פת נכרי

מקורות
משנה:	עבודה זרה ב ו
בבלי:	עבודה זרה לה ב
ירושלמי:	עבודה זרה ב ח
רמב"ם:	מאכלות אסורות יז ט
שולחן ערוך:	יורה דעה קיב

גזירת חכמים שלא לאכול פת שאפאו גוי, טעם הגזרה וגדריה.

הגזירה וטעמה

חכמי המשנה (עבודה זרה ב ו) גזרו איסור על אכילה על פת של נכרי. ובגמרא (שבת יז ב, עבודה זרה לו ב) מבואר שגזירה זו היא אחד משמונה עשר גזירות שגזרו בו ביום שנמנו תלמידי בית שמאי ובית הלל בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון.

והטעם שגזרו, מבואר בגמרא (עבודה זרה לה ב), שהוא משום חתנות, דהיינו שחששו שאם יבואו לאכול עם הנכרים מלחמם יתקרבו אליהם ויתחתנו בהם, וכ"כ הרמב"ם (מאכלות אסורות יז ט) והשלחן ערוך (יורה דעה קיב א).
ובמקום אחר בגמרא (עבודה זרה לו ב) מובא שמשום עבודה זרה גזרו בהם. אבל הרמב"ם שם וגם בפירוש המשניות לא העתיק טעם זה, וכן השלחן ערוך השמיטו בעקבותיו. ובפרי תאר למהר"ח בן עטר (ג) כתב דהגמרות לא סתרי אהדדי, אלא כל החשש שיתייחד עם הגויה הוא כדי להתרחק מעבודה זרה שלה, ותמה על הפוסקים למה השמיטוהו, שהרי נפקא מינה לגויים שאינם עובדי עבודה זרה. ועיי"ש שם שביאר את הגמרא באופן אחר ומסיק דעל כל הגויים גזרו.

והראב"ד כתב טעם אחר לאיסור, שהוא מפני גיעולי נכרים, כלומר שעושים את הפת בכלים הבלועים מאיסור, ואוסרים הם גם את הפת בנאפית בהם. אבל כל הראשונים דחו טעם זה שאינו נזכר בגמרא.

תוקף הגזירה

גמרא

כבר מהגמרא נראה שגזירת הפת לא התקבלה לגמרי בכל תפוצות ישראל, ושהיו שנהגו בה היתר, עד שאמר ר' יוחנן לומר (עבודה זרה לה ב) שפת לא הותרה בבית דין, כלומר באופן רשמי. ומבואר שם שהוצרך לומר כן לפי שהיו שהתירו כי טעו בדברי רבי שיצא פעם לשדה וראה פת פורני מעשה סאה, ואמר 'מה יפה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה בשדה', ומתוך דבריו סברו שהתיר רבי את הפת. ולפירוש אחר שם בגמרא רבי הלך למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ושאל אם אין פת פלטר לתת להם, ומזה סברו העם שהתיר רבי פת פלטר.
על דברי הגמרא אלו אומר ר' חלבו שם שאף למ"ד שפת פלטר מותר, מ"מ זהו דווקא במקום שאין פת ישראל. ור' יוחנן מסייג באופן אחר ואומר שהמתיר פת פלטר זהו דווקא בשדה, אבל בעיר לא. ואינו מבואר אם ר' יוחנן בא לחלוק על ר' חלבו או להוסיף על דבריו, וכן אינו מבואר אם הלכה כמותם או לא, ונחלקו הראשונים בדבר כדלהלן.

