ספק ספיקא

מקורות: זבחים עג.- עד. ביצה ד: פסחים י. טור בית יוסף יורה דעה סי' קי

מקור הדין

פתיחה לנושא מאת הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל #הפניה [[1]]

מבואות לסוגיית ספק ספיקא

א. מח' הראשונים בדעת רבי אליעזר וחכמים

בגמ' בפסחים (י.) הגמ' מביאה ברייתא ביחס לנכנס לבקעה בימות הגשמים שאז היא נחשבת כרשות היחיד כיוון שאין רשות לכל אדם להכנס, והיתה טומאה באחת השדות שבבקעה. ולא ידע האם נכנס לשם אם לאו. לדעת רבי אליעזר טהור ולפי חכמים טמא.
הגמ' בעבודה זרה (ע.) מביאה שני מקרים נוספים מקבילים והראשונים נחלקים בחלוקה ביניהם. המקרה הראשון, גנבים בפומבדיתא שפתחו חביות רבות והיה ספק יין נסך- רבא הכשיר והגמ' תמהה וכי סובר כרבי אליעזר? ועונה הגמ' שבמקרה של רבא יש עוד סיבה להקל כיוון שזה ספק ספיקא. רש"י מסביר שזהות הגנבים הוא ספק ישראל ספק גוי וגם אם גוי ספק נגע ביין. ולכן מותר משא"כ במקרה של רבי אליעזר יש רק ספק אחד והוא ספק ביאה לשדה, אך אם נכנס לשדה וודאי נגע ולכן חלקו חכמים על רבי אליעזר.
מקרה שני שמובא בגמרא בעבודה זרה (ע:) היה על שהגיע ראש גייס הצבא עם לוחמים לנהרדעא ופתחו חביות רבות ורב דימי אמר בשמו של רבי אלעזר שמותר, והסתפק רק דימי אם סיבת ההיתר כיוון שסובר כרבי אליעזר או כיוון שסובר שרוב החיילים יהודים. הגמ' שואלת אם כן הספק הוא ביחס לביאה ולא ביחס למגע? ומיישבת שנכון שהפסק הוא ספק מגע אך זהו ספק טוב כיוון שפתחו המון חביות א"כ ברור שהמטרה שלהם הוא הגניבה ולא שתייה ולכן יש מקום גדול לתלות שלא התכוונו לניסוך, ולכן אין לחשוש שניסכו היין. תוס' שואל מדוע במקרה של גנבים הגמ' מסתפקת שמא יהודים הם, ואילו בפולמוס נקטה שוודאי גוים הם? התוס' בב"ב (נה:) מיישב שבאמת יש הבדל בין המקרים- במקרה של הפולמוס היה רק ספק אחד שהיה שם ידוע אם היו יהודים או גויים משא"כ גבי הגנבים שלא ידוע הרי זה ספק ספיקא.
עכ"פ מחמת השאלה הזאת, ר"ת חלק על רש"י וסובר שבאמת ר"א מטהר משום ספק ספיקא. ומה שהגמ' מעמידה בספק ביאה הוא כיוון שסתם פולמוס באים על דעת לאכול ולשתות וא"כ אם פתחו וודאי נגעו וקשה הרי יש רק ספק אחד? ומיישבת שכיוון שפתחו הרבה חביות יותר מכדי שתייה יש סיכוי סביר שבאו כדי לגנוב ולא לנסך ולכן יש פה שתי ספיקות ספק באו ספק פתחו לשם ממון ולכן מתירים. וביחס לגנבים גם חולק על רש"י בגמ' ומסביר שזה מדין ספק ספיקא.
לסיכום יוצא שלפי ר"ת בתוס' מח' ר"א וחכמים היא ביחס לספק ספיקא והגמ' מכריעה כרבי אליעזר ולפי רש"י מח' בספק ביאה והגמ' נוקטת שלא כדעת רבי אליעזר.
ובתוס' בב"ב יש הרחבה לדעת ר"ת והוא מסביר שבעצם מדינא כל הספיקות מותרים- כיוון שיש חזקה אלא שלמדנו מסוטה לטמא א"כ אפי' בכמה ספיקות יש לטמא לפי חכמים, ור"א חולק, שסובר שמה שהתחדש בסוטה זה דווקא ספק אחד ואין לך בו אלא חידושו.
לרשב"ם יש פה שיטה שלישית וכמו שעמד עליה בריטב"א בב"ב (נה: ד"ה טומאה מה היא) שבאמת גם חכמים מודים שבשתי ספיקות טהור אלא שבמקרה של בקעה הם מחשיבים זאת כספק אחד, כיוון שבסך הכל יש פה בקעה אחת. ושאלה אם נכנס ואם נגע זה בעצם ספק אחד. וע"ז הקשה הריטב"א מהמשנה בטהרות שמפורש בה שחכמים מטמאים אפי' בכמה ספיקות? והיאך אומר הרשב"ם שכו"ע מודים בספק ספיקא?
לריטב"א שיטה רביעית בביאור הסוגיא, ראשית הוא מגדיר שלדעת כולם כשיש וודאי ביאה, אפי' שתי ספיקות לא יועילו, אלא שנחלקו במקרה שיש ספק ביאה, ורבי אליעזר סובר כיוון שלומדים מסוטה, א"כ דווקא כמו סוטה שיש וודאי ביאה למקום אך כשיש ספק, שוב אין בזה איסור. וחכמים חולקים כיוון שבסוטה זה מהותי שצריך וודאי ביאה, דאחרת מדוע יש לאסורה. משא"כ במקום שהוחזקה טומאה, שוב אפי' יש ביאה למקום יותר כללי, לכלל הבקעה ולא לשדה הספיציפי, אין זה משנה, כיוון שסוף סוף יש ביאה למקום. ומה שהגמ' מדמה פתיחת חביות לספק ביאה, הרי זה מוסכם גם לר"א וגם לחכמים. כיוון שאם פתחו חביות רבות אזי הספק שיהיה איסור הוא קלוש ונחשב לרבי אליעזר כספק ביאה, ולחכמים כספק ספיקא.

