ספק ספיקא

ספק ספיקא בדין קבוע

יסוד הסוגיא נמצא בזבחים (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש כשיטול הוא שלא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. שואל התוס' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי"ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד"ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו אך רש"י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ"ע שיטתו מהגמ' בפסחים. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי השר מקוצי שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא"כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי"ז נחשב איסור קבוע.
בהמשך התוס' (ד"ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א"כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. (ולא כ"כ הבנתי א"כ מדוע רבא גזר כאן) אומנם רש"י לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש.
מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי.
הב"י (סעי' ד) הביא דברי הרשב"א שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח"כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע"פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן הב"י לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר.
הדרכי משה תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא"כ אפי' שנתערבה אח"כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? הב"ח תמה הרי בדינו של הרשב"א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש"י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)
הש"ך מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו"ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר"ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע.
הש"ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר"ן מפני שמפרש את דברי הרשב"א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא"כ זהו דין קבוע, אך הט"ז (ס"ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב"א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע"ז כתב הרשב"א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.
==דין ביצה שנולדה ביו"ט והתערבה בשאר ביצים==
בגמ' במסכת ביצה הובאה ברייתא(ג:): "אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות". הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו"ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל.
נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא "ואם נתערבה באלף" האם על "ספיקא אסורה", שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ"מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת ר"י בתוס' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי"ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת ר"ת "ואם נתערבה באלף" חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר"ת).
ובב"י הביא דברי הרשב"א על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם- ולמד מזה הרשב"א שה"ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב"א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א"כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ"כ השו"ע בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו"ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.
אומנם הרמ"א (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב הש"ך שכ"ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ"ג, שפתי דעת אות נט), והט"ז חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת"ש הביא דברי הצל"ח לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא.

ספק ספיקא בדרבנן

הש"ך מקשה על הרמ"א הנ"ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ"א באור"ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו"ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו"ט שני אינו אלא מכח מנהג ע"כ לא מחמירים - כיוון שיו"ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א"כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו"ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא"ש, מחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ"פ לא חילק הש"ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט"ז כפי שנביא להלן.
הש"ך מביא עוד נפק"מ בין השו"ע לרמ"א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת הרשב"א, שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי הרמ"א שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש"ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]
בתורת חטאת הביא דברי הר"ן שהתיר בספק ספיקא- כגון ספק ביצה ביו"ט שני ושהארוך חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה הט"ז במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר"ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט"ז (והובא בפת"ש ס"ק יא שגם כך סוברים המג"א והפר"ח והוכיחו שגם דעת הרמב"ם כן). שלכו"ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ונקודות הכסף וכ"כ הגר"א בשיטת הרמ"א, דלא כט"ז, שאם הכי נמי המח' גם בדאורייתא - שהר"ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן.
האם ניתן לאכול מהתערובת השניה?
בגמ' בזבחים (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח"כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק. והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים.
נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר"ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו "מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר" ואז הפי' לרש"י הוא שאיסור שנפלה לשלושה פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת התוס' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש"י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא הוא שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן, ואם כן נפל מה שאכלתי לא זהו האיסור.
אומנם הרשב"א גורס "לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר". ומסביר הב"י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א"כ פירש מהשלוש ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש"י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב"א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב"ם כגי' רש"י ותוס'.