שיטת תוס' ורא"ש וסייעתם

בכמה קהילות בישראל בזמן הראשונים, נהגו היתר גמור בפת של גויים, וכתבו הראשונים כמה טעמים ליישב המנהג.
תוספות (עבודה זרה לה ב ד"ה מכלל) כתבו שסמכו על דברי הגמרא הנ"ל שמבואר מתוך דברי ר' יוחנן שלא פשטה הגזירה בכל ישראל, וכמו שאמרה הגמרא (לו א) לגבי גזירת שמן שלא פשט איסורו בכל ישראל והתירוהו לפי שסמכו על דברי רשב"ג וראב"צ שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה. וכן משמע בגמרא (לז א) שר' יהודה נשיאה היה מתיר את הפת אם לא שהיה חושש שיקראו לו בית דין שריא. ועוד הביאו תוס' מהירושלמי (עבודה זרה ב ח) שנאמר שם פת עמדו עליו והתירוהו.
וכדברים האלו כתב גם הרא"ש (ב כז) שהגדולים לא אסרו אותו לבני מדינתם כי תלו שמקומם הוא מאותם מקומות שלא פשט בהם האיסור. והוסיף עוד ראיה מספר החילוקים (ל) דאיתא שם דבמקום שהתענה ג' ימים פת נכרי מותר משום חיי נפש (וע"ש גם בהערות הר"מ מרגליות), וכתב על זה הרא"ש שבמקומותינו שאין פת ישראל מצוי, הכל חשיב כחיי נפש. וגם הוסיף ראיה מן הירושלמי פסחים (ב ב) דאיתא שם להדיא דיש מקומות שלא נהגו איסור בפת של גויים.
מבואר מדברי התוס' ורא"ש, דאין חלוקה בזה בין עיר לשדה ובין פת פלטר לפת בעל הבית, אלא בכל פת התירו.
ואף שלפי הראיה שהביא הרא"ש מספר החילוקים מבואר דדווקא במקום שאינו מצוי פת ישראל שרי, מ"מ משאר הראיות שהביא נראה שאינו מחלק בכך, וכן משמע בתוס' הנ"ל, וכן הוא להדיא במרדכי (תתל) שאפילו במקום שפת ישראל מצויה שרי, כיון שלא פשטה הגזירה. ואף שאין לזה ראיה מהירושלמי, דשם יש לומר שנתקבלה הגזירה אלא שעמעמו עליה והתירוה, וא"כ אפשר שהתירוה רק במקום שאין פת ישראל, מ"מ מגמ' דילן גבי ר' יהודה נשיאה מבואר שלא פשט האיסור מעיקרא. וע"ש שהביא גם הראיה מהירושלמי בפסחים הנ"ל.

שיטת הרי"ף והרמב"ם

הרי"ף (יד א) ציטט את דברי הגמרא הנ"ל בלא שינוי משמעותי, ונראה מדבריו שסובר שדברי ר' חלבו ור' יוחנן הם להלכה, שפת פלטר מותר על כל פנים בשדה ובמקום שאין פת ישראל מצוי. וכן כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות יז יב), לפי הגירסא שלפנינו [וכן היה לפני הבית יוסף], שפת פלטר מותרת במקום שאין פת ישראל ובשדה, וכתב בזה טעם מפני שהוא שעת הדחק, אבל פת בעלי בתים אין להקל בה. ולמד הבית יוסף בדבריו שצריך שני תנאים להיתר, שיהיה בשדה ושאין פת ישראל מצויה
אבל לפני הר"ן (יד א ד"ה ור' יוחנן) היתה כנראה גירסה אחרת ברמב"ם, ולא היה לפניו מילת 'בשדה', וכן כתב הבית חדש (יורה דעה קיב ב) שמצא בשני כתבי יד שמילת 'בשדה' ליתא, ובמקומה יש מילת 'וכשר', ולפי"ז הרמב"ם פוסק כר' חלבו בלבד, שפת פלטר מותרת אף שלא בשדה ובלבד שאין פת ישראל מצוי. וע"ש בב"ח שכתב לפרש כן אף לפי גירסת הבית יוסף.

