תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

נותן טעם בר נותן טעם (דגים שעלו בקערה)

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
בבלי:חולין קיא ב
רמב"ם:מאכלות אסורות ט כג
שולחן ערוך:יורה דעה צה א

מהו נותן טעם[עריכה | עריכת קוד מקור]

כל מאכל חם פולט מטעמו החוצה, ישנם מאכלים שאסורים באכילה כגון חֵלֶב או טריפה ואם כשהם היו חמים הונחו לידם מאכלים אחרים, המאכלים השניים קיבלו טעם מהאיסור (ויהיו אסורים בעצמם, אלא אם יש מספיק במאכל הכשר כדי לבטל את האיסור, עיין ביטול בשישים).

יש גם מאכלים שמותרים באכילה (בשר, חלב) אך אם יועברו טעמים מאחד לשני יאסרו באכילה ואף אם יהיה גורם אחד מתווך בניהם (כגון סיר או מאכל פרווה) יאסרו באכילה.

סוגייתנו עוסקת במקרה שבו היו שני גורמים מתווכים בין המאכלים שאחד כלי והשני מאכל.

מקור הדין בגמ'[עריכה | עריכת קוד מקור]

גמ' (חולין קיא, ב) נחלקו רב ושמואל במקרה של דגים שעלו בקערה בשרית האם מותר לאוכלם בכותח (במאכל חלבי).

רב אמר אסור- נותן טעם.

שמואל אמר מותר- נותן טעם בן נותן טעם (נ"ט בר נ"ט).

והגמ' הכריעה כדעת שמואל.

נ"ט בר נ"ט באיסורים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבואר בדברי הר"ן שהובא בב"י (יו"ד צה) שכל דין נ"ט בר נ"ט הוא דדוקא בדבר שעדיין הוא היתר, כגון טעם בשר, שכל זמן שאינו מעורב בחלב אינו אוסר, ובזה אמרי' דאין כח בטעם שני לאסור החלב. אבל באיסורים כגון נבילות וטריפות אפילו טעם רביעי וחמישי אסור. וד"ז מוסכם בכל הראשונים, ולראשונים שאמרי' חתיכה נעשית נבילה בכל האיסורים, א"כ בלא"ה יש לאסור נ"ט בר נ"ט דאיסורא [ונחלקו הראשונים אם חמץ שנבלע לפני פסח חשיב כנ"ט בר נ"ט דהיתרא או כנ"ט בר נ"ט דאיסורא]

בנתבשלו או נצלו[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקרה שעליו מדברת הגמ': בישלו בשר בסיר בשרי ואחר כך העבירו אותו לקערה, אחרי ניקיון הקערה, הכניסו לתוכה דגים שגמרו להיצלות (חמים) ואת אותם דגים רוצים לאכול עם מאכל חלבי.

כתב רש"י (חולין קיא, ב) ד"ה נ"ט בר נ"ט- "אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה ... אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר."

יוצא שעל פי הפשט רב ושמואל חולקים רק כשהדגים עלו בקערה שקיבלה טעם מהבשר (רק כשיש 2 נטי"ם).

דעת רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

ריב"ן בשמו - דווקא אם עלו הדגים מהצלי לקערה התיר שמואל. אבל אם התבשלו הדגים בסיר בשרי אסור. כך הובא מקרה לפני ריב"ן, לגבי ביצים שהתבשלו בקערה חלבית ואסר להכניסם לתבשיל בשרי.

והוסיף לבאר הרא"ש בדעתו שגם כשעלו לקערה יש נתינת טעם חלש (כדי קליפה) ורק כך התירו חכמים נ"ט בר נ"ט, אך בנתינת טעם חזק אסרו.

ראיות לשיטתו

ראיה 1: הגמרא בהמשך הסוגיא (קיב, א) אומרת סכין שחתך איתו בשר ואח"כ חתך איתו צנון, אסור לאכול את הצנון עם חלב. מסביר רש"י שלמרות שזה נ"ט בר נ"ט (בשר בסכין, סכין בצנון והצנון בחלב) כיוון שהצנון חריף, הוא אסור (קיבל טעם חזק של בשר).