ב. יסוד ספק ספיקא בדברי האחרונים

בקובץ שיעורים (ח"א ב"ב הערה רמו) שאל כיוון שהולכים אחר רוב אפי' ברשות היחיד, כיוון שהיא עדיפא על חזקה, מדוע שלא נלך אחר ספק ספיקא שחשוב כרוב? ומיישב שצריך לומר שברשות היחיד אי"ז ספק אלא התורה החשיבה ספק לוודאי וממילא לא שייך ספק ספיקא [וכך גם הגדיר בשו"ת אחיעזר ח"א סימן ז אות ז] ובספק שערי יושר (ש"א פ"ז ופ"יט) הרחיב לבאר את המושג ספק ספיקא ורצונו לומר, שאי"ז היתר של רוב צדדים אלא הכוונה כיוון שיש ספק אם יש פה ספק כלל, לכן בזה לא הטילה עלינו התורה את חובת הזהירות. הוא מדמה זאת לאיסורי דרבנן, שאינם אסורים מכח ה"חפצא" – אלא עיקר המצווה היא לשמוע בקול דברי חכמים. ולכן בדומה לזה בספק איסור התורה רצתה שנחמיר אך בספק ספיקא, לא הוזהרנו בזה. ובהמשך מבאר עוד שבעצם זה לא שספק ספיקא מתיר איסור אלא כיוון שיש פה ספק ספיקא אני רואה זאת כמי שאין איסור כלל, שכל ספק מקליש את האיסור עד שנמצא שאין לי למה לחוש כאן. במילים אחרות אי אפשר ליצור איסור בספק. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תא) מסביר שספק ספיקא עדיף כרוב ויתכן שאפילו חזק יותר מרוב. אך העירו (המגיה בשערי יושר) שאין ראייה מדבריו לשאלה איך הספק ספיקא פועל, אלא השאלה מתייחסת אך ורק לכח פעולתו של הספק ספיקא. הפר"ח מביא את התשובה הזאת של הרשב"א ודן בה, ושואל מה למד מביטול ברוב הרי שם גזירת הכתוב שחתכה מתבטלת בשתי חתיכות משא"כ כאן? ומיישב שבעצם ספק ספיקא משמעות שהספק יוצר כמחה על מחצה, וספק נוסף הרי זה כרוב ונחשב כרוב להתיר, ודלא כדברי השערי יושר הנ"ל. [ובכללי ספק ספיקא של הפר"ח באות טז, הביא שכ"כ גם המהרי"ט בח"ב סי' ב]