והרשב"א בתורת הבית (ג ז) כתב בדעת הרי"ף כתרווייהו לקולא, דהיינו שפת נכרי מותרת אם אין פת ישראל מצויה וכר' חלבו, וזהו אפילו בעיר, ואילו בשדה מותר בכל גווני, אפילו פת ישראל מצויה. ונראה שסובר כן גם לדינא. וכתב שם שאף שמגמ' דילן משמע שפת לא הותרה בבית דין, מ"מ נהגו בה היתר מפני שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, וסמך הרי"ף בזה על הירושלמי שכתב שעמעמו עליה והתירוה.
הר"ן (יד א) אחר שהביא דברי הרשב"א אלו, חלק עליהם וכתב שאף לפי הגמרא שלנו הותרה הפת, שר' חלבו ור' יוחנן לא יישאו ויתנו בדבר שאינו להלכה. ומה שהביא הרי"ף את הירושלמי לדינא, לא מפני שפוסק כמותו נגד הבבלי, אלא כדי להביא ממנו ראיה לאותם אמוראים שסברו שהתיר רבי את הפת. וכן כתב הריטב"א וביאר יותר, שאף שמנהג טעות היה, שהרי לא הותר בית דין, מ"מ כיון שאין רוב הציבור יכלו לעמוד בגזירה זו, אין צריך בית דין להתירו, ומ"מ לא התירו להם אלא לפי סברתם, דהיינו בשדה או באין פת מצויה, מפני שחשו לכבוד בית דין ראשון, ומטעם זה הוצרכו ר' יוחנן ור' חלבו לבאר ההיתר. וזוהי גם כוונת הירושלמי שעמעמו עליה והתירוה, כלומר לא היתרו באופן גורף, אלא רק לפי מה שסברו העם לומר. וכתב הריטב"א שלזה הסכים גם הרא"ה. וראה גם בביאור הגר"א (ה) שצידד כשיטה זו.
ומ"מ נראה מדברי הר"ן והריטב"א שמסכימים לרשב"א לדינא שהפת מותרת בעיר במקום שאין פת ישראל מצויה, ובשדה בכל גווני.

דעת הרמ"ה

בריטב"א הביא דעת הרמ"ה שלא הותרה פת נכרי כלל, ודלא כהירושלמי, אלא כפשט הבבלי שפת לא הותרה בבית דין, ולא התיר רבי את הפת. וכל השקלא וטריא של ר' חלבו ור' יוחנן אינה להלכה אלא רק לפי מה שסברו העם בדעת רבי.
אבל דעתו דעת יחיד ולא קיבלוהו הפוסקים.

שיטת ההלכה

הרמ"א (יורה דעה קיב ב) פסק כדעת התוס' והרא"ש והמרדכי שפת נכרי מותרת אף במקום שפת ישראל מצויה, וכן כתבו הבית חדש (ה) והש"ך (ט), שכן פשט המנהג במדינותיהם.

השלחן ערוך (קיב ב) העתיק דברי הרמב"ם כלשונו, אלא שהשמיט תיבת 'ובשדה'. ובביאור הגר"א (ו) תמה על זה שנקט כגירסת הר"ן ברמב"ם, וגם שפסק כר' חלבו ולא כר' יוחנן. וכתב שהגירסה הנכונה היא כמ"ש בבית יוסף שר' יוחנן בא להוסיף על ר' חלבו, בין אם נפרשו לחומרא ושצריך את שני התנאים להתיר, ובין אם נפרשו לקולא דסגי בחד מינייהו.

פת פלטר

הגמרא (עבודה זרה לה ב) מחלקת בין פת פלטר לפת בעל הבית, שגם אותם שהיו מתירין לא התירו אלא פת פלטר, וביאר הרשב"א (תורת הבית) שהטעם הוא לפי שאין בו חשש חיתון, לפי שבאומנותו הוא עוסק, וכ"ה באיסור והיתר הארוך (מד א).

כבר נתבאר שחלק מהראשונים פסקו כדברי גמרא זו, ולדבריהם אין להתיר פת של בעל הבית כלל, ואף פת פלטר אין להתיר אלא כשאין פת ישראל מצויה. כ"ד הרי"ף, הרמב"ם, הרשב"א והר"ן.
לעומת זאת הטור (אורח חיים קיב) כתב בדעת אביו הרא"ש שאין חילוק כלל בין פת בעל הבית לפת פלטר. ומתאימים הדברים לדברי הרא"ש שכתב שההיתר בפת של נכרי נובע ממה שלא נתפשטה הגזירה בכל המקומות, ובאמת לטעם זה אין לחלק בין פת פלטר לפת בעל הבית.
הבית יוסף כתב שלא ידע מנין לו לטור לכתוב כן בדעת הרא"ש, שהרי הרא"ש הזכיר דברי ר' חלבו ודברי הירושלמי שסייגו את ההיתר לפת פלטר בלבד. אבל בבית חדש (ו) כתב שמקור דברי הטור הם מהרא"ש בתשובה (יט כ) שאמנם הביא דברי הירושלמי לחלק בין פלטר לבעה"ב, אבל זה כתב רק למקומות שפשטה שם הגזירה, אבל במקומות שנהגו היתר אף פת בעל הבית מותרת. גם הפלפולא חריפתא (ב כז ס) האריך להוכיח כדברי הטור, דלפי הרא"ש במקום שהותרה הפת אף פת בעל הבית מותרת. וכדבריהם כתב גם הש"ך (ח).
אבל דעת האיסור והיתר הארוך (מד א) שהמנהג להקל בפת נכרי אף במקום שפת ישראל מצויה, ומ"מ כתב שפת בעל הבית אין מי שמורה בה להקל. וכן כתב והלבוש (ו) וביאר דבריו, שלא נתפשטה הגזירה ולכן נוהגים בה היתר, אך ההיתר לא פשט אלא בפת נחתום שבאומנותו הוא עסוק, ולכן אם יש מי שיכול להיזהר בפת בעל הבית תע"ב, וכן בפת פלטר טוב להיזהר במקום שפת ישראל מצויה.