מדייק מכך שאם הצנון שחתכו אסור, כ"ש שבבישול ייאסר התבשיל.

ראיה 2: הגמ' בפסחים (ל, ב) אומרת שאסור לשמן את התנור באליה ולאפות בו לחם (שמא יאכל עם חלב). אם אפה את הלחם, נאסר הלחם באכילה. משום כשמנקים את התנור הוא מתנקה אך לא נשארת השמנוניות הבלועה בו, כדי שיתנקה לגמרי צריך להסיק את התנור, יוצא שיש כאן נ"ט בר נ"ט. ולכאורה אם נ"ט בר נ"ט מותר בבישול (או במקרה שלנו אפיה) מדוע לא מספיק ניקוי? הרי השומן נתן טעם בתנור והתנור בלחם, זה נ"ט בר נ"ט קלאסי. מוכח שנ"ט בר נ"ט בבישול אסור.


תוספות - דברי ריב"ן אינם פשט רש"י, שכן כתב (הובא לעיל) שלכו"ע דג שבושל עם בשר, או חלב שבושל בסיר בשרי, אסורים באכילה. מדבריו משמע שאין הבדל בין דגים שעלו לבין דגים שהתבשלו בסיר בשרי, כלומר דווקא כשזה נותן טעם אחד אסור, אבל לבשל את הדג בסיר בשרי (נ"ט בר נ"ט) מותר.

דחיית הראיות -

אחת: צנון שחתכו בסכין, רש"י כתב שיש שתי סיבות לאסור, אחת- בגלל החריפות. שתיים- שעל הסכין נשאר לעתים שמנונית. כשהביא את הראיה שנייה אמר ועוד שמתוך כך מובן ששתי הסיבות נצרכות, ולפי זה אם אין שמנוניות על הסכין הדין שמותר.

שתיים: תנור ששומן באליה, מסביר ר"ת שהשמנונית של השומן יורדת אך ורק על ידי הסקת התנור. יוצא שאין שום משמעות לניקיון התנור בלי הסקתו, משום כך אסור שהרי זה בשר שנתן טעם בלחם.

שיטת הרא"ש ודעימיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הביא הרא"ש (חולין ח, כט-ל) בשם בעל התרומה שיש חילוק בין בישול לצלייה: בישול מותר, צלייה אסור. טעמו הוא שכיוון שבבישול יש נ"ט שלישי והם המים, הותר הבישול (הבשר נותן טעם בסיר, הסיר במים, המים בדגים). ואע"פ שיתכן שהירק נוגע בסיר עצמו (ואז יש רק שני נטי"ם) מ"מ רוב הטעם מתפשט במים וכן הירק יכול לקבל טעם רק בגלל שהמים רותחים. אך בצלייה אין נ"ט שלישי לכן אסור. וכ"כ הטור, סמ"ג, וסמ"ק.

והוסיף הרא"ש בשם התוס' שהמקרה שעליו דיברה הגמ' הוא שהדגים חמים והקערה קרה, או שהדגים קרים והקערה חמה, (אין זה משנה מי החם ומי הקר). ולמרות שיש מחלוקת (פסחים עו.) האם תתאה גבר או עילאה גבר, לכו"ע יש מעבר טעם כדי קליפה (עובי קליפת המאכל, כ-2 מ"מ) מאחד לשני. ואע"פ כן לא מצאנו שהצריכו להוריד את הקליפה.

אולם הסמ"ג (ספר מצוות גדול לאוין קמ-קמא) והסמ"ק (ספר המצוות קטן רי'ג ד'ה ודגים) סוברים שדגים שעלו לקערה, מותר לאוכלם עם חלב אף אם הקערה והדגים היו חמים.

