליה חיובא ד"לערב אל תנח ידיך". ובאמת כתב הב"ש דלא כהר"מ אלא שחייב לבעול בכל עונה. ודחק שם בגמ' דאיירי שמקיים פו"ר ו"לערב" ע"י אשה אחרת באותו מקום שהולך אליו. וזה דוחק עצום.
הט"ז שם כתב שהר"מ איירי בדין דאורייתא שאם קיים פו"ר אינו חייב לבעול בכל עונה אבל מדרבנן ד"לערב" גם הר"מ מודה דחייב. אמנם הקשה ע"ע מהא דפסק השו"ע [129]דין זה של הר"מ להלכה שאם מחלה לאחר שקיים פו"ר שפיר דמי. ודחק שם לבאר דאיירי דווקא בגוונא שיש לו עוד אשה שמקיים בה "לערב". וגם זה דחוק מאד.
אבל בפ"ת [130]הביא לתרץ מדברי החיד"א [131]דוודאי אזיל הר"מ גם בדין דרבנן. רק דגדר מצות "לערב אל תנח" היינו שלא יניח לגמרי. וצריך לישא אשה ב"ב. ולא חייב לבעול בכל עונה ,[132]אלא לעתים רחוקות. ולפי"ז מבואר גם מש"כ הר"מ "כל זמן שיש בו כח" דכוונתו שאינו חייב בכל עונה. עכ"פ להלכה ודאי נפסק בשו"ע שאם מחלה וקיים פו"ר, יכול למנוע עונתה כמה דבעי.
הרמ"א [133]פסק שאם חושש שאם ישא אשה בת בנים, תהיה קטטה עם הבנים שכבר יש לו. אינו צריך לישא אשה ב"ב. ונראה שדעתו כדעה השלישית, דהוי עצה טובה וודאי אם תהיה קטטה אין זו עצה טובה.
ויש להביא עוד סמך לשיטה זו [134]דהשו"ע [135]פסק, שאשה, מותר לה לשתות כוס של עקרין. דהינו לעקר את עצמה לעולם. אמנם הב"ח שם כתב דכ"ז דוקא אם איכא לה צער לידה יותר משאר נשים, אבל כל הפוסקים חלקו עליו בזה. וכתבו שמותר לכתחילה, אפי' בלא שום טעם, כיון דלא מיפקדא אפו"ר.
ובפ"ת שם הביא משו"ת חת"ס [136]שכתב שאם אשה לא קיימה "שבת" כלל, דהינו שאין לה בנים כלל. לא תשתה כוס של עקרין [137]והוסיף שם שאם שתתה והיא נשואה ובעלה עדיין לא קיים פו"ר, יצטרך לגרשה או לישא אחרת.
אבל אם כבר קיימו פו"ר יכולה לשתות. אלא שצריכה לבקש רשות מבעלה, "שמא הוא מתאבי בנים ורוצה לקיים לערב אל תנח ידיך" [138]. נראה מדבריו להדיא שסבר כשיטה זו, דהוי עצה טובה. ואין זה חיוב ומצוה כלל.
עכ"פ להלכה נפסק (סי' עו) שיכול לבטל עונה כמה דבעי, אם מחלה וכבר קיים פו"ראמנם גם כשקיים פו"ר צריך לישא אשה ב"ב אם יש סיפק בידו (לש' השו"ע) ויש בו כח (לש' הרמב"ם) ואין חשש לקטטה (רמ"א).[139]
בני בנים- במצות פריה ורביה
אמרי' [140]מתו הבנים לא קיים פו"ר. בני בנים הרי הם כבנים. סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא, וכ"ש ברא לברתא. אבל ברתא לברא לא. אמר ליה רבא "לשבת יצרה" בעי' והא איכא. דכו"ע מיהת תרי מחד לא.
בפשט דברי הגמ' נראה שאביי סבר שלא רק כשבן מביא בן ובת מביאה בת הדין דב"ב ה"ה כבנים אלא אפי' כשהבת תביא בן[141] ,ב"ב ה"ה כבנים ויקיים פו"ר. דהינו שיהני גם בב' זכרים, אבל ב' נקבות לא. ורבא סבר שגם בב' נקבות מקיים ד"לשבת יצרה" בעי' והאיכא.
וצריך להבין מאי שנא דין פו"ר בבני בנים דמהני בב' זכרים לאביי ובב' נקבות לרבא. הא פסקי' כב"ה דאינו מקיים אלא אם יש לו זכר ונקבה דוקא[142].
ובתוס' [143]הקשו כן בדעת אביי, ותירצו, וז"ל הכא שבא מכח מי שפטרתו מפו"ר, פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת. עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור טובא. חדא, מאי פשיטא. ועוד, א"כ אמאי בב' נקבות לא נימא הכי.
הטור [144]באמת פסק שמהני בין ב' זכרים ובין ב' נקבות. וכן בשלט"ג. אבל הרמב"ם [145]וכן השו"ע [146]פסקו דבעי' דוקא זכר ונקבה אמנם אין נפק"מ אם הבן של הבת והבת של הבן. אבל סוף דבר בעי' זכר ונקבה.[147] וצ"ע מהיכא נקט הר"מ דין זה. הא מבואר בגמ' שלאביי כ"ש ב' זכרים, ולרבא אף ב' נקבות. ובאמת הגר"א [148]כתב דגירסא אחרת היתה לפני הרמב"ם, דלאביי דווקא ברא לברא וברתא לברתא, ורבא פליג וסבר כיון דסו"ס "לשבת" איכא א"כ גם איפכא מהני. אבל לכו"ע בעי' זכר ונקבה.
אמנם התרומה"ד [149]ביאר את הסוגיא כגירסא שלפנינו לדעת הרמב"ם. וביאר שאף שבפשטות לא נראה שרבא חלק על הכ"ש דאביי, כיון דפליג והזכיר "לשבת בעי' והאיכא", מבואר שכן פליג וסבר דבעי' שבעי' זכר ונקבה דוקא[150]. וזה דוחק בלש' הגמ' עי"ש.