ויש מהראשונים שכתבו להדיא שאף פת בעל הבית מותרת במקום שאין פת ישראל. כן כתב המרדכי (עבודה זרה תתל) בשם ר' שמריה, והביא לזה ראיה מהמשנה (דמאי ג א) שאע"פ שיש בדמאי איסור דרבנן, התירוהו לאכסניא, וכן פת בעה"ב מותר למי שהולך בדרך ואין מצוי לו פת פלטר, דחשיב כאסניא. וכן הוא בשו"ת מהרי"ל (קנז ד) בשם ראבי"ה.
והרא"ה בבדק הבית (ג ז ד"ה ולענין) כתב דבמקום שאין פלטר מצוי מותר אף פת בעה"ב, וכתב שאף במקום שמצויה פת ישראל מותר אם ילך לאוכלה בשדה, שהוא חוץ לתחום או לכה"פ חוץ לשבעים אמה ושיריים, אלא שסיים שם שהוא מכוער לתלמיד חכם לעשות כן. וכן מובא בשמו גם באורחות חיים (איסורי מאכלות סג). ובדבריו מוכח שפוסק כן על פי הגמרא, דר' יוחנן ור' חלבו לא פליגי אלא בחד מהם סגי, ולכן מתיר בשדה.

בבית יוסף הביא את מהרי"ל ואורחות חיים, שמתירים פת בעל הבית במקום שאין פת פלטר מצויה. וכן פסק השלחן ערוך (ח) בשם יש מי שאומר שאם אין פת פלטר מצוי, אף פת בעל הבית מותרת. ולכאורה דבריו סותרים למש"כ בסעיף ב' שאין מי שמתיר פת בעה"ב, וכדברי הרמב"ם.
בבאור הגר"א כתב מקור לדברי השו"ע מהמשנה בדמאי שם וכדברי מהרי"ל. ולפ"ד נראה שאין סתירה, לפי שאין המקור מן הגמרא בע"ז שהתירה בשדה, וכדעת הרא"ה, שבזה פסק מרן בס"ב כדעת הרשב"א, שאינו מותר אלא בפת פלטר. אבל הכא מתיר מטעם אחר, והוא מפני שפת נכרי לא חמיר מדמאי וכדברי מהרי"ל (ראה עוד)

הגדרת פת פלטר

כתב הבית יוסף שלפי הטעם שכתב הרשב"א, שפת פלטר הותר כיוון שבאומנותו הוא עסוק ולא חיישינן לאיקרובי דעתא, כל שעשה הגוי את הפת על מנת למוכרו לאחרים ולא כדי לאוכלו, אין בו איקרובי דעתא, ואפילו הוא בעל הבית. וכן לחומרא, כל שעשה את הפת לעצמו על מנת לאוכלו, אסור, אפילו הוא פלטר, כיון שיש בזה איקרובי דעתא, ה"ה כבעל הבית. וכן הסכים בדרכי משה (ה) ונפסק ברמ"א (ב). ובבאור הגר"א (ט) הביא לזה מקור מהמשנה (חלה ב ז), שאשה שעושה חלה כדי למכור בשוק, צריכה להפריש חלה כנחתום שהוא אחד מארבעים ושמונה, ולא כבעל הבית שהוא אחד מעשרים וארבעה.