ונראה שהסיבה לחלק בין עליה, בישול וצלייה כיוון שבעליה הכלי אינו על האש, מספיק רק שני נטי"ם אולם בישול וצלייה שהכלי על האש צריך נ"ט שלישי, ולכן, בבישול שהמים הם הנ"ט השלישי מותר לאכול את הדגים בחלב, אולם בצלי שאין נ"ט שלישי נאסרו הדגים עם חלב.

והוסיף הבי"ו שמ"מ גם הרא"ש יתיר בעליה של דג חם לקערה חמה אם יש רוטב לדג שכן זה לא יותר חמור מבישול שבו יש רוטב והתירו הרא"ש.

התוספות (חולין קיא, ב) מוכיח דלא כהרא"ש שסובר שמחמת המים הטעם שבדגים או הביצים הם טעם שלישי מהגמ' (עבודה זרה עו,א) שמדמה את בישול קרבן שלמים באותו סיר שבישלו בו קרבן חטאת לשיפוד ואסכלה, ואם נאמר שבבישול הטעם בבשר הוא שלישי אין לדמות לשיפוד ששם זה בלא מים, ובהכרח שמים אינם גורמים לטעם להיחשב כשלישי.

שיטת הרשב"א ודעימיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרשב"א כתב שדגים שהתבשלו בסיר בשרי מותר לאוכלם עם חלב ולא חילק כלל בין בישול לצלייה, וכן לא חילקו הר"ן, ראבי"ה, מרדכי, ר"ת, ר"י, הגהות אשרי וכך משמע לבי"ו בדעת רש"י.

וכתב הבי"ו שיוצא לפי דעתם אין הבדל בין עליה, בישול, צלייה בסיר בשרי והדגים מותרים בחלב. שאם היו מחלקים בין בישול לצלייה לא היו משאירים דבריהם סתומים.

דעת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם כתב (מאכלות אסורות ט') שדגים שהתבשלו בקערה של בשר מותרים לאוכלם עם חלב, דגים שניצלו עם בשר אסור לאוכלם עם חלב.

והתקשה הטור בדבריו, שכן בתחילת דבריו מדיוק שדווקא דגים שהתבשלו בקערה בשרית מותר, אבל דגים שניצלו בקערה בשרית יהיה אסור. מסוף דבריו משמע שדווקא דגים שנצלו עם בשר אסור, אבל דגים שניצלו בקערה בשרית מותר.

והסבירו הבי"ו שהרמב"ם לא חילק בין בישול לצלייה כלל כדעת רוב הראשונים. ומה שכתב לגבי דגים שצלאם עם בשר נאסרו בחלב, הוא לעניין אחר. לדין ריחא, ששני מאכלים שנאפו ביחד מעבירים טעם אחד לשני (ע"י ריחא). וכ"כ בהגהות מימוניות

שיטת רבינו ירוחם[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב ר' ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב טו חלק ה) נ"ט בר נ"ט מותר רק בעלייה ואילו בבישול וצלייה צריך שלושה נטי"ם.

לכן תבשיל שהתבשל בקדרה של בשר כיוון שאוכלים את כל התכולה יש רק שני נטי"ם, בשר- סיר- תבשיל, שאותו אין לאכול עם חלב.

לעומת זאת אם בישלו ירקות בסיר חלבי כיוון שאוכלים רק את הירקות יש שלושה נותני טעם, חלב-סיר-מים-ירקות מותר לאכול את הירקות עם בשר.(ובתנאי שלא תיכננו לאוכלם עם חלב)

והוסיף רבינו ירוחם וחידש שדגים רותחים שעלו בקערה קרה או דגים קרים בקערה רותחת צריך לקלוף כדי קליפה

והקשה על שיטתו הבי"ו, שלוש קושיות:

א. לפי דבריו אין חידוש בדין נ"ט בר נ"ט, זהו הדין הפשוט שצריך להסיר עד היכן שקיבל את טעם האיסור ואין הבדל בין נ"ט אחד לשני נטי"ם.

ב. על פי ההסבר של רבינו ירוחם לא מובנת שיטת רב שאסר בנ"ט בר נ"ט, הרי שאפשר להסיר עד היכן שהדג קיבל טעם (ואין טעם איסור בדג) ומדוע ייאסר לאוכלם בחלב?

