סוף זמן קריאת שמע של ערבית

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־23:46, 9 ביוני 2016 מאת Harelhoro (שיחה | תרומות) (דף חדש: בע"ה סוף זמן קריאת שמע של ערבית מחלוקת תנאים בסוף זמן ק"ש של ערבית במשנה (ברכות ב, א) הובאה מחלוקת תנאי...)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בע"ה

סוף זמן קריאת שמע של ערבית

מחלוקת תנאים בסוף זמן ק"ש של ערבית

במשנה (ברכות ב, א) הובאה מחלוקת תנאים עד מתי ניתן סוף זמן ק"ש של ערבית, שלדעת רבי אליעזר ניתן לקוראה עד סוף האשמורה הראשונה (סוף השליש הראשון של הלילה), לדעת חכמים עד חצות הלילה, ולדעת רבן גמליאל עד עמוד השחר. ובגמרא (ד, א; ט, א) מובא שחכמים סוברים כר"ג לעניין זה ש"בשכבך"- בזמן שבנ"א שוכבים, הכוונה עד סוף הלילה, אלא שעשו סייג לדבריהם וגדרו שיקרא עד חצות, כדי שלא ידחה את מצוות ק"ש, ותחטוף אותו שינה למשך כל הלילה. ואמרו בברייתא שבגמ' (ד, א), שכל העובר על דברי חכמים (שאמרו לא לאחר את ק"ש לאחר חצות הלילה), חייב מיתה. ובגמ' (ח, ב), פסק רב יהודה בשם שמואל, שהלכה כרבן גמליאל. הרי מבואר מכל הנ"ל שנחלקו רבי אליעזר וחכמים במשמעות "בשכבך" הכתוב בתורה, שדעת רבי אליעזר, שפירושו כל זמן שבנ"א הולכים לישון, והמאחרים ביותר ישנים בשליש הלילה, ולכן רק עד זמן זה ניתן לקרוא ק"ש. ולדעת רבן גמליאל כוונת הפסוק היא כל זמן שבנ"א שוכבים, ואם כן ניתן לקרוא כל הלילה, עד עלות השחר (ויותר מכך לא, שזהו כבר לא לילה, ואף אם אנשים ישנים בזמן זה, וודאי שכבר לא ניתן לקרוא; אולם ראה לקמן לגבי הזמן שבין עלות השחר לנץ החמה לעניין אונס). ולגבי דעת חכמים הסתפקה הגמרא, והכריעה שסוברים כרבן גמליאל במשמעות הפסוק, אלא שעשו סייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

מחלוקת ראשונים בהלכה למעשה לעניין סוף זמן ק"ש של ערבית

שיטת הראשונים הסוברים שניתן לקרוא ק"ש לכתחילה עד עלות השחר

נחלקו הראשונים בהבנת הסוגיה ובהלכה למעשה היוצאת ממנה. הרא"ש כתב, שמשנפסקה הלכה כרבן גמליאל, אין להחמיר ולקרוא עד חצות, ואפשר לכתחילה לקרוא עד עלות השחר, שכל מחלוקתם של חכמים ור"ג היא רק בשאלה האם עושים סייג, שלדעת חכמים עושים סייג ולכתחילה יש לקרוא ק"ש עד חצות, ורק בדיעבד עד עלות השחר, ודעת ר"ג שלא עושים, ולכתחילה אפשר לקוראה עד עה"ש. ואם נפסקה הלכה כרבן גמליאל, הרי שניתן לקרוא לכתחילה עד עה"ש. וכן דעת הרשב"א, שאפילו לכתחילה יכול להתעכב עד שעה הסמוכה לעלות השחר. וכתב, שגם לשיטת חכמים, רק לאחר חצות אינו יכול להתעכב, ולכן עשו סייג זה, אולם לפני כן רשאי, וכל מה ששנינו שחכמים עשו סייג לדבריהם שלא יהא אדם בא מן השדה וכו', שנינו דווקא אוכל וישן, כדי שלא יבוא לידי פשיעה, ובכך גם ר"ג יודה, וה"ה לשאר דברים שעלולים לגרום לפשיעה, כגון כניסה למרחץ וישיבה לפני הספר, אבל שאר דברים לא מצינו שאסור לעשותם מזמן צאה"כ. ונמצא לפי דבריו שיש כאן סייג שגם חכמים וגם ר"ג מסכימים אליו, שלא יעשה פעולות הגורמות לידי פשיעה, וזה כבר מזמן צאה"כ, ויש סייג שהוא רק של חכמים, והוא לגבי השתהות באופן כללי, מבלי לעשות פעולות שגורמות לפשיעה, והוא משעת חצות הלילה. ונמצא שלדעת חכמים מותר לכתחילה לקרוא את שמע עד חצות, ובדיעבד רשאי לקוראה עד עה"ש, ולדעת ר"ג רשאי לכתחילה לקוראה עד עה"ש, ומשנפסקה הלכה כמותו, הכי נקטינן . ובסוף דבריו כתב הרשב"א שהרי"ף ושאר הגדולים לא כתבו כמותו, ונראה מדבריהם שכיון שנכנס בתוך זמנו עליו לקרוא מיד, כפשט הברייתא (המובאת בדף ד, ב). וכתב הבית יוסף (רלה, ג), שגם דעת התוספות (ד, ב, ד"ה 'וקורא') כדעת הרא"ש והרשב"א, שכתב שם על הברייתא הנ"ל: "וקורא ק"ש ומתפלל- מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל", ומדייק מכאן הב"י שדווקא לאכול סעודה הוא דאסור, אבל אם רוצה להמתין מלקרותה, רשאי, ומשמע כל הלילה. וכתב השלטי גיבורים שכך גם דעת ריא"ז, שרשאי לקרוא ק"ש עד עה"ש. ובבאוה"ל (רלה ד"ה "וזמנה") כתב שזו גם דעת תוספות רבי יהודה. וכף פסק גם הטור (רלה, ג): "והלכה כרבן גמיאל, דאיפסיקא הלכתא כוותיה, ואפילו לכתחילה יכול להמתין לקרות עד שיעלה עמוד השחר".