הדרישה [151]הוסיף לבאר דרבא פליג אאביי בתרתי. דאביי אמר ב' דברים. א' דבעי' ברא לברא וברתא לברתא. ב' דכ"ש בב' זכרים. וע"ז השיב רבא "לשבת יצרה" בעי'. וכך פליג בתרתי. דכיון ד"לשבת" בעי' לישובו של עולם לא יהנו ב' זכרים. אבל אין נפק"מ אם ברא לברתא ואיפכא, כיון דסו"ס איכא זכר ונקבה. דהיינו שמחד גיסא מחמיר דלא מהני ב' זכרים, אבל מאידך גיסא מיקל, שהרי לאביי ברתא לברא לא יהני, ולרבא שפיר יהני, דסוכ"ס בעי' זכר ונקבה.
אבל הט"ז שם כתב דאין מחלוקת כלל בין תוס' להרמב"ם[152], ולכו"ע בעי' זכר ונקבה דוקא. והקדים הט"ז דבסמוך אמרי' בגמ', מתו הבנים רב הונא אמר קיים פו"ר משום דרב אסי דאמר אין ב"ד בא עד שיכלו נשמות מן הגוף וכו', ר' יוחנן אמר לא קיים פו"ר, "לשבת יצרה" בעי' והא ליכא. ומייתי שם ברייתא דלא כרב הונא "מת אחד מהם או שנמצא סריס לא קיים פו"ר". והקשה הט"ז הא אם מת רק אחד מהם "שבת" עדיין איכא[153]. והוכיח מזה דאמנם "לשבת" מתקיים גם באחד, אבל מאחר שדעת ב"ה דבעי' דוקא זו"נ לקיים פו"ר. א"כ גם גבי "לשבת" בעי' זו"נ. ולכך אין סתירה לר"י מהברייתא של "מת אחד מהן" וכו'
ותוס' [154]כתב, דאע"ג דאמרי' לעיל דב' זכרים לא מהני לדעת ב"ה [155] הכא גבי בני בנים שפיר מהני. ולש' תוס' "הכא שבא מכח מי שפטרתו מפו"ר פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת". עכ"ל. דהינו תוס' מחלק בגדר מצוות פו"ר בין בנים לבני בנים. וביאר הט"ז דבהא גופא פליגי אביי ורבא. דאביי סבר כיון דבשביל "לשבת" סגי אף בב' זכרים, שפיר יהני בבני בנים[156]ורבא סבר דלאחר שנפסק כב"ה דבעי' זכר ונקבה א"כ זה הגדר גם ב"לשבת" ולכך גם בב"ב בעי' זו"נ דוקא.
וזה קשה מכמה אנפי. חדא, דבפשט הגמ' משמע שרבא בא להקל מאביי. ועוד, אמאי ב' נקבות לאביי לא מהני. ועוד, לכו"ע אמאי תרי מחד לא מהני, הרי גם פו"ר איכא וגם לשבת. ועוד, דמה שר"י הביא קרא דלשבת לכא' הוי רק להטעים שאם מתו הבנים עדיין לא התקיימה תכלית המצווה. ולא שזה יהיה גדר הדין. וברייתא ש"מת אחד מהם" רק הובאה לסתור את רב הונא שאמר שגם במתו קיים פו"ר. ועוד קשה לפירושו, אמאי לפי אביי יש חילוק בין בנים לב"ב וסגי ב"לשבת".
לכן נ"ל דבאמת שהרמב"ם גרס אחרת בגמ' [157]דהוכרח כך מסברא כמשי"ת. אבל תוס' והשלט"ג [158]סברי כפשטא דגמ' שלאביי בב' זכרים מהני ולרבא אף בב' נקבות. וצ"ב מ"ש דין בנים מבני בנים, ואמאי לכו"ע תרי מחד לא מהני.
והנה יש לחקור בגדר הדין דב"ב הרי הם כבנים. אי הם עצמם [159]נחשבים כבניו. או דילמא, שהבנים שמתו נחשבים לקיימים כיון שיש להם בנים.
אמרי' בקידושין [160]גבי אשת כהן ומת בעלה שאוכלת בתרומה אם יש לה בן ממנו. אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת"ל "וזרע אין לה" עיין לה. ומקשי' שם והא בעי' האי קרא לרבות זרע פסול. ומתרצי' דבאמת לבן בנה לא צריך קרא ד"בני בנים הרי הם כבנים". והקשו שם הראשונים[161],אם סברא היא דב"ב ה"ה כבנים, מאי צריך קרא גבי ירושה, "ובן אין לו, עיין עליו" לרבות בני בנים. וכן גבי עריות אמאי צריך קרא לאסור עליו בן בנו ובן בתו הא ב"ב ה"ה כבנים. ותי' הראשונים דודאי ב"ב אינם כבנים ואדרבה קי"ל דאינם כבנים [162], אלא דגבי אשת כהן כיוון דאיירי בה קרא בלשון "זרע" משמע אפי' זרע כלשהו וב"ב ודאי בכלל זרע הוו. אבל בעלמא בכ"מ, בנו ובתו הוי דוקא, ולא ב"ב.
ולכא' נראה דבקושייתם הבינו הראשונים, כהצד הא' בחקירה דב"ב חשיבי כבניו ממש. ולכך הקשו אמאי צריך קרא לאוסרם בעריות ולהנחילן. אבל בתי' סברו שאין דין כזה כלל אלא במקום דכת' "זרע", דאז באמת אין הבדל בין בנים לב"ב דכולהו "זרע" הם.
ולכא' יש להקשות לעניינינו גבי פו"ר. ממה נפשך, אם בני הבנים חשיבי כבנים א"כ אמאי מהני בב' זכרים או נקבות. הא פסקי' כב"ה דבעי' זו"נ דוקא ומ"ש ב"ב מהבנים. ואי נימא דכיון דלא כתיב בקרא לש' בנו ובתו, יהני גם ב"זרע", א"כ אמאי תרי מחד לכו"ע לא מהני. הא איכא ליה זרע שפיר.
אלא נראה דסברו התוס' [163], כהצד הב' בחקירה שאין בני בנים חשובים כבנים ממש אלא שהבנים עצמם שמתו חשובים כקיימים כיון שיש להם בנים. מעין הכלל "ברא כרעיה דאבוה". וכן נראה להדיא מדברי תוס' [164]דז"ל אע"ג דאמרי' לעיל אין ב' זכרים חשובים כבן ובת, הכא שבא מכח מי שפטרתו פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת. עכ"ל. דהיינו שבאמת הפטור והקיום של פו"ר הוא דוקא בבן ובת וכיון שהיה לו זכר ונקבה נפטר מפו"ר, ואף דמתו, כיון שהעמידו זרע אחריהם ונחשב שהם עצמם קיימים, שפיר חשיב שקיים פו"ר.