ג. אפילו אם נאמר שכשהקערה חמה היא אוסרת בכדי קליפה, יוצא שכל המחלוקת בין רב לשמואל הוא עד כמה צריך להסיר, וזה לא נראה כלל מדברי הגמ'.

הפסיקה להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

השו"ע (יורה דעה צה, א) פסק כדעת רוב הראשונים- דגים שעלו, התבשלו או ניצלו בקדרה בשרית הנקיה מכל שמנונית מותר לאוכלם בכותח, מדין נ"ט בר נ"ט. הבשר בקדרה, הקדרה בדגים והדגים עם חלב.

אך אם יש ממשות כל שהיא של בשר יהיה אסור לאוכלם עם חלב, אלא אם כן יהיה פי 60 בדגים (כדין תערובת רגילה).

הרמ"א (יורה דעה צה, ב) פסק לכתחילה כדעת ריב"ן- עליה של דגים בכלי בשרי מותר לאוכלם עם חלב ואפילו שניהם רותחים, אך צליה ובישול אסורים. בדיעבד גם צלייה ובישול יהיו מותרים (כדעת רוב הראשונים).

ולאכול את הדגים בכלים חלביים, או כשהתבשלו בכלי שאינו בן יומו, מודה הרמ"א שמותר לכתחילה.

יצירת נ"ט בר נ"ט לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישנה מחלוקת ראשונים האם מותר לעשות נ"ט בר נ"ט לכתחילה.

דעת הסמ"ק שנ"ט בר נ"ט אסור לבשל בכלי הראשון לכתחילה וסברתו שהגמ' נקטה לשון דיעבד (דגים שעלו בקערה) וכ"פ הגה"מ, רבינו ירוחם וספר התרומה אליבא דהרמ"א.

ודעת ספר התרומה אליבא דהב"י שנ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה[1]

בבדק הבית כתב רבי יוסף קארו שמותר לכתחילה לעשות נ"ט בר נ"ט[2], ובשולחן ערוך (יורה דעה צה, א) כתב בלשון דיעבד (היינו אם כבר בושל).

ונחלקו האחרונים מה פסיקתו, האם מותר לתכנן זאת מראש (כדבריו בבד"ה) או רק אם כבר התבשלו (כלשונו בשו"ע).

הש"ך פסק כמשמע בשולחן ערוך שרק אם בושל.

והרב עובדיה יוסף (יביע אומר ט,ד) כתב שאומנם בשו"ע משמע שלכתחילה אסור, אך מכיוון שבבדק הבית כתב להתיר. משמע שחזר בו ויש להתיר. ובשו"ע רק כתב את לשון הגמ' והראשונים כדרכו במקומות רבים.

והרמ"א כתב בדרכי משה לגבי עליה של דגים בקערה (שאותם הוא מתיר עם חלב) שזה רק אם עלו אבל לתכנן מראש אסור. (ובישול וצלייה, שלשיטת הרמ"א חוששים שזה לא נ"ט בר נ"ט, מותר בדיעבד רק אם עירבב כבר עם החלב).

פרטי דינים בנ"ט בר נ"ט[עריכה | עריכת קוד מקור]

נ"ט בר נ"ט בחריף[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבואר בדברי הרמ"א דלא אמרי' נ"ט בר נ"ט בדבר חריף, כגון שבשל דבר חריף בכלי בשרי ואח"כ רוצה לאכלו בחלב, ומבואר ברמ"א דד"ז אמור אפילו בכלי שאינו ב"י, ונמצא דדבר חריף חמור בג' דברים: [א] משוה לנ"ט בר נ"ט כטעם ראשון [ב] משוה לטעם פגום דאינו ב"י כאלו הוא ב"י [ג] ועוד יש חומרא דדבר חריף שבולע הוא אפילו בצונן ע"י דוחק הסכין. ומבואר ברמ"א דמטעמים אלו אסור אפילו בדיעבד . ובפ"ת סק"ד הביא דברי מקום שמואל דסבירא ליה דגם דבר חריף מותר בנ"ט בר נ"ט ע"י בישול, [וכל מה שהחמירו בדבר חריף בענין נ"ט בר נ"ט הוא בחיתוך סכין כמבואר בסי' צו] אך מסקנתו דדבר חריף גמור אין להקל כנגד הרמ"א מאחר שכן המנהג, אבל בדבר שיש ספק או מחלוקת אם מקרי דבר חריף [עי' סי' צ"ו] יש להקל בנ"ט בר נ"ט.