הסוגיא בביצה

====דין ביצה שנולדה ביו"ט והתערבה בשאר ביצים====
בגמ' במסכת ביצה הובאה ברייתא(ג:): "אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות". הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו"ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל.
נחלקו הראשונים על מה חוזרות המלים בברייתא "ואם נתערבה באלף" האם על "ספיקא אסורה", שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ"מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת ר"י בתוס' שכל עוד שאין פה שתי ספיקות שונים לגמרי אי"ז ספק ספיקא והרי זה אסור. ואילו לדעת ר"ת "ואם נתערבה באלף" חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערבה, שהיא אסורה, אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין הוא שמותרת. (בירושלמי משמע כר"ת).
ובב"י הביא דברי הרשב"א על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם- ולמד מזה הרשב"א שה"ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב"א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א"כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ"כ השו"ע בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו"ע שתליה שהיא כספק ספיקא תועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין.
אומנם הרמ"א (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב הש"ך שכ"ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא כיוון שהחמירו בו כבאיסור תורה (ראה בפרמ"ג, שפתי דעת אות נט), והט"ז חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת"ש הביא דברי הצל"ח לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא.

ספק ספיקא בדרבנן

הש"ך מקשה על הרמ"א הנ"ל, שאם בדבר שיש לו מתירין אוסרים אפי' בתערובת ולכן אפי' בג' תערובות יהיה הדבר אסור מדוע הרמ"א באור"ח (תצז) כתב שספק מוכן ביו"ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו"ט שני אינו אלא מכח מנהג ע"כ לא מחמירים - כיוון שיו"ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א"כ יש פה ספק ספיקא ולכן התיר. או שביו"ט יש צורך ורק מכח זה התירו. או, שמיישב תירוץ שלישי אליבא דהרא"ש, מחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים כיוון שיותר בהמשך הזמן, ויש ספק ספיקא בידיעות המציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה ובזה מקילים. עכ"פ לא חילק הש"ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט"ז כפי שנביא להלן.
הש"ך מביא עוד נפק"מ בין השו"ע לרמ"א מה הדין בנפל אחד מהתערובת לים, האם ניתן לתלות בו את האיסור ולהתיר את התערובת? ומסביר שהדבר תלוי בראשונים, לדעת הרשב"א, שכמותו נפסק בסעיף ז', הדבר מותר. אך לפי הרמ"א שאוסר בג' תערובות יהיה הדבר אסור. [וכתב הש"ך שאין להקל בזה אלא במקום הפסד מרובה כיוון שגדולי הפוסקים סוברים כן]
בתורת חטאת הביא דברי הר"ן שהתיר בספק ספיקא בדרבנן- כגון ספק ביצה ביו"ט שני ושהארוך חולק על זה והמנהג כמותו. והתקשה הט"ז במה מדובר, אם באיסור דאורייתא וכי הר"ן יתיר, ואם באיסור דרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט"ז (והובא בפת"ש ס"ק יא שגם כך סוברים המג"א והפר"ח והוכיחו שגם דעת הרמב"ם כן). שלכו"ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ודעת נקודות הכסף וכ"כ הגר"א בשיטת הרמ"א, דלא כט"ז, שבאמת גם בדאורייתא - שהר"ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן.