ולפי"ז מבואר היטב אמאי לכו"ע תרי מחד לא קיים פו"ר, כיון דאם יש לו רק בן אחד ומת. אף שיש לו בן ובת, הא זה רק גורם שייחשב שהוא חי, אבל בשביל לקיים פו"ר בעי' זו"נ כב"ה. ואולי אפשר לבאר לפי"ז הא דלאביי דוקא בב' זכרים מהני ולא בב' נקבות כיון דבזכרים יותר שייך למימר את הענין שהבן עומד במקום האב, כמו שמצינו בנחלה ויבום, ברא (דוקא), כרעיה דאבוה וכו'.
א"כ נפקא שבמצוות פו"ר, כיון דלא כתיב בקרא "זרע", באמת בעי' דוקא בנים, ולא זרע בעלמא. אלא שהב"ב מחשיבים את אבותיהם לקיימים. וזה עצמו צ"ב, דהרי כמו שכתבו כל הראשונים, קי"ל ב"ב אינם כבנים. ומ"ש הכא בפו"ר שאע"פ שאין כתיב "זרע", סגי בב"ב.
ונראה שבאמת דין הבנים במצוות פו"ר הוא ייחודי. שהרי ודאי אין גדר המצוה שיהיו בנים סתם, שהרי אם הבן סריס או הבת אילונית, לא קיים פו"ר [165]. ואין לומר שצריך שיהיו לו בני בנים[166] שהרי מבואר בכל הפוסקים[167] שאם הבנים לא היו סריס ואילונית בעצמם, אבל נישאו לסריס ואילונית או שלא נישאו כלל [168]שפיר קיים פו"ר. דהינו סגי בכך שיהיו הבנים ברי הולדה אף שלא יילדו.
אלא גדר המצווה היא ליישב את העולם[169]. ולכן אם הבן סריס אין בזה יישוב העולם כלל. וסגי שיהיה יישוב העולם בכח אף אם בפועל הבנים לא יינשאו כלל. ולפי"ז מבואר היטב דין ב"ב שהרי אין דין שיהיו לו בנים אלא שיהיה לו המשך ויישוב לעולם. וזו הכוונה שהם עומדים במקום האב, היינו לענין זה של יישוב העולם.
וזה מדויק שפיר בלש' התוס'. "שבא מכח מי שפטרתו מפו"ר" דהיינו שבאמת אין הנכד מצד עצמו פוטר מפו"ר [170]. אלא כיון שהבנים כבר פטרוהו מפו"ר אלא שמתו וצריך להתחדש עליו חיוב מחדש. ועל זה אמרי' הרי הם כבנים. דכלפי הדין של פו"ר שענינו יישוב העולם שפיר נחשבים בני הבנים כבנים.
דין עבד בפריה ורביה
תוס' בב"ב[171] סבר שעבד לא מיפקיד אפו"ר. ואילו תוס' בחגיגה[172] כתה דעבד מחויב במצות פו"ר וכתב דכ"נ בירושלמי[173]. אמנם כתב תוס' שאינו יכול לקיים פו"ר בבניו כיון משום שאין לו חייס ואין זרעו מתייחס אחריו.
ויש להקשות טובא הא אשה פטורה מפו"ר[174] ועבד הרי מילף בהיקש ד"לה לה" מאשה, ואיך יהיה חייב יותר ממנה.
וכתב המשל"מ[175] דאמנם עבד נלמד מאשה ולכן פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל מצוות שהאשה נפטרה מהן בגלל מיעוט מיוחד ומיעוט זה לא נכתב בעבד, אין העבד נפטר. ולכן בפו"ר שאין הזמן גרמה אלא דאיכא מיעוט דכתיב "וכבשוה" ואין דרך האשה לכבוש, וטעם זה אין שייך בעבד, שפיר חייב העבד בפו"ר. והוכיח מהא דלדעת הרבה ראשונים וכן הרמב"ם[176] עבד חייב בהקפת הראש, אף דאשה פטורה. כיון דהא דאשה פטורה משום שאינה שייכת בהשחתת זקן,אבל עבד דלא שייכא ביה האי טעמא חייב.
וזה עדיין תימה[177] דמהיכי תיתי לחייב עבד בדברים שהאשה פטורה, הא כל חיובו במצוות נלמד ממנה. שהרי העבד מצד עצמו אינו נכנס לדין ישראל, וההיקש מאשה הוא המחייבו. ואין לומר דלמא באמת לולא הג"ש היה חייב בכל המצוות כישראל גמור וההיקש מאשה אתי לפטרו במצוות כאשה, שהרי ההיקש נאמר לגבי שפחה חרופה[178], ואי נימא דההיקש בא לפטרו אולי רק השפחה תיפטר כאשה ומה"ת לפטור עבד מהאי היקש[179]. אלא ודאי הג"ש באה לחייב את העבד, וא"כ מה"ת לחייבו יותר מהאשה, דיו לבוא מן הדין להיות כנידון. ואמאי לתוס' חייב בפו"ר ולהר"מ חייב בהקפת הראש.
וביותר זה קשה לדעת הרמב"ם שכתב[180] וז"ל העבדים שהטביל אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצוות שהעבדים חייבים בהם, יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו. עכ"ל א"כ לדבריו שהעבד כלל לא נכנס לדין ישראל[181] , ודאי ההיקש מאשה אתי לחדש עליו חיוב וקשה מה"ת לחייבו יותר מהאשה.
אלא כתב הטו"א[182] לבאר באופן אחר, דהנה בסנהדרין אמרי'[183] כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנתה בסיני, לבני נח ולישראל נאמרה. אבל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנתה בסיני, לישראל בלבד נאמרה ולא לב"נ. ופו"ר, אמרי' שם, דנאמרה לב"נ ולא נשנתה בסיני, א"כ במתן תורה הופקעה המצוה מב"נ ונותרה על ישראל לבד. א"כ אפש"ל דדוקא בני נח הופקעו מחיוב המצוה, אבל עבד שיצא מכלל בני נח[184] , אף שעדיין אינו ישראל גמור, לא הופקע ממנו החיוב במקורי שהיה על בני נח[185].
ולפי"ז מבוארים היטב דברי תוס' הנ"ל שכתב בסו"ד "ועוד, פו"ר אכולהו בני נח כתיב, אף לכנען." דתמוה, הא אמנם דאכולהו ב"נ כתיב, אבל כל זה עד מתן תורה, ואילו מאז הופקעה המצוה מב"נ[186]. אלא נראה שכוונתו שכיון שזה נאמר לכולם ורק במ"ת הופקעו ב"נ, עבד לא הופקע.