פת פלטר ביד בעל הבית

כתב הרשב"א בתורת הבית (ג ז) שפת בעל הבית לעולם אסורה אפילו קנאה פלטר ממנו או שלחה לישראל לביתו, לפי שהולכים באיסור זה אחר שעת האפייה. וכן הדין לקולא, שאם אפאה פלטר, הרי הפת מותרת, ואף אם קנאה ישראל מבעל הבית. וכתב שכן נראה גם דעת הראב"ד. ולזה הסכים גם הרא"ש (בתשובה יט כ) במקומות שנתפשטה הגזירה, וכן דעת הר"ן (בדפי הרי"ף עבודה זרה יד ב). והביאו לזה ראיה מהגמרא (עבודה זרה סה ב) שהתיר רבא למכור לגוי חטים שנשפכו עליהם יין נסך, אחר שיטחן ויאפה אותם. ולא התיר רבא לעשות כן אלא שלא בפני ישראל. וטעם הדבר הוא, שבסתמא לא יקנה ישראל אחר הפת מן הגוי, שהרי פת נכרי אסורה, אבל אם יראה שישראל מכר לגוי את הפת יבוא לקנותה, וזה אסור משום היין נסך שבה. ומבואר מזה שאם אפאה ישראל, אף שהיא ביד גוי מותר לקנותה, שלא גזרו משום חתנות אלא בנאפית ביד הגוי.
אבל הרא"ה בבדק הבית שם כתב שאין ראיית הרשב"א ראיה, לפי שאינו דומה פת ישראל לפת פלטר. שפת פלטר מצד עצמה אסורה, אלא שהתירוה משום חיי נפש, אבל לא התירו את הפת מצד עצמה, אלא רק לקחתה מפלטר, שהרי אם יש שם פת ישראל, חזרה פת הפלטר להיות אסורה, לפי שלא התירוה אלא משום חיי נפש. ולכן פת בעל הבית ביד פלטר מותרת, כי התירוה לקחת ממנו, ופת פלטר ביד בעה"ב אסורה, דבתר בסוף אזלינן. ובמשמרת הבית לרשב"א כתב שלדבריו יהיה מותר לישראל ליקח מישראל אחר פת בעל הבית ולאוכלה, שהרי בתר בסוף אזלינן, והשתא ביד ישראל הוא, דלא גרע מפלטר גוי.

הטור (יורה דעה קיב) פסק כדברי הרשב"א ושאר ראשונים, וכן הכריע השלחן ערוך (ז).

פלטר שהזמין ישראל לביתו

כתב הארחות חיים (איסורי מאכלות סג ד"ה הפת) בשם הרא"ה שאם פלטר הזמין ישראל לביתו, הרי פתו כפת בעל הבית, והביא דבריו הבית יוסף (ד"ה וכתוב בתשובה אשכנזית), ובשלחן ערוך (ג) הביא כן בשם יש מי שאומר,

והש"ך (יב) תמה על דברי מרן בזה, שהרי הוא סובר לקמן ס"ז כהרשב"א שפת פלטר מותרת אפילו לקחו מבעה"ב, וא"כ הוא הדין לכאן שכיון שהיא פת פלטר יש להתיר אפילו בביתו, וכן כתב הרשב"א להדיא. וגם הגר"א (י) העיר כן. וסיים הש"ך שאפשר שסובר שבבית הפלטר יש להחמיר יותר. ובנקודות הכסף ביסס מסקנה זו, וכתב שבהזמינו לביתו הוי גילוי מילתא שעשאו לעצמו והוי כפת בעל הבית.

טיוטא

אמנם גם לשיטות המתירים יש להחמיר שדווקא בפת שבבעלות גוי ואפאה גוי, אך פת של ישראל שאפאה גוי לא הותרה [ש"ך סק"ז. ומה שכתב כן בשם הטור, יל"ע לפי שהטור לטעמיה אזיל דס"ל כר"ן דפת נכרי תליא בבעלות הגוי וכדלקמן אות ג'. אמנם באו"ה מפורש כדבריו. וע"ע בש"ך סק"ט שלמעשה יש להיזהר לנהוג לכתחילה כדעת מרן]. כאשר פת הפלטר של נכרי יפה יותר משל ישראל, מותר לקחת משל נכרי, לפי שזה כשעת הדחק מפני חשיבותו בעיניו [רשב"א בתוה"ב וכ"פ מרן].