הסוגיא בזבחים

==== האם ניתן לאכול מהתערובת השניה? ====
בגמ' בזבחים (עד.) אומר רב שטבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ואח"כ נחלקה התערובת לשניים – התערובת עם רוב הטבעות, תוחזק כמי שיש בה האיסור ואם תחזור ותיפול לתערובת אחרת תאסרנה אך התערובת עם מיעוט הטבעות לא תאסור, ושמואל חולק. והגמ' בהמשך תולה את מחלוקתם במח' תנאים.
נחלקו התנאים- בדבר איסורים חשובים כמו רימוני באדן שהתערבו האם יש להם ביטול או לא. לדעת רבי יהודה אין להם ביטול ור' שמעון סובר שיש להם ביטול, אלא שבהבנת דברי ר"ש נפלה מח' ראשונים האם גורסים בדבריו "מריבוא לשלשה ומשלושה למקום אחר מותר" ואז הפי' לרש"י הוא שאיסור שנפלה לשלושה פירות ומהשלושה לתערובת שלישית ניתן לאכול גם מהתערובת השניה, וגם מהתערובת השלישית. אך לפי דעת התוס' ניתן לאכול רק מהתערובת השלישית בבת אחת כיוון שבתערובת הזאת הכל כבר מותר אך בתערובת השניה אסור לאכול בבת אחת כיוון שאם יאכלם בבת אחת יתבטל הספק ספיקא ולכן יש לאסרם בבת אחת. רש"י גם מסכים שאם המועטים התערבו בתערובת אחרת אין לאכלם בבת אחת כיוון שהספק ספיקא הוא שמא האיסור לא הוא שנפל לכאן, ואם כן נפל מה שאכלתי לא זהו האיסור.
אומנם הרשב"א גורס "לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר- מותר". ומסביר הב"י שכוונתו שאסורה התערובת השניה אלא א"כ פירש מהשלוש ונפל לתערובת אחרת אזי אינו אוסר. אך התערובת השניה אסורה. [ובנקודה הזאת גם רש"י מסכים שעד שלא פירש למקום אחר התערובת השניה אסורה] והטור נקט בעקבות דברי הרשב"א להתיר בפירש מיעוט למקום אחר- אך דעת הרמב"ם כגי' רש"י ותוס'.
==== דין התערובת השניה למעשה ====
מסקנת הב"י שהלכה כרב וכר"ש. ובשו"ע כתב כדעת הרמב"ם שרק התערובת השלישית מותרת.
לשון השו"ע בסעיף זה (ח) הם הם דברי הרמב"ם. שואלים המפרשים על הרמב"ם (וגם על השו"ע) שיש כעין סתירה בדבריו האם בנתערב כוס עבודה זרה בין הכוסות, הדין שהתערובת מותרת או אסורה. והכסף משנה התקשה בזה, [והובאו דבריו בשפתי דעת ס"ק נב, וראה גם בצבי לצדיק בסעיף ח]. והש"ך הביא תשובת תלמידו ר' מרדכי אשכנזי שמה שכתוב אסורות הכוונה באכילה ומה שמתיר הרמב"ם הכוונה בהנאה.
הט"ז מקשה על השו"ע מדוע בסעיף ד' פסק שמספיק ב' תערובות ברשב"א ובסעיף ח ברמב"ם שדווקא בג' תערובות? ועל הרמ"א שאל מדוע אסר בתערובת השלישית לאכול כולן בב"א הרי מפורש בתוס' שמותר? ומיישב הט"ז עפ"י הגהות שערי דורא שלמד ממנה שאע"פ שאנחנו מתירים בספק ספיקא אפי' בשתי תערובות, מ"מ ראוי להשליך אחד מהם הואיל והיה כאן איסור ברור.
הש"ך שואל על מרן מדוע הכריע שבתערובת השניה אסור, והרי הרבה ראשונים כתבו שבתערובת השניה מותר ובראשם רבינו התוס'? ונשאר בצ"ע על השו"ע. ומוסיף שאפי' בשיטת רש"י יודה שבתערובת השניה מותר. ועל כן מסקנתו שאם אינו אוכל התערובת השניה כאחת [שזה לכו"ע אסור כי הבסיס של ספק ספיקא הוא שיש תערובת שניה] יש לסמוך על זה להקל במקום הפסד מרובה וכיו"ב.
למעשה יוצא שעפ"י השו"ע והט"ז רק בתערובת השלישית יהיה מותר לאכול, ומ"מ ראוי להשליך אחד מהם, ולפי ר' מרדכי אשכנזי התערובת השניה מותרת בהנאה. ולפי דעת הש"ך אפי' את התערובת השניה ניתן לאכול ובלבד שלא אוכל הכל כאחד. כותב הרמ"א שאעפ"כ אין לאכלם כאחד. אומנם הש"ך תמה על זה הרי בתערובת השלישית וודאי מותר לאכלן כאחד לכו"ע וע"ז מדבר הב"י ומדוע כ"כ הרמ"א?
על כל פנים, אח"כ מביא הרמ"א את דברי הרב האיסור והיתר שאם נתערב ספק איסור אזי התערובת השניה תהיה מותרת. הש"ך חולק על הרמ"א בזה משום שלפי דבריו התערובת השניה אסורה לאוכלה כאחת ואילו דעת האיסור והיתר הארוך מפורש שמותר.
==== דין תערובת המיעוט, ומה הדין כשאין רוב? ====