אבל הקשה הטו"א[187] הא לעבד אין חייס היינו שאין זרעו מתייחס אחריו כלל. א"כ איך יתכן שחייב בפו"ר אם אינו יכול לקיים ואינו שייך בזה כלל. אבל אולי אפש"ל דכיון שעבד מחויב באותה מצוה שהיתה לפני מ"ת, ובכלל ב"נ שהצטוו היו גם כנען שאין להם חייס כעבדים. א"כ למצוה הזו יש כללים שונים[188] ובשביל לקיימה סגי בשבת כל דהו[189].
ולפי"ז מובן אמאי כתב תוס' "ואף לכנען" וחזי' מהא דסגי בשבת כל דהו.
דרשה לברית
הרמב"ם[190] פסק שאם האבא מל בעצמו מברך למול את הבן, ואילו אם אחר, מברך על המילה. וזה נפקא ממש"כ בהל' ברכות[191] וז"ל כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו, אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה. עכ"ל. א"כ מבואר כיון שהאב מצווה למול את בנו חשיב שעושה מצוה לעצמו. ויש להקשות דהר"מ פסק לגבי פדיון הבן[192] שהאב מברך על פדיון הבן. ולכא' מ"ש ממילה שמברך לעשות.
וכתב הריב"ש[193] ליישב שבפדיון הבן המצוה היא של הבן רק שהאב מצווה לקיים את חובתו של הבן, אבל במילה המצוה היא על האב ממש. ויש לתמוה על דבריו מכמה אנפי, א. מה"ת לחלק בין מצות מילה לפדה"ב בענין זה. ב. בקידושין כט בברייתא כל מצות הבן על האב, למולו, לפדותו וכו, נראה שהם באותו דין. ג. איך בכלל שייך לומר שיש חובה על הבן הא הוא אינו שייך כלל בחיוב מצוות, והחובה היא ודאי על האב בלבד. ואיך שייך לומר שחשיב שעושה מצוה לאחרים.
וכדי לבאר דבריו אקדים את יסוד הגר"ח[194] המפורסם שבמצות מילה איכא ב' ענינים א' הסרת הערלה. ב' הכנסה בברית. מקור דבריו הוא בגמ'[195] שנחלקו רב ור"י מהיכא ילפי' שגוי פסול למול אי מקרא ד "ואתה את בריתי תשמור" או מ"המול ימול"[196]. ואמרי' שם מאי בינייהו אשה, אי ילפי' מ"ואתה את בריתי תשמור" אשה אינה בת ברית כגוי. אבל אי ילפי' מ"המול ימול" אשה כמאן דמהילא דמיא, כיון שאין לה ערלה עכ"פ[197]. והקשה הגר"ח דממ"נ אי אשה כמאן דמהילא אמאי אינה נחשבת כבת ברית. אלא ייסד שבמילה איכא ב' חלקים, דחוץ מהענין שצריך להסיר את הערלה יש ענין של כניסה בברית. ולאשה על אף שהיא בלי ערלה, עדיין אינה בת ברית שזה מצריך מעשה.
ולפי"ז ביאר היטב את פסק הרמ"א[198] שאם נימול בלילה צריך הטפת דם ברית שוב ביום, כיון דלילה אינו זמן מילה. אבל אי נימול ביום אבל קודם שמונת ימים, אין צריך לחזור להטיף דם ברית, וזה תימה. אבל להנ"ל אפשר לבאר דבריו, דלהסרת הערלה אף דעיקר זמנה הוא ביום השמיני אבל כיון דעכ"פ הערלה הוסרה שפיר דמי.אבל הכנסה בברית זמנה ביום ומופקעת לגמרי מהלילה. וזה מובן כיון שהחלר של הסרת הערלה הוא הוראה שלילית הינו שלא תהיה ערלה, אף שמעיקר הדין זמן המעשה הוא ביום השמיני, כיון שעכ"פ אין ערלה, לא שייך לומר שלא יצא. אבל החלק של ההכנסה בברית שזה הוראה חיובית הגם שאין ערלה עדיין אפשר לקיימה בהטפת דם, וזמנה ביום דוקא.
ולפי"ז תתתחוור עוד קושיא ברמב"ם שגם לגבי נולד מהול וגם לגבי יוצא דופן[199] צריכים למול אותם ביום השמיני אף שאין מילתם דוחה את השבת. וקשה, הרי מהפסוק של "ביום השמיני" ילפינן "ואפילו בשבת" א"כ איך יתכן שיש להם דין של יום השמיני אבל אינם דוחים את השבת.
וביאר הגר"ח[200] שהרי המקור למיעוט של יוצא דופן הוא מפרשת תזריע "אשה כי תזריע וילדה זכר.. וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול בשר ערלתו" ואמרי' בשבת[201] מי שטמאה שבעת ימים ימול ביום השמיני, יצאה מי שאינה טמאה לידה כגון יוצא דופן שאין בו דין של ביום השמיני לדחות את השבת. והנה הרי יש עוד מקור לדין של יום השמיני, מאברהם בפרשת לך לך שהצטווה גם למול ביום השמיני, אבל הדין שדוחה את השבת זה נלמד מפרשת תזריע, שהרי אברהם לא הצטווה על השבת, ולא שייך למילף מהתם שידחה[202]. א"כ יוצא דופן שהתמעט מקרא דתזריע, לא דוחה את השבת אבל עדיין יש לו דין של יום השמיני מפרשת לך לך.
ולפי"ז י"ל ששני החלקים שהזכרנו לעיל א' הסרת הערלה וב' ההכנסה בברית, שניהם מקורותיהם משתי הפרשות הללו, דבפרשת תזריע אין איזכור ל"ברית" ומשם ילפי' את הדין של הסרת הערלה והיא דוחה שבת, וממילת אברהם בלך לך ילפי' את החלק של ההכנסה בברית כמו שעולה שם מהפסוקים.
ולפי"ז מבואר היטב מש"כ הר"מ גם לגבי מי שנולד מהול שכיון שאין לו ערלה וחייב רק מדין ההכנסה בברית, ומקורו הוא ממילת אברהם לכן אינו דוחה שבת אבל שפיר יש לו דין של יום השמיני[203].
