עבד עברי גופו קנוי
גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו"ם
| בבלי: | קדושין טז א |
| רמב"ם: | עבדים ב יא |
| שולחן ערוך: | יורה דעה רסז מב |
גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו"ם
אזכורים בש"ס לדין עבד עברי גופו קנוי
אזכורים מפורשים
בש"ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין עבד עברי גופו קנוי:
א. בגמ' קדושין (טז א) מוכיח רבא מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו זיל שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.
ב. בגמ' קדושין (כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.
ג. בגמ' בבא קמא (קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו"ם ע"י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו"ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו"ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו"ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.
דינים בש"ס התלויים בנידון זה
א. בגמ' בבא מציעא (צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.
ב. בגמ' יבמות (ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל בקנין כספו ()[אם כי ב... מסיק שהיות וע"ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל כל טהור בביתך יאכל קודש ()].
ג. בגמ' יבמות (ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה.
ד. בגמ' גיטין () מבואר שעכו"ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק"ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו"ם אין לו עליו קנין הגוף.
סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא
על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש"ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.
בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר בבבא קמא () שגופו קנוי לו עכ"פ לדעת רבא, ואילו בגיטין מוכח שאין גופו קנוי.
שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם
ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:
שיטת הרמב"ן
תמצית שיטתו
הרמב"ן () קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע"י שעבוד בין ע"י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.
כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע"י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.
כדי להפקיע את קנין האיסור וכן קנין גמור יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].
עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.
הריטב"א (יבמות ע ב) וכן הרשב"א (יבמות ע ב) מוסיפים על שיטת הרמב"ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.
יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב"ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין.
הפקעת קנין מעשי ידיו ע"י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור
בין הראשונים שכתבו כדעת הרמב"ן, יש להבדיל בין הריטב"א (קדושין טז א) שכתב במפורש שיש אפשרות להפקיע קנין מעשי ידיו במחילה לבדה אף שיש על העבד גם קנין איסור שכדי להפקיעו יש צורך בגט שחרור או הפקר, כי שני קנינים אלו עומדים בפני עצמם ואין תלות הדדית ביניהם [אף שגט שחרור מפקיע את שניהם כאחת].
דברים אלו מוציאים את דברי רבא מידי פשוטם, מאחר והוא אמר עבד עברי גופו קנוי ועל כן הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול – ומשמע שאינו מועיל אף לשעבוד, בפרט כשנוסיף להתבונן שמצד העבד אין שום חיסרון בכך שלא השתחרר באופן פורמלי מאחר והוא מותר בשפחה ואינו משועבד לעבודת אדונו ונמצא נהנה ולא חסר.
ולכן כל עוד שלא מצאנו לאחרים שיכתבו כזאת, אין להשליך מדברי הריטב"א על שאר הראשונים, ומסתבר שלדעתם כל עוד שאין אפשרות להפקיע קנין איסור שלא ע"י גט לא תועיל מחילה אף לקנין מעשי ידיו.
שורש הויכוח ניתן למצוא בשאלה האם קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, וקנין איסור על עבדו מהוה הוכחה לכך שקנין מעשי ידיו הוא בדרגא אחרת מקנין סתמי שאינו מועיל לשנות את מעמדו ההלכתי של העבד. או שקנין מעשי ידיו אף באופן שאינו משנה את מעמדו ההלכתי מהוה את השיא האפשרי כל עוד שהעבדות קצובה בזמן ואינו יכול להיות כשורו וחמורו.
ביאור הסתירות
הרמב"ן מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה שעבד עברי גופו קנוי אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .
ואילו הרא"ש שהובא בשיטמ"ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו"ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש"י בגיטין (לח א), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.
כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב"ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע לרב שמחל על גרעונו הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו"ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.
וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.
אך לדעת הריטב"א והרשב"א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ"ע.
מקורות נוספים לשיטה זו
בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב"ן יש למנות את הרשב"א והריטב"א אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את רש"י שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד"ה , בבא קמא קיג ב ד"ה ) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב"א והרשב"א המבוססים על סברת הרמב"ן.
כן מצאנו (גיטין לח א ד"ה ) שיתייחס בפירושו לגופו קנוי שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.
יצויין, שרש"י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד"ה , קדושין ד א ד"ה , זבחים פב א ד"ה ) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש"י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד.
שיטת התוספות
תמצית שיטתם
את התייחסות התוספות מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א-ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד"ה ) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (): כי משנה שכר שכיר עבדך.
מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים גופו קנוי: 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.
ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית
תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. הרב אלחנן וסרמן בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.
ולפי ביאור זה נחלקו התוספות על הריטב"א הסובר () שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. יצויין שבדברי התוס' במקום אחר () יש להוכיח שגם הם למדו שההיתר הוא גורף ואינו מוגבל לתנאים מסוימים, אם כי כידוע לרוב אין להקשות מדברי התוס' אהדדי בב' מסכתות.
ביאור הסתירות
על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו גופו קנוי, וזאת על פי ההבנה שהעבד העברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע"י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.
הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.
וכן בנידון יד עבד כיד רבו אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.
ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו"ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.
מקורות נוספים לשיטה זו
הראב"ד (השגות על הרי"ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, והרמב"ן () מציין אליו כדי לשלול פירושו.
סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות
מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו
לדעת הריטב"א המבוסס על שיטת הרמב"ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.
ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב"א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.
מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו"ם
לשיטת הרמב"ן עבד עברי הנקנה לעכו"ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת התוספות דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.
גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים
גדר זכות מעשי ידיו
מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב"ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.
על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.
הבדל זה ניכר היטב בדברי התוספות () המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.
אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון מהר"ם מרוטנבורג הובאו דבריו בספר מרדכי () פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר. גם הרמב"ם בפירוש המשניות () מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד. להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו.
[יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר"ם מרוטנבורג והרמב"ם הולכים בשיטת הרמב"ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר"ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב"ם פוסק בספרו () כרבא.]
שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי המאירי (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.
יש לציין שהמאירי חולק על הרא"ש שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא.
האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש"ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות () לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.
אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).
החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.
גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית
כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו הרמב"ן הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, והתוספות הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.
לשיטת הרמב"ן קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה שם המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו שם המייחדו להיות עבד של פלוני.
שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת לשם זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ושם זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע"י מחילה. ומצאנו להריטב"א ואולי גם הרמב"ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.
לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד שם מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.
קנין הגוף באשה
לפי שיטת הרמב"ן בגדר גופו קנוי בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. הרשב"א ההולך ג"כ בדרך הרמב"ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע"י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.
אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.
קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע"י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.
ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל. שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה. או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין ממוני בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.
דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי התוספות (קדושין כג ב ד"ה ) שנחלקו רבינו תם המשוה את הכלל אין קנין לאשה בלא בעלה לכלל אין קנין לעבד בלא לרבו, ור"י המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר"י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.
ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.
מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי התוספות (יבמות ) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.