בהמשך הבית יוסף דן בדעת הרשב"א האם אכן 'איסורא ברובא איתיה', כלומר שאנו אומרים שהאיסור נמצא בתערובת המרובה, היא בתורת ספק וכמו שביארנו שהכוונה שאם נפל מהתערובת של המיעוט אינם אוסרות אחרות אך הטבעות מצד עצמן אסור לאכלם. או שהכוונה כהכרעה, ולכן יהיה מותר אפי' לאכול את התערובת המיעוט כוודאי. על כל פנים הרשב"א מסביר את הגמ' הנ"ל שנקטה מיעוט ורוב- כדי לאסור את הרוב אך באמת אפי' יש מחצה ומחצה הדין יהיה שכולם מותרים. בהמשך הרשב"א שואל על הגמ' שהצריכה רוב מדוע לא נאמר ספק ספיקא אפי' אין רוב הרי סוף סוף יש שתי ספיקות? ומיישב או שבאמת יש צורך בשני תערובות בדווקא כדי להתיר כדעת ר"י או אפי' לר"ת כיוון שהתערב בתערובת הראשונה וודאי איסור לא שייך להתיר אלא"כ בטל ברוב. מסביר הפרמ"ג (ס"ק יא משב"ז) שכוונת הרשב"א לעיל בדעת ר"י היא שתערובת חד בחד זהו ספק איסור תורה ואפי' ר"ת מודה שכיוון שנחשב כוודאי איסור לכן גרוע מספק איסור ויהיה הדבר אסור. הב"י הסיק מדברי הרשב"א הללו, שלדעת הרשב"א בתערובת השניה א"צ רוב אך הרמב"ם חולק עליו ומצריך רוב. וכך פסק בשו"ע (סעיף ח) שאפילו בתערובת השלישית צריך שיפול האיסור לרוב כדי שאח"כ לא יחזור ויאסור. (וראה עוד שפתי דעת אות נה)
==== ספק ספיקא בדין קבוע ====
יסוד הסוגיא נמצא בזבחים (עג:) שלגמרא שם קשה מדוע אין פתרון לאותם זבחים שהתערבה בהם חטאת מתה, הרי יכול לפזרם ולבטל את הקביעות על ידי כך? והגמ' שם מביאה למסקנה את דברי רבא שהחשש כשיטול הוא שלא פיזרם ואז זהו איסור מהתורה. שואל התוס' היאך הגמ' הציעה שיבטלם, הרי אם פירשו בפנינו אי"ז מועיל כמו שמוכח מהגמ' בפסחים (ט:)? ומיישב תוס' (עג: ד"ה ונכבשינהו) שמדובר באמת בפירש שלא בפנינו אך רש"י לא כתב זאת אלא אפילו פירש בפנינו, וצ"ע שיטתו מהגמ' בפסחים. השיטה מקובצת על שאלה זאת מביא דברי השר מקוצי שכל מה שהגמ' בפסחים אסרה הוא איסור ידוע כמו עריות, חמץ וכו' משא"כ כשהאיסור אינו ניכר וידוע במקומו כמו גבי בהמות מועיל פירש אפי' בפנינו, כיוון שאי"ז נחשב איסור קבוע.
בהמשך התוס' (ד"ה אלא) שואל על מסקנת דברי רבא שאם חושש וגוזר משום קבוע, א"כ אם נטל אחת מהתערובת יהיה הדין שאסור מהתורה, אומנם מוכח מדברי רב בהמשך שהדבר מותר, אלא בהכרח כיוון שמהתורה בטל ברוב, כיוון שאיננו יודעים היכן הוא האיסור, לכן רב מקל. (ולא כ"כ הבנתי א"כ מדוע רבא גזר כאן) אומנם רש"י לא פירש כן אלא אם אחד נוטל בידיים יהיה הדין שזה איסור תורה, כיוון שבזה מחצה על מחצה ולא שייך לומר מרובא פריש.
מח' זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים בסימן קי.
הב"י (סעי' ד) הביא דברי הרשב"א שאיסור קבוע הוא דווקא כשהוא בפני עצמו, אבל אם פירש והתערב ברוב יהיה מותר. ולמד כן מהמשך הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל. הגמ' שם מביאה שמועה בשם רב שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם. ומדוע, הרי קודם התערבותה היתה במקום קביעותה ואסורה, ורק אח"כ נפלה לרוב? אלא מוכח מכאן שאע"פ שמלכתחילה הטבעת היתה קבועה כיוון שנתערבה אין בה את דין קבוע שהיה בה מתחילה. והסיק מכאן הב"י לדין של אחד שלקח מתשע חנויות שאחת מהן טריפה ואיננו יודעים מהיכן והתערב ברוב מותר. וכתוס' שהובא לעיל שאפילו באופן שנוטל בידיים הדבר יהיה מותר.
הדרכי משה תמה הרי אין המקרים דומים, בחנויות הספק שנוצר בחנויות הוא מדין תורה- קבוע, וא"כ אפי' שנתערבה אח"כ ברוב, זה יישאר אסור, בניגוד לדין הטבעת שמלכתחילה התערבה ברוב ושם נוצר הספק? הב"ח תמה הרי בדינו של הרשב"א מדובר במקרה של פירשה הטבעת מעצמה שזהו דין מדרבנן, אפי' אם קרה הדבר בפנינו, אבל במקרה שלוקח בידיים שהספק הראשון אסור מהתורה יהיה הדבר אסור כמו ספק טריפה שהתערבה שאסור? (רש"י דלעיל כנראה יחלק כקושיות המפרשים הללו)
הש"ך מביא תירוץ ראשון שמדובר שהעכו"ם לוקח מהקבוע- ודוחה שזו דוחק. ומיישב למסקנה כיסודו של הר"ן שכל דין קבוע הוא חידוש, שהרי בכל מקום אנו הולכים אחר הרוב, ואין לך בו אלא חידושו. שדווקא אם נולד הספק כשהאיסור היה במקום קביעותו אז אסור, אך למפרע איננו אוסרים מכח קבוע.
הש"ך מוכרח לפרש כאן את דברי הר"ן מפני שמפרש את דברי הרשב"א כפי שהבינם הבית יוסף שמדובר בתערובת של החנויות וא"כ זהו דין קבוע, אך הט"ז (ס"ק ג) חולק וסובר שכל ההיתר שדיבר עליו הרשב"א הוא דווקא בתערובת חתיכות איסור והיתר במקום אחד שזהו דין קבוע מדרבנן, שהרי מהתורה בטל ברוב, וע"ז כתב הרשב"א שבמקרה זה בטל אך בקבוע דאורייתא יהיה אסור.