ועתה לפי כל הנ"ל מובנת תשובת הריב"ש שהבאנו שחילק בין פדיון הבן למצות מילה, שבמילה חשיב שעושה מצוה לעצמו, כיון שיש את החלק של ההכנסה בברית שזה מיוחד לאב יתר על בי"יד וכל ישראל שגם הם מחויבים אמנם למול אבל רק מצד החלק של הסרת הערלה. והא דבבריתא בקידושין מחתינהו למילה ופדיון הבן בחדא מחתא היינו על החלק של הסרת הערלה, שזה באמת כפדה"ב שזו מצוה של הבן רק דהאב מחויב לקיימה בשביל הבן, אבל החלק של ההכנסה לברית זה מצווה עצמית על האב להכניס את בנו בברית[204]. א"כ עלה בידינו שמצות מילה שונה משאר מצוות הבן על האב, ששאר מצוות זה מצוות של הבן רק דהאב מחויב לקיימן ואילו מילה יש מצוה עצמית על האב, חוץ מהמצוה שיש לבן עצמו ושהאב מחויב לקימה.
וכ"נ בלש' הר"מ "שמצווה על האב למול את בנו יתר על המצווה שמצווים כל ישראל שימולו כל ערל שביניהם" "ולא יניחו ערל בישראל" הינו שהדין שיש לבי"ד למול זה רק משום הערלות.אבל האב יש עליו חיוב נוסף מדין ההכנסה בברית[205]. וע"ז נתקנה ברכת "להכניסו" בנוסף על ברכת המצוות על המילה, ולהר"מ רק אם האבא או שליחו מלים מברכים את אותה ברכה, אבל אם בי"ד או אחר מלים, אינם מברכים "להכניסו בבריתו", שזו ברכה על ההכנסה בברית וזה חלק שמצווה רק האב בדוקא.
ןעוד יובן לפי"ז הערה שהעיר החשק"ש בקידושין כט אמאי בעי' קרא מיוחד לחייב את האב, מ" וימל אברהם את יצחק בנו" תיפו"ל מקרא דתזריע "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" שע"כ אזיל על האב, דעל בי"ד כבר יל]י' ממק"א ועי"ש אבל לדברינו מובן היטב דאי נילף מקרא דתזריע אמנם מוכרח שהאב מחויב למול את בנו כיון של"ש לצוות את הקטן בן שמונת ימים. אבל זה יהיה אותו גדר כמו פדה"ב שהאב מחויה לקיים את מצוות בנו, אבל עתה שילפי' מקרא דלך לך ממילת אברהם שמשם לומדים את החלק של ההכנסה לברית, שפיר ילפי' שיש מצוה עצמית לאב למול את בנו.
ברכת המזון
ְ
: רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ
: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. המסובים עונים
נוֹדֶה לְשִׁמְךָ בְּתוֹךְ אֱמוּנַי. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְיָ.
בִּרְשׁוּת אֵל אָיוֹם וְנוֹרָא. מִשְׂגָּב לְעִתּות בַּצָּרָה.
אֵל נֶאְזָר בִּגְבוּרָה. אַדִּיר בַּמָּרום יְיָ
. : נוֹדֶה... המסובים עונים
בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. טְהוֹרָה הִיא וְגַם פְּרוּשָׁה.
צִיוָה לָנוּ מוֹרָשָׁה. משֶׁה עֶבֶד יְיָ.
: נוֹדֶה.. המסובים עונים ...
בִּרְשׁוּת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. אֶקְרָא לֵאלהֵי הָעִבְרִיִּים.
אֲהוֹדֶנּוּ בְּכָל אִיִּים. אֲבָרְכָה אֶת יְיָ.
המסובים עונים: נוֹדֶה...
בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי. אֶפְתְּחָה בְּשִׁיר פִּי וּשְׂפָתַי.
וְתֹאמַרְנָה עַצְמוֹתַי. בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ.
המסובים עונים: נוֹדֶה...
בִּרְשׁוּת מְרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ
המסובים עונים: בָּרוּךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ.
המזמן חוזר ואומר: בָּרוּךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ.
ברוּך אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים , הוּא נֹתֵן לֶחֶם לְכָל-בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן (תָּמִיד) לְעוֹלָם וָעֶד בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל-בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָּן אֶת הַכֹּל
נוֹדֶה לְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ, וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד, בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה
וְעַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד, כַּכָּתוּב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶּׁר נָתַן לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן
רַחֶם נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ, וְעַל הַבַּיִת הַגָדוֹל וְהַקָדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אֱלֹהֵינוּ, אָבִינוּ, רְעֵנוּ, זוּנֵנוּ, פַרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ, וְהַרְוַח לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד
וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלַיִם. אָמֵן
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ, מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִינוּ, מַלְכֵּנוּ, אַדִירֵנוּ, בּוֹרְאֵנוּ, גֹּאֲלֵנוּ, יוֹצְרֵנוּ, קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאַל, הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב לַכֹּל, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵיטִיב, הוּא מֵיטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ, הוּא גְמָלָנוּ, הוּא גוֹמְלֵנוּ, הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה, בְּרָכָה וִישׁוּעָה, נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם, וְכָל טוֹב; וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם אַל יְחַסְּרֵנוּ
הָרַחֲמָן הוּא יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים, וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד. הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּוֹר עֻלֵּנוּ מֵעַל צַּוָּארֵנוּ, וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיוּת לְאַרְצֵנוּ. הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּיִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו. הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִיבַשֵּׂר לָנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת
בבית אביו אומר: הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת אָבִי מוֹרִי בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה, וְאֶת אִמִּי מוֹרָתִי בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה
נשוי אומר: הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אוֹתִי, (אם אביו ואמו בחיים: וְאֶת אָבִי מוֹרִי, וְאֶת אִמִּי מוֹרָתִי,) וְאֶת אִשְׁתִּי, וְאֶת זַרְעִי, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לִי
נשואה אומרת: הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אוֹתִי, (אם אביה ואמה בחיים: וְאֶת אָבִי מוֹרִי, וְאֶת אִמִּי מוֹרָתִי,) וְאֶת בַּעֲלִי, וְאֶת זַרְעִי, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לִי
אורח אומר: הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה, אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם. יְהִי רָצוֹן, שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא, וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ, וְאַל יִזְדַקֵּק לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְבַר הַרְהוֹר חֵטְא וַעֲבֵרָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם
אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל – כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה. וְנֹאמַר: אָמֵן.
בַּמָרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלוֹם. וְנִשָׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ, וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאַל. וְאִמְרוּ: אָמֵן
ּ יְראו אֶת יְיָ קְדֹשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ, וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב. הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ, וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ. נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אֲבִי הַיֶּלֶד וְאִמּוֹ, וְיִזְכּוּ לְגַדְּלוֹ וּלְחַנְּכוֹ וּלְחַכְּמוֹ, מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה דָמוֹ, וִיהִי יְיָ אֱלֹהָיו עִמּוֹ. אמן:
הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ בַּעַל בְּרִית הַמִּילָה, אֲשֶׁר שָׂשׂ לַעֲשׂוֹת צֶדֶק בְּגִילָה, וִישַׁלֵּם פָּעֳלוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ כְּפוּלָה, וְיִתְּנֵהוּ לְמַעְלָה לְמָעְלָה. אמן:
הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ רַךְ הַנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, וְיִהְיוּ יָדָיו וְלִבּוֹ לָאֵל אֱמוּנָה, וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. אמן:
הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ הַמָּל בְּשַׂר הָעָרְלָה, וּפָרַע וּמָצַץ דְּמֵי הַמִּילָה, אִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵרָצֶה עֲבוֹדָתוֹ פְסוּלָה. אִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה יַעֲשֶׂה לָהּ. אמן:
הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁלַח לָנוּ מְשִׁיחוֹ הוֹלֵךְ תָּמִים, בִּזְכוּת חֲתַן לַמּוּלוֹת דָּמִים, לְבַשֵּׂר בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת וְנִחוּמִים, לְעַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים. אמן:
הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁלַח לָנוּ כֹּהֵן צֶדֶק אֲשֶׁר לֻקַּח לְעֵילוֹם, עַד הוּכַן כִּסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ וְיָהֲלוֹם, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלוֹם, בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. אמן:
נר זכרון
הר"ר אברהם מרדכי הלוי ב"ר יוסף ז"ל
ומרת שבע ב"ר יוסף ע"ה
לוינגר
הר"ר יוסף ב"ר יהודה זאב ז"ל
ומרת אידל ב"ר יששכר דב ע"ה
שפיגלר
הר"ר פרץ ב"ר יהודה ז"ל
מרת פרומה ב"ר יעקב ז"ל
ברייטקופף
הר"ר שלמה ב"ר ישראל ז"ל
ומרת יפה ב"ר דוד הלוי ע"ה
בר זכאי
[1] שהתברכה בפוריות רק כדי להאהיבה על יעקב שאולץ להינשא לה.
[2] (וכן כתב הרמב"ן עה"ת פ"ט פס' ז')
[3] (ה' ע''א וכן בע''ז ה' ע''א)
[4] ס''ה ע''ב,
[5] (וזה נאמר באדה''ר, ולכאו' מוכח דגם ת''ק סבר שילפי מאדה''ר מצוות פו''ר)
[6] (וכן הקשה המהרש''א בסנהדרין שם).
[7] (והרי משם נלמדת מצוות פו''ר לדעת כל הראשונים)
[8] אבהע''ז א'
[9] מדרבנן
[10] יבמות ס''ב ע''ב וברמב''ן במלחמות שם
[11] ייתכן שמצוות 'לשבת יצרה' איכא בזה, יבואר לקמן.
[12] ברא כרעיה דאבוה
[13] כך בסנהדרין נ''ט ע''ב
[14] אישות ט"ו
[15] אבהע"ז א'
[16] כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי,כך אמרינן שם
[17] שהרי נוחלים אותו כדאיתא שם בגמ'
[18] בקידושין ס''ט
[19] (יבמות ס''ב)
[20] חגיגה ב' ע''ב, יבואר בהמשך בהרחבה.
[21] אע''ג שעבד חייב במצוות כאישה, ופו''ר אין הזמן גרמא, רק דאיכא מיעוט באישה, בזה סבר תוס' דעבד לא אימעיט
[22] ואין האדון מחויב לשחררו כמבואר בתוס' ב''ב י''ג דרק בחציו ב''ח משחררין דגם בשבת אין יכול לקיים. עי''ש
[23] סא ע"ב
[24] ולדעת ב"ה, למשה היה דין מיוחד. עי' רש"י שם.
[25] (והא דמשה המתין עד אז,מבואר שם שיליף מק"ו ממתן תורה עי"ש א"כ עד אז לא הוי ליה ק"ו.)
[26] כך לשון הרשב"א ועוד ראשונים
[27] "לא תהו בראה אלא לשבת יצרה"
[28] ואולי לפי"ז יובן מדוע אין לכא' דין הידור מצוה בריבוי בנים. [אי לאו משום "לערב" יבואר בהמשך] שאין מצוה להתרבות. ולפי"ז צ"ע לב"ש האם איכא בזה הידור.
[29] אישות פט"ו. וכן בטור אבהע"ז א'
[30] פ"א ה"ה, וכן ברייתא קידושין כט ע"א
[31] כז ע"א
[32] בחציו עבד וחציו ב"ח
[33] כמש''כ תוס' שם בדבריו
[34] גיטין, ל'ח ע''ב
[35] נ''ט ע''א
[36] עי' מו''ק ט' ע''ב
[37]הערה: גם ת''ת וגם פו''ר ששתיהן מצוות חשובות מאד, ת''ת כנגד כולם ופו''ר החשובה מכולן, שתיהן לא כתובות מפורש בתורה ויש מחלוקות ודיונים מהיכן נלמדות בדיוק, וזה תימה, ולפי איך שיתבאר, יבואר גם זה.
[38] חשוב להדגיש שאין העולם נברא בכדי שנתרבה, וזו תכליתו. שהרי זהו אבסורד, אלא הכוונה שכיון שאם לא נתרבה לא יהיה כלל וממילא לא תהיה תכלית. א''כ הפו''ר זה הבסיס לכל דבר ולכן דוחה הכל
[39] אולי אפש"ל שהן משלימות זו את זו, שזו בגשמיות וזו ברוחניות.