קנה פת של גוי לפי שלא היה מצוי לו של ישראל, ולאח"מ הגיע נחתום ישראל, מותר לו לאכול את הפת של נכרי שקנה כבר. אמנם אם טרם קנה, אף שכבר הותרה הפת של נכרי, חוזרת היא להיאסר עד שתכלה הפת של ישראל מן המקום ההוא [שו"ע בשם הרא"ה מובא באורחות חיים. וע' ש"ך ונקה"כ].

גדר האיסור

הבעלות על הפת

לדעת רוב הראשונים, וכן פסק מרן בבית יוסף, אין הפת נאסרת משום בעלות הנכרי עליה, ולא ניתרת משום בעלות ישראל. לפי שאין הולכים בזה אלא אחר אפיה בין לקולא בין לחומרא, שאם אפאה גוי, אף שהיא של ישראל, אסורה. ואם אפאה ישראל, אף שהיא בבעלות הגוי מותרת [רמב"ם וכן מסקנת הב"י להלכה בצירוף דעת הרשב"א. אמנם בשו"ע לא הזכיר מזה וצ"ע מדוע].

ויש מי שאומר [ר"ן וכ"מ בטור. ומש"כ הב"י שגם בתוה"ב משמע כן ושסותר לדבריו בתשובה, אינו מוכרח, דיש לפרש דבריו בתוה"ב כמ"ש בתשובה. ומ"מ מסקנת מרן כהרמב"ם] שהולכים בזה אחר בעלות הגוי, שאם היה הבצק של גוי, אף שאפאה ישראל, אסורה, שאין הולכים בזה אלא אחר הבעלות [וע' בב"י שהאריך בדברי הר"ן, אבל הפר"ח חלק עליו בהבנתו ויש שום נפ"מ ביניהם. ומ"מ אינו למעשה דקיי"ל כהרמב"ם והרשב"א].

ויש מי שאומר [ראב"ד] שפת נכרי נאסרה אף משום חשש גיעולי נכרי, שאופה אותה בכלים הבלועים מן האיסור, ולפי"ז האיסור תלוי אף בכלי האפיה, אפי' שהפת בבעלות ישראל ואפאה ישראל.

השתתפות באפיה

אמנם אם אפאה הגוי והישראל השתתף באפייה, כגון שהניח הפת בתנור או הדליק את האש או אפי' רק חיתה גחלים באש וכד', התיר את כל הלחמים שנאפו בזה התנור באותו היסק [ואפי' נאפו הלחמים לאחר כמה ימים]. ולא עוד אלא אפ' זרק קיסם אחד לאש הותרה הפת [רמב"ם ורשב"א. ואף ששוים הם לדינא, נראה שחלוקים בטעמם. שהרמב"ם כ' שטעם ההיתר הוא לפי שאין הדבר אלא להיות היכר שפת של גויים אסורה. ואילו הרשב"א אחר שהביא דברי הרמב"ם והרמב"ן שחולק, סיים ומסתברא שאין לך קיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בישול, וכל זה מקולותיו של פת ומנהגן של ישראל תורה הוא עכ"ל. מ' שמסכים אמנם לרמב"ם לדינא, אך הולך עם טעמו של הרמב"ן דחיתוי הוא משום קירוב האפייה.

ולכא' נפ"מ למה שכתבו האחרונים אם צריך לכוון בהשלכת הקיסם ע"מ להכשיר האש, דלטעם הרמב"ם בעינן אך לטעם הרשב"א לא בעינן דסו"ס מקרב האפיה בזה. וכיון שמרן כ' טעם הרמב"ם יש להחמיר. ע' כה"ח סקנ"ב. ונראה דחיתוי דכתב שם בכה"ח היינו שאינו מקרב האפיה, אמנם אם הישראל הדליק את האש או עשה חיתוי המקרב האפיה, בזה אפי' בלא נתכוון מהני]. ובזה יש מי שחולק [רמב"ן ור"ן] לומר שאין זריקת קיסם לאש מועילה, אלא צריך חיתוי המקרב את האפייה.

ויש אומרים שאפי' ניפוח בפה הוי כחיתוי [רמ"א בשם מהרי"ל ומובא באגור].