דין נודע בין הספיקות

בסוגיא בע"ז שהובאה לעיל דנה הגמ' בטבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר"י שדווקא בשתי תערובות נאמר דין ספק ספיקא, אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים, וכיוון ששני התערובות נתערבו כאן, נחשב הספק ספק בגופו. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור אפי' באלף. ור"ת חולק על ר"י בהסבר הגמ' בביצה כפי שהובא לעיל. והרשב"א סובר שיש לחוש לדברי ר"י לכתחילה אך בדיעבד סומכים על ר"ת בפרט שהירושלמי כמותו. ובשו"ע נקט כדברי הרשב"א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ"א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל. [הש"ך מעלה אפשרות שהנפק"מ בין השו"ע לרמ"א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו"ע אינו בטל ולרמ"א בטל. אומנם הש"ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו"ע לרמ"א אם לאו.] הש"ך שואל על מרן ורמ"א שאוסרים התערובת השניה מדוע טרחו לכתוב בסעיף ט טעמים נוספים לאיסור שזה איסור בגופו או איסור דאורייתא הרי בלאו הכי לשיטתם זה אסור. וא"א לומר שאף בספק טריפה שהתערב יהיה אסור שהרי בזה אין הספק הראשון מהתורה. וזאת משום שהש"ך מסביר בקונטרס הספיקות (נג) שכשאנו דנים בתערובת השניה – אנו שואלים האם יש פה בכלל איסור ונמצא שהספק הוא דרבנן ולא שייך לאסור בכה"ג.
עכ"פ כתב הרמ"א שבמקום שיש שתי ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא.
הט"ז (ס"ק יד) מבאר שכוונת הרמ"א לחלוק על השו"ע שנקט שבתי ספיקות, אם יש כאן איסור, אף באיסור תורה מתירין, וסובר הוא שהדבר אסור. ויהיה מותר רק אם לא הרגישו בספק האחד קודם. ועל זה שואל הט"ז הכיצד יתכן הדבר הרי סוף סוף התברר הדבר למפרע, ומה זה משנה מתי נודע לנו הספק, הרי לא התחדש בידיעה דבר? הט"ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב"א לדין נודע בינתיים, והט"ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב"א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד משב"ז שם). והנקודה שהט"ז מדגיש היא שממאן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד.
הט"ז אמר כן גם קודם (ס"ק יג) במח' על דברי הב"י, ונבאר: הב"י בסי' נז הקשה על ר"י שאסר ספק דרוסה וכי חולק שספק ספיקא מדאורייתא מותר? ויישב שר"י דיבר כשנודעה התערובת אחרי ספק אחד וע"כ אין ספק ספיקא כאן שהספק הראשון הוכרע לאיסור. והט"ז (ס"ק י) חולק על הב"י ומבאר שספק ספיקא הוא בדווקא ספק בגוף אחד ועניין אחד משא"כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור אין זה ספק ספיקא. וממילא חולק על הנפק"מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים (וכ"כ הדרכ"מ והשארית יוסף). והביא ראייה מדברי הרשב"א.