נ"ט בר נ"ט בזמן הבישול[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת החוות דעת [הו"ד בפ"ת] דלא אמרי' נ"ט בר נ"ט אם הוא בזמן הבישול. כגון שבשעת בישול הפרוה בסיר נפלה טיפת חלב על הסיר כנגד מקום גובה המים, והטעם דבכה"ג כיון דמחמירים לומר דהחלב מפעפע חשיב כאלו נפל החלב לתוך המים ממש, הוי כנתינת טעם מן החלב למים ללא הכלי וכן הסתפק רבי עקיבא אייגר (בחידושיו למסכת חולין קיא, ב). ובשו"ת בית אפרים חולק עליו. ועי' ערוה"ש.

נ"ט בר נ"ט באוכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

ספר התרומה (הלכות איסור והיתר, סימן סא) דן לומר שכל ההיתר של נ"ט בר נ"ט הוא רק במעבר בכלי ולא באוכל, כגון אם בשל תפו"א עם בשר, ואח"כ בשל התפו"א עם דגים, אסור לאכול הדגים עם חלב וכן נקט השערי דורא (סימן ס) ופסק כן הפמ"ג ובפ"ת הביא דבתשובת שם אריה השיג עליו, ועי' ערוה"ש ס"ג דהסכים לדברי הפמ"ג ובאר דכל מה שטעם שני נקלש הוא רק מחמת בליעת הכלי אך טעם באוכל אינו נקלש.

הדחת כלי בשרי עם חלבי[עריכה | עריכת קוד מקור]

בדין זה יש לחלק כל נדון לכמה פרטים [א] כלי מקונח וכלי מלוכלך [ב] בן יומו ואינו בן יומו [ג] כלי ראשון, כלי שני ועירוי מכלי שני [ד] חום המים, ובפרט זה העיקר להלכה דבעינן יש סולדת בו דבפחות מזה נקטי' דאין אוסר. ודין זה כולל ב' ציורים [א] הדחת כלי בשרי בתוך כלי חלבי [ב] הדחת כלי חלבי וכלי בשרי יחד בתוך יורה אחת. ויש קצת חילוק ביניהם מחמת המציאות.

דעת ספר התרומות והרא"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים באופן שמדיח כלי בשרי עם כלי חלבי ושניהם בני יומן, ושניהם נקיים, דדעת הרא"ש דהכל מותר אך דעת ספר התרומה דהכל נאסר. ויש להדגיש דמחלוקתם הוא דוקא באופן זה [א] שני הכלים נקיים [ב] שניהם בני יומן [ג] שני הכלים נוגעים בו זמנית במים הרותחים [וכשמדיח כלי בשרי בתוך כלי חלבי או איפכא תמיד הוא באופן זה, אך באופן שמדיח כלי בשרי וחלבי בתוך כלי יתכן גם ציור של בזה אחר זה]. וכשחסר אחד מתנאים אלו לא פליגי ויתבאר לקמן הדין בכל מקרה.

