קדימת נטילת ידיים לקידוש

קדימת נטילת הידיים לפני הקידוש, היא סוגייה העוקסת בנושא של מה קודם, נטילת הידיים או הקידוש, ואיך יקדש לאחר שנטל את ידיו קודם הקידוש.

סוגיית הגמרא

הגמרא בפסחים (קו ב), מביאה מיימרא של רב ברונא בשם רב, שהנוטל ידיו לפני הקידוש, לא יקדש. היינו שיצטרך לשמוע את הקידוש מאדם אחר. רש"י מסביר שלדעת רב ברונא, הקידוש נחשב הפסק בין הנטילה לסעודה. לפי שיטת רב ברונא, אם בכל זאת מישהו נטל ידיו קודם קידוש, וקידש, יצטרך לטול ידיו שנית, והנטילה הראשונה הייתה בברכה לבטלה. פשוט שלשיטתו אין ליטול ידיים קודם הקידוש.

לאחר מכן הגמרא כותבת, שעדיין "לא נח נפשיה דרב", ויש משמו הנהגתה אחרת; שלפעמים כשהיה חביב על רב הפת היה מקדש על הפת, וכשהיה חביב עליו היין היה מקדש על היין.

שיטות הראשונים

למעשה, בהבנת הסוגיה ובפסיקת ההלכה נחלקו הראשונים לשתי סיעות.

שיטת רב עמרם, הרמב"ם והרי"ף

הטור מביא (או"ח רעא), שרב עמרם כתב (בסידורו ח"ב יז); שלאחר שמקדש על הכוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, אבל אם נטל קודם לא יקדש על היין אלא על הפת. וכן כתב הרמב"ם (הלכות שבת כט י): שמי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו לסעודה קודם שקידש, הרי זה מקדש על הפת ולא על היין כיון שנטל ידיו לסעודה. וכן פסק, שנוטלים את היידים רק לאחר הקידוש (שם הלכה ו). וכן היה נוהג רבי מאיר מרונטבורג לקדש קודם הנטילה. לדעתם הקידוש נחשב הפסק, בין הנטילה לאכילה, ולכן יש לקדש ורק לאחר מכן יש ליטול ידיים. במקרה שאדם נטל ידיו קודם הקידוש, פוסקים שצריך לקדש על הפת, ולא על היין.

ראשונים אלו מסבירים את הגמרא בצורה כזאת; לדעת רב ברונא אכן אין ליטול קודם הקידוש, ואף רב אינו חולק עליו, אלא גם הוא סובר שצריך לקדש ואז ליטול, ומתי שהיה שהיה חביב עליו היין היה מקדש על היין ואז נוטל ואוכל מהפת, ומתי שהיה חביב עליו הפת היה נוטל ואז מקדש על הפת, אך לדעתו במצב הרגיל שמקדשים על היין יש לקדש ואז ליטול.

מה שרב ברונא ורב חולקים הוא, אם אפשר לקדש על הפת; לפי רב ברונא כיוון שא"א לקדש על הפת, הרי שמי שנטל קודם הקידוש לא יכול לקדש על הפת כיוון שא"א, וכן לא יכול לקדש על היין כיוון שזה הפסק, ולכן נאלץ לפסוק שיצטרך לשמוע קידוש מאדן אחר, או שצריך לקדש על היין, וכיוון שזה נחשב הפסק צריך ליטול ידיים שוב.

לפי רב, מותר לקדש על הפת, ולכן כשסתם מקדשים על היין ברור שצריך לקדש קודם, אך מכיוון שאפשר לקדש על הפת, במקרה כזה, יהיה אפשר ליטול את היידים ואז לקדש על הפת.

היוצא מההסבר הזה יוצא לגם לרב וגם לרב ברונא צריך לקדש ואז ליטול ידיים. וכן ראשונים אלו פוסקים כרב שאפשר לקדש על הפת, ולכן במקרה שאדם נטל ידיים קודם הקידוש יקדש על הפת ולא על היין.

הב"ח כותב (רעא ס"ק י) ששיטת הרי"ף היא כהאופן הזה להסביר את הגמרא כפי שפסק (כב א), ולפי שיטתו הרי בין לרב ברונא ובין לרב צריך לקדש ואז ליטול, אלא שפוסקים כרב שהנוטל ידיו קודם קידוש יקדש על הפת. וכ"כ המגיד משנה בדעת הרמב"ם.

הר"ן (ד"ה נטל ידיו) מסביר את טעמו של הרי"ף, שאם נוטל את ידיו לפני הקידוש מגלה את דעתו שחביב עליו הפת, ולכן יקדש על הפת. ולפי רב ברונא הרי א"א לקדש על הפת, אך הרי"ף הרי פסק כרב שיקדש על הפת, וכמותו פסקו רב עמרם והרמב"ם. הר"ן אף מביא את הבעל המאור, שמסביר שלפי רב ברונא כיוון שנטל את ידיו קודם הקידוש הראה שחפץ בפת ומזלזל במצוות הקידוש על היין, ועל זאת מביאים את הנהגת רב שישנה אפשרות לקדש גם על הפת וזה לא נקרה זלזול.

שיטת הרשב"ם, ר"י, ר"ת והרא"ש

הרשב"ם מסביר (קו ב) את סוגיית הגמרא, בצורה כזאת; רב ברונא אמר את שיטתו, כשיטת רב שאמר שיש קידוש שלא במקום סעודה (פסחים ק ב), ולכן הקידוש נחשב הפסק. אבל לעומת זאת, שמואל סובר שאין קידוש אלא במקום סעודה, ולפי זה יוצא שהקידוש לא נחשב הפסק.