כללי ספק ספיקא של הרב הש"ך

בקצירת האומר עפ"י סדר סעיפי הש"ך

א. נודע אחר הספק הראשון הב"י מתיר והדרכ"מ אוסר. (והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש"ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור). ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע.

ב. ביצה בתרנגולת ספק טריפה הר"ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח"כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות.

ד. הש"ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם הנמצא- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע"א שם מביא את דברי הפר"ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא.

ה. הש"ך מביא נפק"מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים את התערובת.

ו-ז-ח אפי' בנודע מתיר הש"ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק"מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה קודם לכן ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה שקונים מחנויות אלו. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח)

ט- הש"ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל במקרה שהספק ספיקא בשני גופים.

י. הש"ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית ספק שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור.

הקשו הבית מאיר ורע"א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש"ך אמר שוודאי מותר? ויש ליישב עפ"י דברי הרב הש"ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא"כ בשתי חנויות. וצע"ע.

יא- יב- שיטת התוס' והמהרא"י כשהספיקות משם אחד אינם ספק ספיקא כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא"י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש"ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא.

יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש"ך עפ"י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס"ת נמצא ביד עכו"ם קוראין בו שזה ס"ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש"ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם בהמה שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב"א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל].

טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות"ח.

יז-יח-יט הביא הרב הש"ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא"כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה.

גבינות של עכו"ם- מח' – לדעת הש"ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר"ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ"כ. (שפתי דעת אות יט).

כ- כ"ז ספק ספיקא אומרים דווקא במקום שאין חזקת איסור. (והמקור מהגמ' בכל מערבין לה-לו.) אך יש בזה מח' בהבנת דברי הרשב"א האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור.

ט, כא, כב, כג, כד, כה תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ"ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד כיוון שהוחזק כאן איסור. ועוד שנחשב כגופו של איסור, (איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ"מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א"צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם.

כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות.

כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב"א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ"ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב"א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש"ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב"א נפלו שיבושים אמר הש"ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק"מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט"ז שחולק על הש"ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט"ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט"ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא"כ צדק הרמ"א שהביא ראיה לס"ס ביחס לשחיטה. אומנם אח"כ הט"ז מביא דברי הרשב"א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס"ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס"ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס"ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט"ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס"ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע"ש.

לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין זה נחשב לספק כלל.

לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ"א אין צריך לברר, אבל הרשב"א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש"ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה.

לו- הש"ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.

הפניות

שיעור לסיכום הנושא: #הפניה [[2]]
ספק ספיקא בשביעית:#הפניה [[3]]

=מקורות נוספים:

=
ספק ספיקא לקיום מצווה: ראה בספר 'מקראי קודש' לרב הררי שליט"א בעמ' 33 מה שדן בדברי הביכורי יעקב שאומר- שמי שרוצה להחמיר לקיים מצוות עשה מהתורה של נטילת לולב במקום המקדש, אין לו להחמיר אלא במקומות הידועים שהתקדשו בקדושת ירושלים ובינהם: מקום המקדש וסביב לו קברי מלכי בית דוד בציון וקבר חולדה הנביאה, אבל במקומות המסופקים יש להקל מספק ספיקא- שמא לא נתקדשו, ושמא הלכה כראב"ד שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן. ותמה הביכורי יעקב מדוע שאר האחרונים לא העירו כן.