ספק ספיקא

== ספק ספיקא בדין קבוע

==

יסוד הסוגיא נמצא בזבחים (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש כשיטול הוא שלא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. שואל התוס' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי"ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד"ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו אך רש"י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ"ע שיטתו מהגמ' בפסחים. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי השר מקוצי שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא"כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי"ז נחשב איסור קבוע.
בהמשך התוס' (ד"ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א"כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. (ולא כ"כ הבנתי א"כ מדוע רבא גזר כאן) אומנם רש"י לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש.
מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי.
הב"י (סעי' ד) הביא דברי הרשב"א שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח"כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע"פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן הב"י לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר.
הדרכי משה תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא"כ אפי' שנתערבה אח"כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? הב"ח תמה הרי בדינו של הרשב"א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש"י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)
הש"ך מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו"ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר"ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע.
הש"ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר"ן מפני שמפרש את דברי הרשב"א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא"כ זהו דין קבוע, אך הט"ז (ס"ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב"א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע"ז כתב הרשב"א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.