השתתף הישראל בהסקת התנור, ולאח"מ כבה התנור, והודלק ע"י נכרי שנית באותו היום ואפו בו פת, הפת מותרת, לפי שהועיל חום התנור מאפיה ראשונה גם לאפיה שניה. אמנם אם כבה התנור שנית והדליק הנכרי, הפת אסורה, שחום האפיה הראשונה לא הועיל לאפיה השלישית [מרן בשם המרדכי דלא גרע מזריקת קיסם. ובכה"ח הביא בשם ס' בית דוד סי' נ' שלשון מרן לאו דווקא אלא אפי' לא הוכשר התנור באפיה שניה, הפת מאפיה שלישית מותרת כל שנשאר גחלים מן היסק ראשון שהוכשר ע"י ישראל. והובאו דבריו באחרונים בלא חולק. ולקוצ"ד לא נתיישבו דבריו בלבי, דלשון המרדכי 'דכיון שהכשירו אותו בשאר היסקות וגם באפיה האחרונה נשאר קצת בעין מן הגחלים הבוערות מן היסקות הראשונות שהכשירו התנור ודאי מותר וכו'. וכיון שהמרדכי איירי שבשני ההיסקות הראשונות היה הכשר ע"י ישראל, רק מכח זה הוכשרה גם השלישית והיינו שכתב גחלים בוערות דלא סגי בגחלים בעלמא אלא דבעינן שיהיו בוערות מכח היסק שהוכשר, ואם לא הוכשר היסק שני ורק היסק ראשון, הרי הגחלים שלפנינו בוערות מכח היסק האסור, שהרי לולי היסק שני האסור כבר היו הולכות וכבות ונמצא שאינן בוערות אלא מכח היסק שני. גם לשון מרן מורה שלמד כן בדברי המרדכי ואין צריך להוציאו מפשוטו, א"ו בעינן שהיסק האחרון היה בהכשר.

עוד תמוה בעיני היאך הביאו פוסקי זמננו דין זה בפשיטות ולא חילקו בין תנורים שלנו לתנורים שלהם, שהרי האידנא ליכא מידי שנשאר מהיסק ראשון להיסק שני רק חום התנור שכבה, ובזה לא סגי כלשון המרדכי דלעיל דבעינן גחלים בוערות ולא סגי בהבל התנור, שהיא שיטת הרמ"א כמבואר. וגם א"נ דאזלינן בתר חום התנור, מ"מ גבי נידון דלעיל גם הבית דוד יודה דבעינן שהיסק האחרון יהיה בהיתר, שהרי לא נשארו גחלים בוערות אלא חום בעלמא, וחום זה ודאי רק מכח היסק שני האסור. ולכך סתמנו כפשט לשון מרן, משום דלכה"פ בתנורים שלנו כו"ע מודו].

ויש אומרים שכן מותר לעולם מכח היסק ראשון, כל שלא עמד התנור מעל"ע בלא היסק [רמ"א בשם או"ה כלל מד אות י שכ"כ משם ר' יוחנן מפרי"ש. ובדבריו משמע רק בדיעבד שקרה יש לסמוך על אפיות של ימים קודמים. ושיטתם מצד שחום התנור, כל שלא נצטנן, לא גרע מזריקת קיסם. וי"א שהוא מועיל רק עד שבוע ימים ויש חולקים. בס' כשרות המאכלים הביא מס' שבות יצחק ומשו"ת אגודת אזוב שלכן אין להקל בהדלקת התנור ע"י ישראל פעם אחת בשנה. ולא הבנתי, שהרי הרמ"א איירי כשהתנור כבה, ובהדלקה רצופה סגי אפי' לדעת מרן, דאיזה שיעור ניתן, [שהרי ודאי גם הוא מודה שמועילה הדלקה ראשונה לכל היום] וכמו שהביא שם בשעה"צ אות י' משו"ת שואל ונשאל, ולא הבנתי למה דחאו].

כל זמן שהפת בתנור ומשביח באפייתו מועיל חיתוי ישראל [מרדכי בשם הר"מ. וכ"כ מרן בסתם], וי"א שאפילו הוציא את הפת יש תקנה להחזירו לתנור ע"י ישראל אם הוא משביח [אגור בשם ש"ד. הביאם מרן בשם י"א].