והגמרא מביאה את הנהגתו של רב, שאותה אפשר להסביר שרב תמיד היה נוטל את ידיו קודם הקידוש, ואז אם היה חביב לו הפת היה מקדש על הפת, ואם היה חביב לו היין היה מקדש על היין, כיוון שזה לא נחשב הפסק. בעצם הגמרא דוחה את המימרא של רב ברונא שסובר שהקידוש הוא הפסק, שרב סובר שהקידוש אינו נחשב הפסק, ויוצא ע"פ סברה זו שאפשר ומותר ליטול את הידיים קודם הקידוש ואף לקדש לאחר מכן על היין.

התוס' (ד"ה מקדש אריפתא) מקשים על הסברו של הרשב"ם, שאם הרי רב פסק שיש קידוש שלא במקום סעודה, איך יכול ליטול קודם קידוש והרי זה הפסק, ומתרצים שלשיטתו מדובר במקרה שהייתה דעתו לקדש על הפת ונמלך ורצה לקדש על היין שבדיעבד מותר. וכל זאת זה לשיטת רב, אבל לשמואל, לשיטתו הקידוש לא הפסק, הרי שמותר לכתחילה ליטול ואז לקדש. וכיוון שקיימא לן כשמואל הרי שיוצא שאין הקידוש נחשב הפסק ואפשר ליטול לפני הקידוש.

הרשב"ם מוסיף, שמכל מקום טוב לקדש קודם נטילת הידיים, וכיוון שנחלקו בברכות ב"ה וב"ש, ובית הלל אומרים שקודם מוזג את הכוס ולאחר מכון נוטלים ידיים, טוב לקדש קודם הנטילה. הרא"ש מסביר אף הוא מצורה כזאת (פסחים י טז) שדבר זה הוא לשיטתו של רב (פסחים ק ב), וכן המהרש"א. הרא"ש אף בפועל היה נוהג ליטול ידיו ואז לקדש (טור או"ח רעא).

ר"ת ור"י סוברים (קו ב) כהרשב"ם, וכותבים שמותר ליטול את היידים קודם הקידוש ואף לקדש לאחר מכן על היין. לדעתם לפי שיטת שמואל דבר זה אפשרי ומותר אף לכתחילה, ואינם סוברים כהרשב"ם שעדיף לכתחילה לקדש ואז ליטול.

כשיטה זו פסקו עוד מהראשונים, ההגהות מיימוניות (הלכות שבת כט ק), הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א; קפח, תשנב, תתכו), והמרדכי (פסחים קו ב).

התוס' (ד"ה מקדש אריפתא) מוסיף שנראה לר"ת, שא"א בכלל לקדש על הפת. וכן כותבים התוס' שבהתחלה לפי רב ברונא בשם רב אסור ליטול קודם קידוש כיוון שיש קידוש שלא במקום סעודה, וחוששים שמא יצא לחוץ ויהיה הפסק, ועל כך מביאה הגמרא את הנהגתו של רב שבכוונתו הייתה לאכול מיד את הפת משום שהייתה חביבה עליו. ולשמואל ק"ו שיכול ליטול ידיו לפני הקידוש ללא חשש הפסק, וזה שלב"ה שאומרים שקודם מוזגין את הכוס ואז נוטלים ידיים, זה דווקא בחול שיש חשש שיתעסק בדברים אחרים אבל בשבת לא חוששים לכך ולכן יכול ליטול ואז לקדש. ר"י מביא עוד חילוק וכותב ששם ב"ה מדברים על חמין והוי היסח הדעת ואילו פה על קידוש ואינו נחשב היסח הדעת.

הטור (או"ח רעא) כותב שהוא תמה על מנהג אביו הרא"ש, שלפי שיטתו צריך להוציא את המימרא של רב ברונא מפשטה. הב"ח מסביר (ס"ק יא) את התמיהה; שהרי משמע מדבריו שתמיד מקדשים ורק לאחר מכן נוטלים, אך ראשונים אלו סבורים שדברים אלו הם רק לפי שיטת רב ולא לפי דעת שמואל.

פסיקת ההלכה

הטור (או"ח רעא) מביא את שיטות הראשונים, וכותב שמנהג אביו הרא"ש היה ליטול ואז לקדש, ומכל מקום אינו פוסק את ההלכה.

הבית יוסף כותב (ס"ק יב), שראה כאלה שנוהגים ליטול ידיהם קודם הקידוש, ואומרים כך היה פשוט לעשות בספרד. אך הבית יוסף תמה עליהם שהרי לרי"ף וסיעתו צריך לקדש קודם. בנוסף כותב הבית יוסף, שגם לר"י ור"ת שכותבים שמותר ליטול ואז לקדש, הרי שלא אומרים שכך טוב וצריך לעשות, אלא שרק מותר לעשות כך, וכן מוכח מדבריהם. וכן לרא"ש שהיה נוהג כן, אפשר לומר שלא היה נוהג כן בקביעות, אלא אם היה נוטל קודם לא היה חושש לרי"ף ומקדש על היין, וכן כך יש לפרש את ההגהות מיימוניות.

וכן כתב ההבית יוסף שלרשב"א, שכתב שנוהגין כן אפשר ללומר שלא נהגו כן בקביעות, וכן את"ל שלרא"ש היה נוהג בקביעות הרי זה רק להוציא ממנהג דורו שנוטלים ומקדשים על הפת, אך הוא לא התכוון להורות הלכה לדורות. ועכ"פ בסעודת היום לכו"ע נוטלים ואז מקדשים.

הב"ח (ס"ק יא) לעומת זאת כותב, שמנהג כל העולם קודם ליטול את היידים כמנהג ר"י ור"ת והרא"ש, ושכן פסק ההגהות מיימוניות.