ושורש המחלוקת הוא האם לדון ציור זה כנ"ט בר נ"ט, דהבשר נתן טעם בכלי, והכלי נותן טעם במים, ועדיין הוא היתר. או שנדון זה לא חשיב כנ"ט בר נ"ט אלא כטעם שני בחלב [שנתבאר לעיל שאסור, שהרי נולד באיסור], מחמת שתי סיבות [א] יש מגע ישיר בין הכלי הבשרי לכלי החלבי כמובא בב"י בשם תוס' [ב] [גם אם אין מגע בין הכלים] היות ושני הטעמים יוצאים כאחד לתוך המים מתערבים מיד ופוגעים זב"ז [ולא שנותנים תחלה טעם במים ואח"כ פוגעים], ומעתה נעשים נבילה, ואח"כ אוסרים את הכלים. עי' בתוס' בטעמו השני שהובא בב"י, וביתר ביאור בש"ך סק"ה בשם הר"ן [ג] הר"ן מעלה צד נוסף שאף שהכלים לא נגעו זה בזה, טעם הבשר פגש בטעם החלב ושלא באמצעות המים. ודבריו צריכים ביאור.
ולהלכה פסק השו"ע כדעת הרא"ש, אך הרמ"א פסק כדעת סה"ת. ועתה יתבארו האופנים בהם אין מחלוקת:

[א] בזה אחר זה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הנה כל הטעם להחמיר בזה הוא דוקא באופן ששני הכלים מפליטים בו זמנית את טעמם לתוך המים, אך באופן שהפליטה היא בזה אחר זה הוי כמו כל נ"ט בר נ"ט דמותר [ולענין אם מותר לכתחילה תלוי במה שנתבאר לעיל בדין נ"ט בר נ"ט בבישול] עי' ש"ך שהביא מדברי השו"ע או"ח תנ"ב דמבואר דלכתחילה מודה השו"ע דיש להחמיר שלא להדיח כלי בשרי וכלי חלבי ביחד.

[ב] אינו נקי[עריכה | עריכת קוד מקור]

כל המחלוקת הנ"ל היא באופן ששני הכלים נקיים, אך באופן שאחד הכלים אינו נקי א"כ ודאי דלא הוי נ"ט בר נ"ט שכן הטעם יוצא מן הממשות למים, והמים לחלב הבלוע בכלי. ולענין סתם כלי כתב הרא"ש דבדר"כ הכלי איננו נקי ובעי' ששים לבטלו, אא"כ ברי לו שהוא נקי. ומבואר בב"י [בבדק הבית] דדוקא במלוכלך בבשר או בשומן אך אם מלוכלך ברוטב של בשר אינו אסור, דלא כדברי הגש"ד , ועי' ערוה"ש דה"ה אם מלוכלך בתפו"א ושאר תבשילים דינו כמרק ושרי, ע"ש הטעם.

[ג] אחד אינו בן יומו[עריכה | עריכת קוד מקור]

אם אחד מהכלים אינו בן יומו ושניהם נקיים בזה לכו"ע שרי, בין הכלי הב"י ובין הכלי שאב"י, דכלי הב"י אינו נאסר דבולע רק מאב"י, דהוי טעם פגום שאינו אוסר, והכלי שאב"י ג"כ אינו נאסר שכן בציור זה אין המים נעשים נבילה, ואי מטעם הבליעה שמגיעה מהכלי הבן יומו הרי בזה לכו"ע הוי נ"ט בר נ"ט [ש"ך סק"?].

[ד-ה] מלוכלך ואב"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

אם אחד הכלים מלוכלך [באופן שאין ששים כנגדו] ואחד אינו בן יומו, תלוי בזה: אם המלוכלך הוא שאינו בן יומו הכל אסור, שכן הכלי הבן יומו בולע מהלכלוך וכן להיפך, והכל נאסר, וכמשנ"ת בביאור דברי הרא"ש אך אם הכלי המלוכלך הוא הב"י, א"כ הכלי הב"י אינו נאסר שכן בולע טעם לפגם, אך הכלי האב"י שבולע מהממשות שבכלי הב"י דינו ככלי אב"י שבשל בו מהמין השני שמבואר דינו בסי' צ"ג ס"א ובסי' צ"ד ס", והיינו שנאסר עם ב' המינים מדינא ונאסר גם לבשל בו שאר דברים [פרוה] ממנהגא [ש"ך סק" כפי שבאר הפמ"ג].