[40] יבמות פ"ו סי' ט"ז, הביאו הטור אבהע"ז א'
[41] ה"ג
[42] הוספות אות א'
[43] בהערות על הטור ש"ד הביא בשם דרך פיקודיך, שבן עזאי מרוב חשקתו בתורה לא יכל מבחינה מציאותית לעסוק בפו"ר עי"ש
[44] למעט ק"ש שחרית וערבית
[45] וזו עוד נקודת דמיון בין פו"ר לת"ת
[46] לש' הרשב"א בתש' ח"ד סי' צ"א גבי נשבע שלא ישא אשה לזמן קצוב, שפסק שחלה השבועה שאין היא שבועה לבטל את המצווה דכיון שאין זמנה בהול. אפשר לקיים זה וזה.
[47] משנה כתובות סא ור"מ אישות פי"ד ה"א
[48] מתני' יבמות ס''ה ע''ב, וזוהי דעת חכמים ולהלכה. אמנם ריב"ב פליג התם וסובר שחייבת
[49] דף מ''א
[50] וזה צ''ע הא הקידושין הוי רק הכשר מצוה. עי' מקנה קידושין מ''א
[51] אישות פ"א הל' א'
[52] עשה רי''ג
[53] ושפיר מברך אשר קידשנו במצוותיו כשחיטה ומעשרות
[54] קידושין מ''א
[55] כמש''נ בלש' בר''מ
[56] דף כט
[57] ל' ע"ב
[58] דף נב
[59] אישות כ' ה''א
[60] נ''ב
[61] תוס' ב''ב י''ג
[62] כמש''נ שם ב''ב י''ג
[63] אהע''ז א'
[64] כמובן שנובע מזה, שחייב לישא אישה בת בנים ולבעול
[65] אישות פט''ו
[66] עשה ריג
[67] פ''א ה''א
[68] כדכתב ט''ו אישות
[69] דף מא על הרי''ף
[70] ועי''ש שם במקנה. שפי' פי' אחר.
[71] סי' ע''ו ו'
[72] ב''ב דף י''ג, ד''ה כופין את רבו,
[73] אהע''ז, ח"ג סי' כח
[74] מצוה א', הרחבנו בזה להלן.
[75] לדעת הר''מ
[76] לדעת הטור
[77] יבמות ס''ב ע''א
[78] דף סב
[79] ב"ב יג וגיטין מא
[80] דכיוון שהוא חציו עבד אינו יכול לישא ישראלית, ושפחה גם אינו יכול משום חציו ב"ח ומצווה בלאו ד"לא יהיה קדש
[81] כדמבואר בשבת קלג
[82] (מצוה א')
[83] יבמות סב
[84] לדעת ר' יוחנן, שם
[85] ריטב"א יבמות סב, ועוד ראשונים
[86] ולא בממזר שנשא גיורת או ממזרת בהיתר
[87] וזה כמובן מבואר אל נכון רק לפי סברת האחרונים {עי' שעה"מ הל' לולב פ"ח ה"ה} שבמהבא"ב הוי רק בעידנא".
[88] ריש חגיגה
[89] זבחים צז
[90] דף צ ע"א
[91] ד''ה כולהו
[92] בברכות דף נ
[93] סי' ל''ב
[94] בקובה'ע סי' ס''ט
[95] אף שקיום המצוה הוי רק כשמעוטף. וזה סברא כיון שציווי במהותו שייך רק על מעשים ולא על מצבים.
[96] זבחים צז. שהובא לעיל בקושיית הטו"א
[97] אא"כ הציווי הוא לעשות מעשים בכדי להגיע לתוצאה מסוימת. אבל עדיין הציווי הוא על המעשה.
[98] בכדי להגיע לתוצאה של בנים, אבל הציווי הוא רק על המעשה לכא'.
[99] דף ל ע"א
[100] גבי השבת אבידה איכא עשה דהשב תשיבם, ואילו גבי טומאה איכא עשה דקדושים תהיו, ול"ת לנפש לא יטמא. ועי"ש.
[101] רמב"ן ר"ן נימוק"י
[102] הובא בנימוק"י שם
[103] ןלא רק התוצאה שיהיה מהול, שהרי אם נולד מהול או שמל בגויותו צריך מעשה הטפת דם. חזי' דבעי' מעשה דוקא. אמנם עי' ביה"ל ח"ב סי' מז
[104] אף שהוא מוכרח לקיום המצוה
[105] אמנם תוס' עצמו על הדף בזבחים צז נשאר בקושיא וסבר כהר"י מיגש
[106] מקביל להבאה האחרונה לבית הבעלים בהשב"א.
[107] וודאי שאם לא בנה אינו פטור מדין אונס, כיון שפשע שלא בנה. אע"פ שאין ציווי מפורש לבנות.
[108] והא דלדעת הירושלמי מברכים על בנייתה, הוא משום דסבר שמברכים גם על הכשר מצוה.
[109] ולו יצויר שהציווי בפו"ר היה מעשה הביאה, אז ההעראה היתה שפיר נחשבת מעשה מצוה.
[110] וכן נפק"מ אם צריך כוונה במעשה. שו"ת ביה"ל.
[111] זבחים דף צ
[112] אף שודאי שאין זה מוכרח ואפש"ל גם לדעת הר"י מיגש שב' כנפות לאו כלום הוא.
[113] והדין של בן ובת הוי רק שיעור בקיום המצוה.
[114] יבמות סב
[115] אמנם יש באחרונים שמפלפלים שמקיים כפשוטו אבל זה דוחק. אבל עכ"פ גבי מתו הבנים לא שייך לומר שלא קיים. וזה פשוט שאין הקיום מותנה אם יחיו הבנים, שאין לדבר סוף.
[116] ס''ב ע''ב
[117] ס''א ע''ב
[118] שאסור לעמוד בלא אישה סתם
[119] ובאמת הרי''ף השמיט ''מתני' דלא כר''י
[120] שזה הוי דין דרבנן, וחזי' שהמשנה עסקה גם בדרבנן וזו הסתירה.
[121] פי"א פס' ו'
[122] יבמות סב ע"ב
[123] דף צא
[124] הוא אבצן
[125] אך יש להסתפק אם זו עצה לקיום מצוות פו"ר, שהרי אם מתו בניו בחייו לא קיים. או"ד עצה סתם שיהיה לו זכר והמשך כעין העצה לגבי בתלמידים. וצ"ע
[126] אישות פט"ו הט"ז, טוש"ע אבהע"ז א'
[127] דף סא ע"ב
[128] אבהע"ז א' סק"א
[129] אבהע"ז סי' עו ס"ו
[130] סי' א' סק"א
[131] ברכי יוסף אבהע"ז אות ב'
[132] אם מחלה
[133] סעי' ח', מתרומה"ד
[134] ד"לערב" הוי עצה טובה
[135] אבהע"ז סי' ה' סי"ב, וכן בטור, וברמב"ם איסו"ב פט"ז
[136] אבהע"ז ח"א סי' כ'
[137] אא"כ איכא לה צער לידה מיוחד
[138] לש' החת"ס
[139] מענין לציין שהעין משפט לא ציין להלכה את המימרא של ר' יהושוע. ובאמת גם הר"מ וגם השו"ע לא פסקו אותו כלשונו. וצ"ע.