שיטת הראשונים הסוברים שיש לקרוא ק"ש עד חצות הלילה, ורק בדיעבד עד עה"ש

אולם דעת הרמב"ם אינה כן, שכתב (הלכות קריאת שמע א, ט): "איזהו זמן ק"ש בלילה, מצוותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו, שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק מן הפשיעה". וכן דעת הסמ"ג, שכתב: "מאימתי קוראים את שמע בערבים, משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, כדברי חכמים, ואם עבר ואיחר וקרא, עד שלא עלה עמוד השחר יצא יד"ח, דהלכה כר"ג שסובר כך, ולא אמרו חכמים עד חצות אלא לכתחילה, כדי להרחיק אדם מן העבירה". וכן דעת רמב"ן, סמ"ק, רבנו ירוחם ואבודרהם, שיקרא ק"ש עד חצות, ובדיעבד רשאי לקוראה עד עה"ש. וכתב הבאוה"ל ("וזמנה"(, שכן משמע גם מתוספות יום טוב ומרע"ב. וכן כתב שמשמע מהרי"ף (שכתב שר"ג אמר שניתן לקוראה עד עה"ש בדיעבד, ומשמע שלתחילה יש לקוראה עד חצות).

מחלוקת הב"י והב"ח בשיטת הרמב"ם

וכתב הבית יוסף (רלה, ג), בביאור הרמב"ם והסמ"ג, שפסקו כחכמים, שזמנה לכתחילה הוא מיד בצאת הכוכבים (שלא יהא אדם וכו', כברייתא בדף ד, ב), ונמשך הזמן עד חצות. ומה שנפסק בגמ' שהלכה כרבן גמליאל, זה רק לאפוקי מרבי אליעזר, ולומר שמשמעות "בשכבך" היא כל זמן שכיבה, אולם הסייג שקבעו חכמים לא נדחה, והלכה כמותם, שיחיד ורבים הלכה כרבים. ונמצא לפי שיטתם, אליבא דפירוש הב"י, שלדעת ר"ג אפשר לקרוא ק"ש לכתחילה עד עה"ש, ולדעת חכמים יש לקרותה לכתחילה מיד בצאה"כ, וזמנה נמשך עד חצות הלילה, ואם לא קרא- יקרא אותה בדיעבד עד עה"ש. אמנם הב"ח תמה על הב"י בביאור דברי הרמב"ם והסמ"ג, שלפי פירושו בחינם פסקה הגמ' כר"ג, והיה לה לפסוק לחכמים. וכתב ביאור אחר בדבריהם, שלא נחלקו חכמים ור"ג בתחילת זמן ק"ש, שהוא מצאה"כ ועד חצות, וחייב לקוראה לכתחילה עד חצות, וכל מחלוקתם היא כאשר לא קרא עד חצות, האם בדיעבד רשאי לקוראה, שלדעת חכמים אינו רשאי מחמת הסייג, ואם יקרא- לא יצא יד"ח, ולדעת ר"ג רשאי לקוראה בדיעבד עד עה"ש, והלכה כמותו. ומה ששאלו בניו של ר"ג את ר"ג מהי סברת חכמים, והשיב להם שסוברים כדעתו לעניין משמעות "בשכבך", היה זה כדי לומר להם שמבחינת זמן החיוב אין ביניהם מחלוקת, ולא עבר הזמן, ואף שלשיטת חכמים הפסיד את המצווה בגלל הסייג, מ"מ לא מצו חכמים לפוטרו מק"ש לאחר חצות, והלכה כר"ג. הרי מבואר שנחלקו הב"י והב"ח בשיטת הרמב"ם והסמ"ג, שלדעת הב"י סובר ר"ג שלכתחילה רשאי לקרוא עד עה"ש, אולם למעשה הלכה כחכמים ויקרא לכתחילה מיד בצאה"כ, ולפחות עד חצות, ורק בדיעבד עד עה"ש, ולדעת הב"ח סובר ר"ג שלכתחילה רשאי לקרוא עד חצות, ובדיעבד עד עה"ש, והלכה כמותו.

דעת רבנו יונה בעניין סוף זמן ק"ש של ערבית

ודעת רבנו יונה, שהן לדעת ר"ג והן לדעת חכמים, זמן ק"ש לכתחילה הוא מיד בצאה"כ, כפשט הברייתא שלא יפשע האדם. ולאחר מכן, לדעת ר"ג, כל עוד לא עלה השחר יוצא בדיעבד יח"ד. ולדעת חכמים אינו יוצא יד"ח אחר חצות, אפילו לא בדיעבד. ושואל שם, שאם כן נמצא שלאחר חצות יכול אדם מדין תורה לקרוא ק"ש ואילו חכמים יאמרו לו שלא לקרוא, וכיצד יבטלו מצווה מן התורה. ומביא דעה שאכן קורא גם אחר צאה"כ, אלא שעושה כן בלא ברכות, שכן הברכות מדרבנן, ולכן יכולים חכמים למנוע ממנו לברך ברכות שהם תקנו, אבל ק"ש, שהיא מהתורה, אינם יכולים למנוע ממנו, אף ששכרו פחות מאשר היה קורא אותה לפני חצות בברכותיה, ומ"מ מקבל שכר, שכן יצא יד"ח מדין תורה. ומביא דעה חולקת, והיא דעת רבו, שאכן רשאי לקרוא ק"ש עד חצות, ואם קראה לאחר מכן לא יצא יד"ח כלל, שיכולים חכמים לפוטרו ממצוות עשה משום סייג או משום המצווה עצמה, ומוכיח זאת מלולב וסדין בציצית, ע"ש בדבריו. אולם מ"מ לדעת רבנו יונה ההלכה כר"ג, ולכן לכתחילה יש לקרוא ק"ש מיד בצאה"כ, ובדיעבד רשאי לקרותה עד עה"ש.

ונמצינו למדים שנחלקו רבותינו הראשונים בהלכה למעשה, מתי הוא סוף זמן קריאת שמע, שלדעת הרא"ש, רשב"א, ריא"ז, תוספות רבי יהודה, תוספות אליבא דבית יוסף וטור, רשאי לקרוא לכתחילה עד עה"ש. ודעת רבנו יונה שיקרא לכתחילה מיד בצאת הכוכבים, ובדיעבד רשאי לקוראה עד עה"ש. ודעת הרמב"ם, סמ"ג, רמב"ן, סמ"ק, רבנו ירוחם ואבודרהם שלכתחילה יקרא עד חצות, ובדיעבד עד עה"ש. וכן דעת הרי"ף, רע"ב ותוספות יום טוב אליבא דבאוה"ל.


שיטת ההלכה

מחלוקת השו"ע והשאגת אריה

למעשה, השו"ע (רלה, ג) פסק כרי"ף וכרמב"ם, אלא שכתב שהזמן לכתחילה הוא מיד בצאת הכוכבים, שכאמור סובר שלדעת הרמב"ם וסמ"ג הלכה כדעת חכמים, ולדעתם יש לקרוא לכתחילה מיד בצאה"כ. וביאר בהלכה ברורה, שכוונת השו"ע היא שכל שקורא עד חצות, יוצא יד"ח לכתחילה, אולם הטוב ביותר הוא לקוראה מיד בצאה"כ. והביא שם את העולת תמיד ופמ"ג אשל אברהם, שביארו שעיקר המצווה לקרוא מיד בצאה"כ, ואם קורא לאחר מכן, כל שקרא לפני חצות, יצא ולא נקרא עבריין, שלא עבר על דברי חכמים. ובשאגת אריה חלק על השו"ע, ופסק כדעת הרא"ש והרשב"א, שלכתחילה רשאי לקרוא ק"ש עד עה"ש.

פסיקת המשנה ברורה והאחרונים

ובבאוה"ל (ד"ה וזמנה") צידד בדעת השו"ע, שהלכה כרמב"ם וסמ"ג, והציע אפשרות נוספת להסביר את דבריהם, שר"ג מודה לחכמים שלכתחילה עושים סייג עד חצות, וחולק במשנה רק על ר' אליעזר, ויוצא שאין מחלוקת כלל בין חכמים לר"ג. וזה שפסקו בגמ' הלכה כר"ג, אף שחכמים לא חולקים עליו, זה מכיוון שחכמים לא פרשו את דבריהם שהחצות הוא רק משום סייג, ואמרה הגמ' שהלכה כר"ג ולא כר"א, אולם לעניין הסייג הלכה כחכמים וכר"ג, שאין הם חולקים. וכתב שם בסוף דבריו, שאף שהלכה כדברי השו"ע ולא כשאגת אריה, מ"מ בשעת הדחק, כגון שמלמד תורה לאחרים וכיו"ב, רשאי לסמוך על שיטת הרא"ש לאחר עד אחר חצות. וכן כתב בדברי חמודות. וכתב במ"ב (רלה, כז) שלכתחילה יקרא מיד בצאה"כ, אולם אם מתאחר, כל שקורא לפני חצות, אין איסור, אלא שלא נקרא זריז (וזה עפ"י מה שכתב בסעיף כו, שמשום זריזים מקדימים למצוות יש לקרוא מיד בצאה"כ, וכפי שנראה להלן). ובפסקי תשובות (רלה, ט) כתב עפ"י נימוקי או"ח, שאם עוסק בתורה אין צריך להפסיק כדי להתפלל, גם אם התחיל ללמוד אחר צאה"כ (כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת). וכן כתבו בשו"ע המקוצר (נא, ב) ובפניני הלכה (תפילה כה, ח). וכן יכול להמתין למנין שבו יוכל לכוון יותר, או כדי להתפלל ברוב עם הדרת מלך, וכן אם עוסק בצרכי ציבור (עפ"י בית ברוך על הח"א). ומביא שם (הערה 63) את דברי הציץ אליעזר, שלדעת הרמב"ם העוסק בצרכי ציבור הוא כעוסק בת"ת לרבים, ולפי זה יכול לכתחילה לאחרה עד אחר חצות. ובשו"ע המקוצר (נא, ב) כתב, שאם יש לפניו מצווה, אע"פ שאינה עוברת, יעשה המצווה ואח"כ יתפלל. ובלא כל הסיבות הנ"ל יש לקרוא מיד בצאה"כ, ויתפלל במניין הכי מוקדם לשם כך. אולם כבר כתב ערוה"ש ללמד זכות על כך שרבים אינם מדקדקים בכך. ובשע"ת היקל להמתין עם הקריאה עד עה"ש כשיש צורך בדבר. ובילקוט יוסף (רלה, ב) כתב שכבר פשט המנהג ברוב תפוצות ישראל שאין ממתינים לזמן ר"ת לעניין ק"ש, ומיד בצאה"כ שלנו קוראים ק"ש, וסיים שם שמכל מקום המחמיר בזה תבוא עליו הברכה.

ביאור המשנה ברורה ובאר הגולה בדברי השו"ע לקרוא לכתחילה מיד בצאה"כ

ולגבי טעמו של השו"ע בפסיקת ההלכה, שלכתחילה יש לקרוא מיד בצאה"כ, כתב במ"ב (רלה, כו), שהוא משום שזריזים מקדימים למצוות, ומשמע שהוי רק מצווה מן המובחר, ולפי מה שאנחנו כתבנו, השו"ע סובר כך משום שמבין כך את הסייג של חכמים, כלומר זהו מדינא ממש. ואכן כך תמה עליו בהלכה ברורה, והציע שאולי לדעת המ"ב גם דין זריזים מקדימים למצוות הוא דין גמור ולא רק מצווה מן המובחר. אולם לפענ"ד עדיין צ"ע, שגם אם ברמת החיוב כתב המ"ב כשו"ע, דהיינו חיוב מדינא, מ"מ היה למ"ב לכתוב את טעמו של השו"ע, דהיינו סייג חכמים כדי שלא יפשע. ואין לומר שבחר לו המ"ב אחת משתי הסיבות שיוצרות את החוב מדינא, זריזין שמקדימים למצוות וסייג חכמים, שיותר היה לו לכתוב את הטעם שכתב הבית יוסף בדעת הרמב"ם וסמ"ג, משום הרחקה, ולפענ"ד צ"ע. ובבאר הגולה הביא כמקור לדברי השו"ע שלכתחילה יקרא מיד בצאה"כ, את דברי רבנו יונה, שאליבא דכל התנאים לכתחילה יקרא מיד בצאה"כ. ולפענ"ד גם דבריו צ"ע, שמדוע הביא את דברי רבנו יונה כמקור לדברי השו"ע, והרי השו"ע פסק הלכה זו עפ"י הרמב"ם והסמ"ג, ולא הסתמך רק על רבנו יונה, שאם לא כן, תקשה קושיות ערוך השולחן (רלה, יח), שכיצד בחר השו"ע לנקוט אליבא דרבנו יונה לגבי הלכה זו, שיש לקרוא לכתחילה בצאה"כ, שרבנו יונה דעה יחידאית היא, שמהרמב"ם וסמ"ג אין זה מבואר. אכן לפי מה שכתבנו, הב"י הבין את שיטת הרמב"ם והסמ"ג כך שלכתחילה יש לקרוא מיד בצאה"כ, ולכן כך פסק להלכה, ולא הסתמך על דעת רבנו יונה. ואם כן אין מקום לתמיהת ערוה"ש, ואף שאולי הוא חולק עליו בביאור דברי הרמב"ם וסמ"ג, מ"מ אין מה לתמוה עליו אחר שכך הבין את דבריהם. ואם כן נראה שהיה לבאר הגולה להביא כמקור לפסק ההלכה של השו"ע את הרמב"ם והסמ"ג. ואולי לא חש לקושיית ערוה"ש, והעדיף להביא את דברי רבנו יונה שכתב דבריו בפירוש, וגם אליבא דכל התנאים.

דין הנאנס ולא קרא ק"ש לפני עלות השחר

דעת רשב"י בדין הנאנס, וביאור דבריו בגמרא בשני אופנים

ולעניין הנאנס ולא קרא ק"ש עד עה"ש, הובאה ברייתא בגמרא (ח, ב): "תניא רשב"י אומר: פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עה"ש, ואחת לאחר שיעלה עה"ש, ויוצא בהן יד"ח, אחת של יום ואחת של לילה", ובגמרא שם מסקינן שזמן זה נחשב לילה, וזה שיוצא בזמן זה יד"ח ק"ש של יום, זה משום שיש אנשים שקמים בזמן זה, ולכן שייך לומר "ובקומך" בזמן זה (רש"י שם). ואמר רב אחא בר חנינא אמר ריב"ל, שהלכה כרשב"י. ומובאת שם לישנא אחרת, שמה שאמר רב אחא בר חנינא בשם ריב"ל שהלכה כרשב"י, היה זה לגבי ברייתא שאמר רשב"י בשם רבי עקיבא: "פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן יד"ח, אחת של יום ואחת של לילה", ומסקינן שזמן זה נחשב יום, וזה שיוצא יד"ח בק"ש של לילה, זה משום שיש אנשים שישנים בזמן זה, ולכן שייך לומר "בשכבך" בזמן זה (רש"י שם). ואמר שם רבי זירא: ובלבד שלא יאמר השכיבנו. ורב יצחק בר יוסף אמר שם, שמה שאמר רב אחא בר חנינא שלדעת ריב"ל הלכה כרשב"י, לא בפירוש נאמר, אלא למדנו זאת ממקרה שבו השתכרו שני חכמים בהילולא דבריה דריב"ל, ובאו לפניו ואמר להם: כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק.

מחלוקת התוספות והרא"ש בביאור הלישנות שבגמרא

ובתוספות (ד"ה "לא לעולם ליליא הוא") הקשו בלישנא קמא, שאם זמן זה הוא לילה ובכל זאת יוצא יד"ח ק"ש שחרית, מדוע לא חידש רשב"י שלפעמים אדם קורא ק"ש פעמיים בלילה אחד, אחר עה"ש, ולפני הנץ החמה, ויוצא יד"ח ערבית ושחרית. ותרצו, שכוונת הגמ' באומרה שזה לילה, הייתה לשאר מצוות שניתן לקיימן רק ביום, כמו ציצית ותפילין, ובהן אינו יוצא יד"ח בזמן זה, אולם לעניין ק"ש הוי רק זמן יום (ודווקא מזמן שיכיר בין תכלת לכרתי, כדלקמן ט, ב, שלפני כן ודאי לא שניתן לקרוא ק"ש דשחרית), שיש אנשים שקמים בשעה זו, ולא יוצא ק"ש דערבית כלל בזמן זה. וכן מקשה התוספות על לישנא בתרא, בד"ה "לעולם יממא הוא", שמדוע לא חידש ר"ש בשם ר"ע שפעמים קורא אדם פעמיים בלילה אחד ויוצא יד"ח ערבית ושחרית. ותירץ גם בזה, שהוי יום לעניין שאר מצוות, כגון תפילין וציצית, שיוצא בהן ביום, אך לעניין ק"ש הוי זמן של ק"ש דערבית בלבד, דקרי ביה "בשכבך", ואילו בק"ש דשחרית לא יוצא כלל. ולפי זה מבואר שנחלקו שתי הלישנות, שלדעת הלישנא הראשונה ניתן לקרוא ק"ש דשחרית בין עה"ש לנה"ח (משיכיר), ולא ניתן לקרוא ק"ש דערבית, ולדעת הלישנא השנייה ניתן לקרוא ק"ש דערבית בזמן זה, ולא ניתן לקרוא ק"ש דשחרית. וכן נחלקו לעניין שאר מצוות הנוהגות ביום, כציצית ותפילין, שלפי לישנא קמא א"א לקיימן בזמן זה, ולפי לישנא בתרא אפשר לקיימן בזמן זה. ודעת בעל המאור כדעת התוספות, שהלישנות חלוקות ביניהן, שללישנא א' רשאי לקרוא בזמן שבין עה"ש לנץ החמה רק ק"ש דשחרית, וללישנא ב' רשאי לקרוא רק ק"ש דערבית, ופסק שם כלישנא ב', והוסיף שאף שהמאחר ק"ש של ערבית לא עושה כראוי, מ"מ גם אם איחר ועלה עה"ש, אף אם עשה כן במזיד, רשאי לקרוא ק"ש קודם שעלה הנץ החמה.

אולם הרא"ש אינו סובר כתוספות וכבעל המאור. בלישנא הראשונה, במילים "לעולם ליליא הוא", הוא אומר, שבלשון העולם נקרא זמן זה לילה, אע"פ שיוצא בהן יד"ח מצוות היום, כתפילין וציצית, כפי שכתוב סמכת מגילה (כ, א), שכולם שעשאן משעלה עה"ש יצא, מ"מ זה רק בדיעבד, אבל לכתחילה יעשה מצוות אלו אחר הנץ החמה, משום שזמן זה נראה כלילה. וכן הוא אומר שלעניין ק"ש יכול להיקרא לילה למי שנאנס ולא קרא לפני עה"ש, ויוצא בו יד"ח, אך גם משמש כיום במקום הצורך, כגון למי שצריך להחזיק בסוסו בדרך, מכיוון שיש אנשים שקמים בזמן זה. ומקשה הרא"ש, שאם יוצא יד"ח ק"ש של ערבית אחר שיעלה עה"ש, היה לרשב"י לומר במפורש חידוש זה, שהוא גדול יותר מאשר מה שאמר שפעמים שקורא ק"ש פעמיים בלילה אחד ויוצא יד"ח פעמיים. ומתרץ, שרצה רשב"י לחדש שקורא ק"ש פעמיים- סמוכות זו לזו- ויוצא בהן יד"ח פעמיים, ולכן הוצרך לומר שקורא פעם אחת קודם עה"ש ופעם אחת אחרי, שאם יארע שיצטרך לקרוא גם של ערבית וגם של שחרית בזמן זה שבין עה"ש לנץ החמה, זה ודאי א"א, שסתרי אהדדי. וממשיך הרא"ש ומסביר את לישנא בתרא, שהמילים "לעולם יממא הוא", משמעותן שבלשון העולם נקרא זמן זה יום, וכן לגבי המצוות שמצוותן ביום, ניתן בדיעבד לקיימן בזמן זה, אולם רשאי לצאת יד"ח ק"ש דלילה אם נאנס, מכיוון שיש אנשים ששוכבים בזמן זה. ומסכם הרא"ש ואומר שכך לא סותרות ברייתות אלו. ומוסיף, שגם מה שאמר ר"ג לבניו שאם לא עלה עמוד השחר הם חייבים לקרוא, זה דווקא משום שלא נאנסו, אולם אם היו אנוסים, היו יכולים לקרוא עד הנץ החמה. ויוצא מדברינו שנחלקו התוספות ובעל המאור עם הרא"ש בביאור שתי הלישנות. לדעת התוספות ובעל המאור חלוקות שתי הלישנות, שללישנא א' הזמן שבין עה"ש לנץ החמה הוי יום לעניין ק"ש, ומכונה לילה לעניין שאר מצוות הנוהגות ביום, ולכן ניתן לקרוא בו ק"ש דשחרית, ואילו בק"ש דערבית לא יוצא יד"ח בזמן זה גם אם נאנס, ולדעת לישנא ב' זמן זה הוי לילה לעניין ק"ש, ומכונה יום לעניין מצוות הנוהגות ביום, וניתן לקרוא בו ק"ש דערבית, ובק"ש דשחרית לא יוצא יד"ח גם אם נאנס (התוספות כתב כן בפירוש, וכן נראה לומר בדעת בעל המאור). ולדעת הרא"ש אין נפקא מינא הלכתית בין לישנא א' ללישנא ב', ולדעת שתיהן, אם נאנס, רשאי לקרוא ק"ש דערבית בזמן זה, ובק"ש דשחרית יוצא יד"ח במקום הצורך. וכל החלוקה בין שתי הלישנות היא בשאלה האם זמן זה מכונה לילה בפי האנשים (דעת לישנא א') או שמכונה יום (דעת לישנא ב'). אולם הרא"ש מסייג ואומר שאינו רשאי לקרוא בזמן זה גם ק"ש דערבית וגם ק"ש דשחרית בשום מצב. בנוסף לכך, מדברי התוספות נראה שרשאי לקרוא ללישנא א' ק"ש דשחרית בזמן שבין עה"ש לנץ החמה גם שלא באונס, ואפילו אם הזיד (למעשה ציין בדבריו שדווקא מזמן שיכיר בין תכלת לכרתי רשאי), וכן ללישנא ב' רשאי לקרוא ק"ש דעברית בזמן שבין עה"ש לנץ החמה גם שלא באונס, ואפילו לכתחילה, שכן אם אין לקרוא כלל ק"ש של הזמן האחר, משמע שזמן זה מיוחד לק"ש הזו, ועוד שלא כתב בדבריו שרק באונס מותר לו לקרוא בזמן זה, בניגוד לרא"ש שכתב זאת במפורש, וכן בעל המאור כתב כן בפירוש, שרשאי לקרוא ק"ש אחר שעלה עה"ש גם אם הזיד, ופסק כאמור כלישנא בתרא. וגם הריא"ז כתב שיוצא יד"ח אם קורא ק"ש דערבית גם אחר עה"ש, קודם הנץ, גם אם לא נאנס. וכן כתב בהלכה ברורה (רלה, כה) בדעת תוספות רי"ד, שמכיוון שלא חילק בין נאנס ללא נאנס, משמע שסובר שגם כשלא נאנס יוצא ידי חובה. אמנם קצת תמוה לי למה לא הזכיר הבירור הלכה שם את דעת תוספות שסובר, שגם הוא לא מחלק בין נאנס ללא נאנס.

דעת הרי"ף והרמב"ם בביאור דברי רשב"י

והרי"ף כתב, שמה שאמר רשב"י שיוצא יד"ח ק"ש דערבית בזמן שבין עה"ש לנץ החמה הוא דווקא בשעת הדחק, כגון שיכור או חולה, אך העושה כן במזיד או בפשיעה לא יוצא יד"ח, וראייתו מהמקרה המובא בגמ' בשני התלמידים שלא קראו משום שהיו בהילולא, ולכן הייתה זו שעת הדחק, ורק משום כך הורה להם רבי יהושע בן לוי לסמוך על רשב"י, ונימק זאת בכך, שכדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק. ומה שאמר רשב"י שיוצא יד"ח ק"ש דשחרית לאחר שעלה עה"ש, זה לא לכתחילה, אלא בדיעבד או בשעת הדחק, כגון שהשכים לצאת לדרך וכיו"ב. וביאר רבו של רבנו יונה, שדווקא כשיודע שהשיירה הולכת במהרה ולא ימתינו לו כלל כך שלא יוכל לומר ק"ש, אך אם יש לו אפשרות יכול לקוראה בדרך, ואז יקרא אותה בזמנה לכתחילה (עפ"י המבואר בדף ל, א, שהמשכים לדרך מחכה עד זמן ק"ש וקורא). ולפני כן כתב הרי"ף שכל דברי רשב"י, בין לישנא א' ובין לישנא ב', הם להלכה. ומכאן הסיק תר"י שלדעת הרי"ף שתי הלישנות אינן חלוקות, שכן אם כל מה שאמר הוא להלכה, ודאי שלא יכולה להיות מחלוקת בדבריו. ויוצא שהרי"ף והרא"ש הם בדעה אחת, מלבד הבדל אחד, שלדעת הרא"ש הקורא ק"ש דשחרית יוצא רק בשעת הדחק, ולדעת הרי"ף יוצא בדיעבד גם אם הזיד. וכדעת הרי"ף כך דעת הרמב"ם, שכתב (הלכות ק"ש א, יב): "מי שהקדים וקרא ק"ש של שחרית אחר שעלה עה"ש, אע"פ שהשלים קודם שתנץ החמה, יצא ידי חובתו, ובשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך קורא לכתחילה משעלה עמוד השחר". מבואר בדבריו ברישא של דבריו שאם קרא בדיעבד בזמן זה, יצא יד"ח, גם אם לא הייתה זו שעת הדחק, וכן כתב בכסף משנה שם, שדברי הרמב"ם הם כדברי הרי"ף. ולעניין ק"ש דערבית בזמן זה כתב כמו הרי"ף והרא"ש (שם א, י). וכן דעת הרשב"א, וכתב שאפילו סמוך לנץ ממש רשאי לקרוא ק"ש דערבית, ודווקא אם נאנס, אבל אם עבר במזיד, או אפילו אם פשע, אינו יוצא. ומוכיח זאת מהמעשה שמובא במשנה לגבי בניו של ר"ג, שאמר להם שחייבים לקרוא משום שלא עלה עמוד השחר, ומשמע שאם היה עולה לא היו יכולים לקרוא, והם וודאי לא היו שוגגים גמורים, אלא פשעו, שנמשכו אחר המשתה. ובט"ז ביאר את ההבדל שבין בניו של ר"ג לבין שני התלמיד שהיו בהילולת בנו של רבי יהושע בן לוי, שנחשבו בגמר לאנוסים, שבניו של ר"ג לא השתכרו אלא רק שהו במשתה, ולכן היו שוגגים הקרובים למזידים, משא"כ אותם תלמידים שהיו בהילולת בנו של ריב"ל, שהם השתכרו לפני תחילת זמן ק"ש, והיו שוגגים גמורים. ומכאן מסיק הט"ז שאם נשתכר אדם אחר זמן ק"ש אין זה אונס, ולא יוכל לקרוא אלא רק עד שיעלה עמוד השחר.

ביאור נוסף של התוספות בסוגיה

ובהמשך דבריו של התוספות בד"ה "לעולם יממא הוא" הקשה, שרשב"י אמר דבריו אלה בשם ר"ע, אולם ר"ע בהמשך הגמ' (ט, ב), אמר שזמן ק"ש דשחרית הוא משיכיר בין חמור לערוד, משמע שגם לפני הנץ החמה רשאי לקרוא ק"ש, ולמה לא יוצא ידי חובה בק"ש דשחרית בזמן זה. ותירץ, שבאמת שתי מימרות אלה בשם ר"ע הן של שני תאנים שחלוקים ביניהם בדעת ר"ע. והביא אפשרות נוספת לתירוץ, שהוי יום גם לעניין ק"ש, ולא רק לגבי המצוות הנוהגות ביום, וזאת מכיוון שיש אנשים שקמים בשעה זו. ולפי תירוצו השני הוא אינו חולק על הרא"ש, לפחות בביאור הלישנא השנייה, ומודה לו שניתן לקרוא גם ק"ש דשחרית בזמן זה, ובלבד שלא יקרא באותו זמן גם של לילה וגם של יום, כדברי הרא"ש. וגם הרא"ש התייחס לקושייה שהקשה תוספות לגבי רבי עקיבא, ובתירוצו הראשון תירץ כפי שתירץ התוספות בתירוץ הראשון, ששני תנאים הם אליבא דר"ע. ובתירוץ השני כתב, שזה שנאמר כאן אחר הנץ החמה לאו דווקא הוא, שה"ה קודם הנץ, שכן כבר מזמן שיכיר בין חמור לערוד רשאי לקרוא ק"ש דשחרית לכתחילה, ונקט הנץ החמה כדי לומר שלאחר הנץ החמה אינו יכול לקרוא ק"ש של ערבית גם אם נאנס.

דעת רש"י לגבי ברכת השכיבנו לאחר עה"ש ודעת תוספות והרי"ף

ולגבי מה שאמר שם בגמרא רבי זירא, שאם קורא ק"ש דערבית בזמן זה שבין עה"ש לנץ החמה, לא יאמר השכיבנו, כתב רש"י: "הקורא ק"ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו, שאין עוד זמן תחילת שכיבה, אלא זמן סוף שכיבה". כלומר, הוא מפרש שדברי רבי זירא אינם מסובים על הזמן שבין עה"ש לנץ החמה, אלא על הזמן שלפני עה"ש, שעליו כאמור אמר רשב"י שיוצא יד"ח אם קורא סמוך לעה"ש, ובא רבי זירא ואומר שמכל מקום לא יאמר השכיבנו. ונמצא לפי רש"י, שאף שמובאים דברי רבי זירא אחרי הלישנא השנייה, שדנה בזמן ק"ש דערבית בין עה"ש לנץ החמה, מ"מ הם מוסבים על הלישנא הראשונה, שדנה בזמן ק"ש דערבית גם בזמן שלפני עה"ש. וכן משמע מספר הרוקח (כך כתב בהלכה ברורה רלה, כו). ותמהו התוספות (ד"ה "ובלבד") על רש"י, שלפני עה"ש ודאי הוי זמן שכיבה, ולמה שלא יאמר השכיבנו. ועוד, שלא סביר לומר שר' זירא אמר דבריו אחרי הלישנא השנייה והתכוון ללישנא הראשונה, שאם כן היה לו לומר דבריו אחרי הלישנא הראשונה. ולכן מביא תוספות את פירוש השר מקוצי, שאכן דיבר ר"ז על הזמן שבין עה"ש לנץ החמה, שבו לא יאמר השכיבנו, שאינו זמן שינה. וכן נראה מדברי הרי"ף, שכתב את דברי רבי זירא אחרי הלישנא השנייה, ומשמע שדווקא בין עה"ש לנץ החמה לא יאמר השכיבנו, אך לפני עה"ש וודאי שיאמר. וכן דעת הרמב"ם (א, י), ולכך נטה הרא"ש. וכן כתב ראבי"ה, והוסיף שאת שאר ברכות ק"ש יאמר, וכן כתב המרדכי. ורבנו פרץ והרשב"ץ הציעו שרש"י במילים "סמוך לעמוד השחר" התכוון לומר שכשקורא אחר עלות השחר לא יאמר השכיבנו, ונמצא שאינו חולק על תוספות, וכל הלילה עד עה"ש אומר השכיבנו.

דעת רי"ץ גיאות בעניין ברכת השכיבנו

וכתב ר' יצחק אבן גיאת, שבזמן זה אמנם לא יאמר השכיבנו, אך יתחיל מ"ותקננו בעצה טובה מלפניך", כלומר רק את תחילת הברכה לא יאמר, שהרי צריך לומר שתי ברכות לפני תפילת עמידה, ושתיים לאחריה. וטען כנגדו הרא"ש, שאם כדבריו היה לגמרא לפרש זאת, כשם שפירשה בפרק שני (יד, ב), שאם לא אמר 'אני ה' אלהיכם' אינו צריך לומר 'אמת', ומפרשת שם הגמרא מה צריך לומר. וכדעת הרא"ש פסקו המאירי, רבנו ירוחם וספר הבתים. ומחידושי הרשב"א משמע שמסכים לרבי יצחק אבן גיאות, שכן הביא דבריו בשתיקה (כ"כ בהלכה ברורה רלה, כו), וכן דעת הרשב"ץ. ורבנו מנוח הביא עצה שיאמר השכימנו במקום השכיבנו, אך כתב שמסוגיית הגמרא משמע שלא אומר את כל הברכה. וכתב שם שכן משמע מרש"י וראב"ד.

סיכום ההלכה למעשה

ובבואנו לפסוק הלכה לעניין ק"ש של ערבית, נמצינו למדים שנחלקו רבותינו בשני עניינים. עניין ראשון הוא השאלה האם יוצא ידי חובה בק"ש בזמן שבין עה"ש לנץ החמה, והאם יוצא רק כשנאנס או גם כשלא נאנס. לדעת התוספות ובעל המאור, ללישנא א' אינו יוצא ידי חובה, גם אם נאנס, וללישנא ב' יוצא ידי חובה, ויוצא ידי חובה גם אם לא נאנס. ובעל המאור כאמור פסק כלישנא השנייה. וכן דעת ריא"ז ותוספות רי"ד, שיוצא גם אם לא נאנס. ולדעת הרי"ף, רמב"ם, רא"ש ורשב"א אין מחלוקת בין לישנא א' ללישנא ב', ויוצא ידי חובה לדעת שתיהן רק אם נאנס, כגון שהיה חולה או שיכור, אבל אם עבר במזיד ולא קרא, או אפילו אם פשע, לא יוצא ידי חובה גם בדיעבד. וכן נפסק בטוש"ע (רלה, ד), וכן הלכה. ושכחה אינה בכלל אונס, וכן מי שהיה טרוד בעסקיו וכדו' לא הוי אונס (פס"ת רלה, יא בשם הלבוש ודה"ח. והוסיף שם בפס"ת, שמשמע ממ"א [תרפז] שאונן שיצא מאנינותו לאחר עה"ש ולפני הנץ, הוי אונס).

וכאמור לעיל כתב הט"ז, שאם השתכר אחר שהגיע זמן ק"ש, שוב אינו נחשב שוגג גמור, אלא פושע הוא, ויוכל לקרוא עד עה"ש לכל המאוחר. אולם באליה רבה ובמאמ"ר חולקים עליו, וסוברים שמכיוון שסבר שיש עוד שהות כך שיפוג יינו, נחשב לאנוס אם בזמן שלפני עה"ש היה שיכור, ויוכל לקרוא אחר עה"ש, קודם הנץ, ורק אם נשתכר זמן מועט קודם עה"ש, שא"א שבזמן זה תפוג שכרותו, לא הוי אונס ולא יצא יד"ח. וכדעה זו פסק במ"ב (רלה, לא).

ובפסקי תשובות (רלה, יא) הביא מחלוקת, האם אדם שהלך לישון מעט ובדעתו לקום ואח"כ להתפלל וחטפתו שינה והתעורר אחר עה"ש, האם הוי אונס ויוכל לקרוא ק"ש בברכותיה אחר עה"ש, קודם הנץ (שולחן הטהור), או שלא נחשב אונס (חסד לאלפים). ובהלכה ברורה (רלה, כז) הסיק שאם לא קרא ק"ש קודם עה"ש, ולא היה אנוס, אך שלרוב הראשונים ולדעת השו"ע אינו יוצא ידי חובה גם בדיעבד, מ"מ מכיוון שיש סוברים שיוצא יד"ח גם כשלא היה אנוס, ראוי להחמיר שיקרא ק"ש בלי ברכותיה, ומ"מ את הברכות לא יאמר אחר עה"ש. ובטעם ההלכה שרק אם נאנס יכול לקרוא ק"ש של ערבית אחר עה"ש, ביאר המ"ב (רלה, ל), שאף שיש אנשים ששוכבים בזמן שבין עה"ש לנץ החמה, וקרינן בו "בשכבך", ולכאורה היה אמור לצאת בו יד"ח גם אם לא נאנס, מ"מ חכמים ביטלו זמן זה כקנס למי שהתאחר כל כך, ולכן אינו יוצא שוב יד"ח אא"כ נאנס. ובשעה"צ כתב שם, עפ"י פמ"ג, שפשוט שאם ירצה לקרוא ק"ש בלא ברכות כקורא בתורה, רשאי. ובטוב רואי (נ"ה) למרן הרב קוק ביאר, שמהתורה זמן ק"ש של ערבית עד עה"ש, וחכמים תקנו למי שנאנס שישלים עד הנץ החמה.

ועניין שני הוא ברכת השכיבנו בזמן זנה שבין עה"ש לנה"ח, שלדעת רש"י והרוקח לא יאמר אותה אם קורא ק"ש דערבית סמוך לעלות השחר (ולדעת רבנו פרץ והרשב"ץ ברש"י אפשר לומר שרש"י לא סובר כן), וברור שלאחר עה"ש, אם נאנס וקורא ק"ש, אינו מברך אותה. ולדעת שאר הראשונים, אם קורא ק"ש לפני עה"ש אומר השכיבנו, ואם קורא לאחר עה"ש, קודם הנץ החמה, לא יאמר השכיבנו. וגם כאן נחלקו, שלדעת ר' יצחק אבן גיאת, חידושי הרשב"א ורשב"ץ מברך מ"ותקננו בעצה טובה מלפניך", ולדעת הרא"ש, המאירי, רבנו ירוחם וספר הבתים לא יאמר כלל השכיבנו, וכן כתב רבנו מנוח שמשמע מרש"י ומראב"ד. וכן נפסק בטוש"ע (רלה, ד), וכן פסקו האחרונים (אליה רבה, ערך השולחן, מג"ג, חסד לאלפים, מ"ב רלה, לב, ערוה"ש, כה"ח, הובאו כל אלה בשער הציון בהלכה ברורה). וכתב הרמ"א עפ"י המרדכי, שאת שאר הברכות, וכן מ'אמת ואמונה' ועד לפני 'השכיבנו', יאמר. ובהלכה ברורה (רלה, כו) כתב, שלכאורה היה לנו לפסוק הלכה שלא נברך השכיבנו גם קודם עה"ש, כדעת רש"י, שספק ברכות להקל. ותירץ, שמכיוון שרבנו פרץ והרשב"ץ העלו סברה לבאר את רש"י כך שסובר שיש לברך קודם עה"ש, ובצירוף העובדה שלרוב רובם של הראשונים, וכן לדעת השו"ע, יש לברך קודם עה"ש, משום הכי לא חוששים לספק ברכות, ומברכים.