מה נקרא פת לענין זה

כל פת שהיא מחמשת מיני דגן, ומברכים עליה המוציא ה"ה בכלל פת נכרי. וכן פת שמברכים עליה מזונות, כגון פת הבאה בכיסנין, גם היא נחשבת פת לענין זה, לפי שאפשר לקבוע עליה סעודה. אמנם תבשיל, אף שיש בו מחמשת מיני דגן, אינו נחשב פת אלא תבשיל, ויש לו דיני בישולי נכרים [תוס' ביצה טז: סוד"ה קמ"ל גבי נילי"ש וכר' יחיאל שם הביאו ב"י בסי' קי"ג בשם האגור. וכן הכרעת הרמ"א בתו"ח ובהג"ה וכן הסכמת האחרונים. ואף שהיה מקום לעורר שלכא' לא גזרו אלא בדבר שיש בו חשש קירבה וחתנות, י"ל של"פ רבנן וכל מה שבשם פת יקרא אסרו, ואזלינן בזה בתר ברכה בקביעות סעודה. וע' במנחת יעקב על התורת חטאת כלל עה סקכ"א שמו"ח זקנו מוהר"ר שמעון כ' ללכת בזה אחר לשון בני אדם כדיני נדרים וכיון שאינו נקרא פת אין לו דיני פת נכרי, ואף בישולי נכרי לית ביה דסו"ס אינו בישול אלא פת. וע' בדרכ"ת מה שהביא משו"ת תשובה מאהבה. ועוד יש לעורר דלשיטות שהגזירה הותרה משום חיי נפש ורק בפלטר ובשאינו מצוי, א"כ לכא' הוא דווקא בדבר הנצרך לכל נפש והיינו פת רגילה, אך מיני מזונות למיניהם אין בהם חיי נפש ואין להתיר אפי' בפלטר ובשה"ד, ולכה"פ היכא דמצוי פת רגילה של פלטר גוי לא נתיר מיני מזונות. וצ"ל דל"פ גם בהיתר. ועוד יש לומר דלא גרע ממש"כ הרשב"א דאף במצוי פת ישראל גרועה ופת נכרי יפה חשיב כשעה"ד, וא"כ ה"ה הכא שרוצה לאכול דווקא מיני מזונות דחשיב שאינו מצוי ומשום חיי נפש].

ואין חילוק בזה בין פת שעולה על שולחן מלכים לפת שאינה עולה על שולחן מלכים, דבכל גווני אסור.

עירב בעיסה דברים שיש בהם משום בישולי גויים כגון ביצים וכד', ה"ה בטלים לעיסה ודין פת להם לכל דבר [תוס' ורא"ש ור"ן בע"ז לח. ורשב"א בתוה"א ב"ג ש"ז צה. וכ"פ מרן]. וכן כשטח הביצים על פני העיסה מלמעלה לחזותא בעלמא [ד' מרן כפי שדייק מהראשונים דלעיל ופסק כן בשו"ע ס"ו, וכן מפורש ברשב"א ובר"ן שם].

ויש אומרים שביצים טוחות על העיסה, אינם בטלים לפת ודינם כדלקמן גבי פת שנאפתה יחד עם דבר שיש בו בישולי גויים [כן דקדק בדרכ"מ מהראשונים דלעיל. ולפלא שנעלמו מעיניו דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל. וע' כנה"ג שצידד כמור"ם ופר"ת שצידד כמרן ז"ל, ודברי הפר"ת נראין, שמצאנו ראשונים להדיא כמרן ולא מצאנו ראשונים שכ' להדיא כמור"ם. וע' בס' אור ההלכה בהלכה בהירה].

אפה פת יחד עם דבר האסור משום בישולי הגויים, והוא ניכר בפני עצמו, אם בלעה הפת מממשות הדבר, נאסרה גם הפת, ויש לדון בה מלבד פת גויים גם מצד בישולי גויים, ואם לא בלעה אלא רק מטעמו, שרי, לפי שאין אומרים טעם כעיקר בפת נכרי, לפי שלא גזרו אלא על הממשות [הרשב"א והר"ן דלעיל גבי אינפאנד"ה, ומבואר בסי' קיג, וגבי טעם כעיקר ע' באו"ה כלל מד אות ז].

ואם נתן את הקמח רק כדי לדבק, אבל עיקר הדבר הוא מיני המתיקה או שאר דברים, יש לדונו כבישולי גויים, ואם נאכלים כמות שהן חיים, מותרים [פר"ח סקי"ז והסכמת הפוסקים ופשוט].