[140] יבמות סב
[141] וגם הבן יביא בן
[142] לשיטת רוב הראשונים
[143] ד"ה וכ"ש
[144] אבהע"ז א'
[145] אישות פט"ו ה"ה
[146] אבהע"ז א' סעי' ו'
[147] הב"י הב"ח הב"ש והח"מ כתבו דזה פלוגתא בין הר"מ לתוס'.
[148] בהגהות על הגמ' וכן על הרמב"ם
[149] סי' רסב
[150] כבריאתו של עולם, ודרך ישובו, שזו המשמעות של "לשבת" כדלעיל
[151] אבהע"ז סי' א' סקי"ז
[152] ועי' ב"ח שכתב שהגירסא המדויקת בטור היא כהרמב"ם, ולפי"ז גם הטור לא פליג בזה.
[153] כדאמרי' בסמוך ר"נ בדעת ב"ש
[154] ד"ה וכ"ש
[155] לדעת רוב הראשונים
[156] והא דב' נקבות לא מהני ביאר הט"ז שבעי' שבנו יהיה כמוהו או יפה ממנו אבל לא פחות ונקבה מזכר הוי פחות. וזה צ"ע ודוחק עי"ש
[157] כהגר"א בהג'
[158] וכן הטור לפום חד גירסא
[159] בני הבנים
[160] דף ד ע"א
[161] רמב"ן ריטב"א, רשב"א, ר"ן, ועוד
[162] לש' הרמב"ן
[163] וכן הטור והשלט"ג המאירי והרשב"א
[164] ד"ה וכ"ש
[165] יבמות סב ע"ב, שו"ע אבהע"ז א' ג'
[166] (גם לאחר מיתתו, דבחייו ודאי אין צריך
[167] ח"מ וב"ש אבהע"ז א' ג'
[168] עי' פ"ת שם
[169] לא תהו וכו' שזה תוכן טעם וגדר המצווה
[170] דא"כ, היה דוקא בזו"נ כמש"כ
[171] דף יג וכן בגיטין דף מא ע"א
[172] דף ב ע"ב
[173] מועד קטן פ"א
[174] לדעת חכמים במשנה יבמות סה ע"ב. וכן הלכה.
[175] הל' מלכים פ"י ה"ז
[176] הל' עבודה זרה פי"ב ה"ב
[177] וכן הקשה הטו"א ריש חגיגה
[178] חגיגה דף ד
[179] וכ"כ הטו"א, וצ"ע דאפש"ל דהרי השפחה לכא' לא צריכה ג"ש מאשה לפטרה דלא גרעה מאשה ישראלית. א"כ פשוט דהג"ש אתיא לפטור עבד דוקא כאשה. ויש לפלפל.
[180] הל' איסורי ביאה פי"ב הי"א
[181] אמנם עי' ר"מ הל' רוצח פ"ב ה"י דמשמע איפכא וצ"ע
[182] ריש חגיגה
[183] דף נט
[184] כמו שציטטנו לעיל מהרמב"ם איסו"ב פי"א הי"ב
[185] ואולי באמת זה חיוב שונה קצת. נראה להלן
[186] כן העיר המהרש"א שם חגיגה ב ע"ב
[187] ריש חגיגה
[188] ושמעתי מהגר"א עוזר שרצה לבאר מהא דכתב הר"ן בדרשותיו שז' מצוות ב"נ מטרתן תיקון וסדר העולם, ואילו המצוות שניתנו לישראל הם לתקן את הגברא, א"כ שפיר מבואר שעבד שמקור חיובו הוא ממצות ב"נ עיקר הענין שיוליד בנים ויהיה קיום לעולם, ול"ש אי יש חייס אי לאו.
[189] כמש"כ תוס' ב" יג שעבד שנשא שפחה שפיר קיים שבת כל דהו. ולכך לא כפינן לרבו לשחררו אלא אם הוא חציו ב"ח שאינו יכול לישא לא שפחה ולא ב"ח.
[190] פ"ג ממילה ה"א
[191] פי"א מהל' ברכות הי"א
[192] פי"א מהל' ביכורים ה"ה
[193] תשובה קלא
[194] בסטענסיל ע"ז כז ב"ק פח ועוד מקומות
[195] ע"ז כז
[196] מי שמל ימול ומי שאינו מל לא ימול
[197] ופליגי בזה להלכה, דהרמב"ם והרי"ף פסקו כר"י שאשה יכולה למול. ואילו הסמ"ג ןהסמ"ק פסקו כרב. וכן נחלקו בזה המחבר והרמ"א יו"ד רס"ד
[198] יו"ד רסב
[199] פ"א ממילה הל' ז' ויא'
[200] הל' מילה פ"א ה"י
[201] קלה
[202] יש להוסיף הא דאמרי' בסנהדרין נט ע"ב שכל מצוה שהצטוו בני נח ושוב הצטוו בסיני הכלל הוא שזה נאמר לכל בני נח, ומקשי' שם והא מילה שנצטווה אברהם וחזרו ונצטוו בסיני, ומתרצי' שהסיבה שנצטוו בסיני זה בשביל ההוספה של וביום השמיני ואפי' בשבת. א"כ להדיא חזי' שכל מהות הפסוק בתזריע הוא בא בשביל לדחות את השבת.
[203] ובזה תתורץ השגת הראב"ד שם. עי' בחידושי הגר"ח הלכות מילה באריכות.
[204] ולא קשיא אמאי מברכין למול, דכיון שיש את החלק של ההכנסה בברית שזו מצוה עצמית של האב שפיר מברך גם את הברכה השניה למול כמצוה שעושה לעצמו, שאין אלו ב' מצוות אלא ב' חלקים במצוה.
[205] יש להדגיש שודאי שאין שתי מצוות במילה והכל זה מצוה אחת רק דאלו שני חלקים ופנים למצוה. ועדיין צ"ע בזה.