דין התערובת השניה למעשה

מסקנת הב"י שהלכה כרב וכר"ש. ובשו"ע כתב כדעת הרמב"ם שרק התערובת השלישית מותרת.
לשון השו"ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב"ם. שואלים המפרשים על הרמב"ם (וגם על השו"ע) שיש כעין סתירה בדבריו האם בנתערב כוס עבודה זרה בין הכוסות, הדין שהתערובת מותרת או אסורה. והכסף משנה התקשה בזה, [והובאו דבריו בשפתי דעת ס"ק נב, וראה גם בצבי לצדיק בסעיף ח]. והש"ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב אסורות הכוונה באכילה ומה שמתיר הרמב"ם הכוונה בהנאה.
הט"ז מקשה על השו"ע מדוע בסעיף ד' פסק שמספיק ב' תערובות ברשב"א ובסעיף ח ברמב"ם שדווקא בג' תערובות? ועל הרמ"א שאל מדוע אסר בתערובת השלישית לאכול כולן בב"א הרי מפורש בתוס' שמותר? ומיישב הט"ז עפ"י הגהות שערי דורא שלמד ממנה שאע"פ שאנחנו מתירים בספק ספיקא אפי' בשתי תערובות, מ"מ ראוי להשליך אחד מהם הואיל והיה כאן איסור ברור.
הש"ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ"ע על השו"ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש"י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו"ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו"ב.
למעשה יוצא שעפ"י השו"ע והט"ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ"מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש"ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. כותב הרמ"א שאעפ"כ אין לאכלם כאחד. אומנם הש"ך תמה על זה הרי בתערובת השלישית וודאי מותר לאכלן כאחד לכו"ע וע"ז מדבר הב"י ומדוע כ"כ הרמ"א?
על כל פנים, אח"כ מביא הרמ"א את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש"ך חולק על הרמ"א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר.

דין תערובת המיעוט, ומה הדין כשאין רוב?

בהמשך הבית יוסף דן בדעת הרשב"א האם אכן 'איסורא ברובא איתיה', כלומר שאנו אומרים שהאיסור נמצא בתערובת המרובה, היא בתורת ספק וכמו שביארנו שהכוונה שאם נפל מהתערובת של המיעוט אינם אוסרות אחרות אך הטבעות מצד עצמן אסור לאכלם. או שהכוונה כהכרעה, ולכן יהיה מותר אפי' לאכול את התערובת המיעוט כוודאי. על כל פנים הרשב"א מסביר את הגמ' הנ"ל שנקטה מיעוט ורוב- כדי לאסור את הרוב אך באמת אפי' יש מחצה ומחצה הדין יהיה שכולם מותרים. בהמשך הרשב"א שואל על הגמ' שהצריכה רוב מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר"י או אפי' לר"ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא"כ בטל ברוב. מסביר הפרמ"ג (ס"ק יא משב"ז) שכוונת הרשב"א לעיל בדעת ר"י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר"ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור. הב"י הסיק מדברי הרשב"א הללו, שלדעת הרשב"א בתערובת השניה א"צ רוב אך הרמב"ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו"ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח"כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)
== דין נודע בין הספיקות == (סעיף ט)
בסוגיא בע"ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר"י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור"ת חולק על ר"י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב"א סובר שיש לחוש לדברי ר"י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר"ת בפרט שהירושלמי כמותו. ובשו"ע נקט כדברי הרשב"א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ"א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל אך אם יש 2 ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. הש"ך מעלה אפשרות שהנפק"מ בין השו"ע לרמ"א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו"ע אינו בטל ולרמ"א בטל. אומנם הש"ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו"ע לרמ"א אם לאו.
הש"ך שואל על מרן ורמ"א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא"א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש"ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה"ג.
בהקשר לזה נביא מח' הב"י והט"ז: הב"י בסי' נז הקשה על ר"י שאסר ספק דרוסה וכי חולק שספק ספיקא מדאורייתא מותר? ויישב שר"י דיבר כשנודעה התערובת אחרי ספק אחד וע"כ אין ספק ספיקא כאן שהספק הראשון הוכרע לאיסור. והט"ז (ס"ק י) חולק על הב"י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא"כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק"מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים (וכ"כ הדרכ"מ והשארית יוסף). והביא ראייה מדברי הרשב"א שמסביר שאפי' לר"ת אין פה ס"ס בתערובת חד בחד כיוון שהספק הראשון הוכרע כוודאי איסור, ומסביר שכיוון שאתה אומר שאינו ספק בהכרח הכוונה שנחשב כלא נודע בינתיים ומכאן שאין בזה חילוק. כמו כן בהמשך, הט"ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב"א לדין נודע בינתיים, והט"ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב"א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד מש"ז שם). והנקודה שהט"ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד.
==כללי ספק ספיקא של הרב הש"ך==
א. נודע אחר הספק הראשון הב"י מתיר והדרכ"מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש"ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע.