נותן טעם בר נותן טעם (דגים שעלו בקערה)

הסוגיה עוסקת במקרה של נ"ט בר נ"ט ד'היתרא'- לדוגמא בשר שחוטה נתן טעם בכלי ואותו כלי נתן טעם במאכל היתר- באיזה מציאות אפשר לאכול את המאכל עם חלב (והוא הדין להפך). לעוד דוגמא

לסוגיות קרובות עיין- נ"ט בר נ"ט דאיסורא, נ"ט בר נ"ט דאוכלין

מקורות
בבלי:	חולין קיא, ב
רמב"ם:	הלכות מאכלות אסורות פרק ט, כג
שולחן ערוך:	יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צה, א

מהו נותן טעם

כל מאכל חם פולט מטעמו החוצה, ישנם מאכלים שאסורים באכילה כגון חֵלֶב או טריפה ואם כשהם היו חמים הונחו לידם מאכלים אחרים, המאכלים השניים קיבלו טעם מהאיסור (ויהיו אסורים בעצמם, אלא אם יש מספיק במאכל הכשר כדי לבטל את האיסור עיין ביטול בשישים).

יש גם מאכלים שמותרים באכילה (בשר, חלב) אך אם יועברו טעמים מאחד לשני יאסרו באכילה ואף אם יהיה גורם אחד מתווך בניהם (כגון סיר או מאכל פרווה) יאסרו באכילה.

סוגייתנו עוסקת במקרה שבו היו שני גורמים מתווכים בין המאכלים שאחד כלי והשני מאכל.

מקור הדין בגמ'

גמ' (חולין קיא:) נחלקו רב ושמואל במקרה של דגים שעלו בקערה בשרית האם מותר לאוכלם בכותח (במאכל חלבי).

רב אמר אסור- נותן טעם.

שמואל אמר מותר- נותן טעם בן נותן טעם (נ"ט בר נ"ט).

והגמ' הכריעה כדעת שמואל.

רש"י

המקרה שעליו מדברת הגמ': בישלו בשר בסיר בשרי ואחר כך העבירו אותו לקערה, אחרי ניקיון הקערה, הכניסו לתוכה דגים שגמרו להיצלות (חמים).

כתב רש"י (חולין קי"א:) ד"ה נ"ט בר נ"ט- "אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה ... אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר."

יוצא שעל פי הפשט רב ושמואל חולקים רק כשהדגים עלו בקערה שקיבלה טעם מהבשר (רק כשיש 2 נטי"ם).

דעת רש"י בבישול

ריב"ן בשמו - דווקא אם עלו הדגים מהצלי לקערה התיר שמואל. אבל אם התבשלו הדגים בסיר בשרי אסור. כך הובא מקרה לפני ריב"ן, לגבי ביצים שהתבשלו בקערה חלבית ואסר להכניסם לתבשיל בשרי.

והוסיף לבאר הרא"ש בדעתו שגם כשעלו לקערה יש נתינת טעם חלש (כדי קליפה) ורק כך התירו חכמים נ"ט בר נ"ט, אך בנתינת טעם חזק אסרו.

הוכחה לשיטתו: הגמרא בהמשך הסוגיא (קיב.) אומרת סכין שחתך איתו בשר ואח"כ חתך איתו צנון, אסור לאכול את הצנון עם חלב. מסביר רש"י שלמרות שזה נ"ט בר נ"ט (בשר בסכין, סכין בצנון והצנון בחלב) כיוון שהצנון חריף, הוא אסור (קיבל טעם חזק של בשר).

מדייק מכך שאם הצנון שחתכו אסור, כ"ש שבבישול ייאסר התבשיל.

ראיה נוספת: הגמ' בפסחים (ל:) אומרת שאסור לשמן את התנור באליה ולאפות בו לחם (שמא יוכל אותו עם חלב). אם אפה את הלחם, נאסר הלחם באכילה. אא"כ יוסק התנור ויוכשר לפרווה, וצריך להסיק בדווקא כי ניקיון אינו מועיל.

ולכאורה אם נ"ט בר נ"ט מותר בבישול (או במקרה שלנו אפיה) מדוע לא מספיק ניקוי? הרי השומן נתן טעם בתנור והתנור בלחם, זה נ"ט בר נ"ט קלאסי. מוכח שנ"ט בר נ"ט בבישול אסור.

תוספות - דברי ריב"ן אינם פשט רש"י, שכן כתב (הובא לעיל) שלכו"ע דג שבושל עם בשר, או חלב שבושל בסיר בשרי, אסורים באכילה. מדבריו משמע שאין הבדל בין דגים שעלו לבין דגים שהתבשלו בסיר בשרי, כלומר דווקא כשזה נותן טעם אחד אסור, אבל לבשל את הדג בסיר בשרי (נ"ט בר נ"ט) מותר.

דחיית הראיות -

אחת: צנון שחתכו בסכין, רש"י כתב שיש שתי סיבות לאסור, אחת- בגלל החריפות. שתיים- שעל הסכין נשאר לעתים שמנונית. כשהביא את הראיה שנייה אמר ועוד שמתוך כך מובן ששתי הסיבות נצרכות, ולפי זה אם אין שמנוניות על הסכין הדין שמותר.

שתיים: תנור ששומן באליה, מסביר ר"ת שאין אפשרות לנקות את התנור אלא אם כן הוסק באש. לכן כשניקה את התנור היטב עדיין יש שמנוניות בתנור, משום כך אסור שהרי זה בשר שנתן טעם בלחם.

שיטת הרא"ש ודעימיה

הביא הרא"ש (חולין ח', כט-ל) בשם בעל התרומה שיש חילוק בין בישול לצלייה: בישול מותר, צלייה אסור. טעמו הוא שכיוון שבבישול יש נ"ט שלישי והוא המים, הותר הבישול (הבשר נותן טעם בסיר, הסיר במים, המים בדגים). אך בצלייה אין נ"ט שלישי לכן אסור. וכ"כ הטור, סמ"ג, וסמ"ק.

המקרה שעליו דיברה הגמ' הוא שהדגים חמים והקערה קרה, או שהדגים קרים והקערה חמה, אין זה משנה מי החם ומי הקר. ולמרות שיש מחלוקת (פסחים עו.) האם תתאה גבר או עילאה גבר, לכו"ע יש מעבר טעם כדי קליפה (עובי קליפת המאכל, כ-2 מ"מ) מאחד לשני. ואע"פ כן לא מצאנו שהצריכו להוריד את הקליפה. וכ"כ התוס'. (???)

סמ"ג וסמ"ק מובאים בבי"ו (צ"ה, א) שדגים שעלו לקערה, מותר לאוכלם עם חלב אף אם שניהם חמים, גם הקערה וגם הדגים.

ונלע"ד שההבדל בין בישול וצלייה לבין עליה (שאותה הגמ' התירה) הוא שבבישול וצלייה יש כלי על האש ממש ולכן מחמירים בו יותר, ומכיוון שבבישול יש נ"ט שלישי התירו הרא"ש ודיעמיה, אך בצלייה שאין את הנ"ט השלישי נאסרו הדגים בחלב. אך מתי שהוא לא נמצא ע"ג האש צריך 2 נ"טים.

שיטת הרשב"א ודעימיה

אין מעבר טעמים בנ"ט בר נ"ט ולכן אין חילוק בין עלו בקערה, התבשלו או נצלו- הכל מותר. כ"כ הרשב"א, הר"ן, ראבי"ה, מרדכי, הגהות אושרי, ר"י, ר"ת, ורש"י (לפי הסבר הבית יוסף).

דעת הרמב"ם

הרמב"ם כתב (מאכלות אסורות ט', כ"ג) שדגים שהתבשלו בקערה של בשר מותרים לאוכלם עם חלב' דגים שניצלו עם בשר אסור לאוכלם עם חלב.

התקשה הטור בדבריו, מתחילת דבריו נראה שדווקא דגים שהתבשלו בקערה בשרית מותר, אבל דגים שניצלו בקערה בשרית יהיה אסור. מסוף דבריו משמע שדווקא דגים שנצלו עם בשר אסור, אבל דגים שניצלו בקערה בשרית מותר.

והסבירו הבי"ו שדעת הרמב"ם היא שאין חילוק בין בישול לצלייה בסיר בשרי ושניהם מותרים, ומה שכתב לגבי דגים שצלאם עם בשר הוא לעניין אחר, לדין ריחא- שני מאכלים שנאפו ביחד מעבירים טעם אחד לשני (ע"י ריחא). וכ"כ בהגהות מימוניות

שיטת רבינו ירוחם

תבשיל שנתבשל בסיר בשרי. אם הוא בן יומו מותר לאכול אחריו גבינה בלא בקינוח (לא עם התבשיל). ואם הוא אינו בן יומו, מותר לאוכלו עם גבינה.

אם בישלו ירקות בסיר חלבי בן יומו, יהיה מותר בדיעבד לאוכלם עם תבשיל בשרי. ובדגים שעלו בקערה צריך לקלוף את מקום הקליפה שנגע בקערה.

כלומר רבינו ירוחם הפקיע את דין נ"ט בר נ"ט מעיקרו שכן כל דין נ"ט בר נ"ט הוא שהנ"ט השני כבר לא מעביר טעם ומותר לאוכלו עם בשר/חלב אך אם הוא מצריך לקלוף כדי קליפה מוכח שעבר טעם לנ"ט השני, וכך תמה עליו הבית יוסף (צה, א).

הפסיקה להלכה

השו"ע פסק כדעת רוב הראשונים- דגים שעלו, התבשלו או ניצלו בסיר בשרי הנקי מכל שמנונית מותר לאוכלם בכותח מכיוון שיש כאן נ"ט בר נ"ט. הבשר בסיר, הסיר בדגים ואת הדגים מותר לאכול עם חלב, אך אם יש ממשות כל שהיא של בשר יהיה אסור לאוכלם עם חלב אלא אם כן יהיה פי 60 בדגים (כדין תערובת רגילה).

הרמ"א פסק לכתחילה כדעת ריב"ן- עליה של דגים בכלי בשרי מותר לאוכלם עם חלב ואפילו שניהם רותחים, אך צליה ובישול אסורים. בדיעבד גם צלייה ובישול יהיו מותרים (כדעת רוב הראשונים).

ולאכול את הדגים בכלים חלביים מודה הרמ"א שמותר לכתחילה.