כלי שני או אין יד סולדת בו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כל מה נתבאר לעיל הוא דוקא בחום שדינו להפליט ולהבליע דהיינו: [א] בחום שהיד סולדת בו, דבפחות מחום זה אפילו בכלי ראשון שעומד על האש אינו אוסר [ב] בחום של כלי ראשון אבל בחום של כלי שני אפילו שניהם בני יומן [ומלוכלכים ] כתב הרמ"א שהכל מותר, דלהלכה אין חום כלי שני אפילו שהיד סולדת מבליע ומפליט. ולענין עירוי מכלי ראשון, יתבאר בסמוך. ואמנם כ"ה להלכה, אך בב"י כאן הביא שיטות ראשונים דיש להחמיר אף בכלי שני,

עירוי[עריכה | עריכת קוד מקור]

בנדון דעירוי יש לחלק בין ב' מקרים [א] עירוי מכלי בשרי על כלי חלבי [ב] עירוי בסתם כלי על כלי בשרי וכלי חלבי כאחד. ורמ"א החמיר בראשון והקל בשני, והאחרונים כתבו דמסתבר לומר להפך כמו שיתבאר. והנה בדין עירוי נחלקו הראשונים אם מפליט ומבליע, ואם מבשל, והאריך הש"ך בסי' ק"ה סק"ה בדינו עירוי וכן הפמ"ג במשב"ז סוסי' ס"ח. ובדר"כ נקטי' כהשיטות דערוי פליט ומבליע כדי קליפה.

עירוי מכלי בשרי על חלבי[עריכה | עריכת קוד מקור]

באופן שמערה מכלי ראשון בשרי על כלי חלבי כתב הרמ"א דאסור, דקי"ל עירוי מכלי ראשון מבליע כ"ק, והק' האחרונים דהא מ"מ הוי נ"ט בר נ"ט. ומבואר בדברי הט"ז והגר"א דמ"מ טעם השני של תוס' שייך כאן, דע"י דהעירוי מחבר בין העליון לתחתון ונבלעים הטעמים בו זמנית. וד"ז שייך רק בעירוי שלא נפסק הקילוח. ומ"מ מבואר מדברי החכמ"א [מ"ח אות י"ג] דהוא חומרא בעלמא דמעיקר הדין לא שייך בזה הטעם דתוס'.

עירוי על כלי בשרי ועל כלי חלבי[עריכה | עריכת קוד מקור]

באופן שמערה מכלי ראשון על כלי חלבי ועל כלי בשרי כתב הרמ"א בשם האו"ה להתיר, ואפילו במלוכלך, והאחרונים הק' דהא קי"ל דעירוי מבשל כ"ק ומפליט ומבליע כ"ק, ותי' הש"ך בדעת הרמ"א דכל מה דעירוי מפליט ומבליע הוא דוקא בבשר כגון תרנגולת, אבל בכלי [שהוא קשה] ל"א דמבליע ומפליט כאחד. אבל דעת הש"ך עצמו דגם בכלי מבליע ומפליט כאחד, והאו"ה שהתיר הוא משום דס"ל דגם בשאר דוכתי עירוי אינו מבשל ואינו מפליט ומבליע כאחד, אבל למאי דקי"ל דעירוי מפליט ומבליע כ"ק אסור, ולכן המערה על כלי בשרי וחלבי כאחד, אם אחד מלוכלך אסור.

עירוי בשניהם נקיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

והוסיף הש"ך דבשניהם נקיים שרי דהוי נ"ט בר נ"ט, אך האחרונים חלקו עליו ואסרו גם בזה, דהוי ממש כנדון דסה"ת, דהעירוי מפליט בו זמנית הטעם מהכלי הבשרי ומהחלבי. והפמ"ג כתב דהש"ך צירף דעת השו"ע שפסק כהרא"ש לדעת האו"ה דכלי שני אינו מפליט ומבליע.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ זה לשון ב"י: "אבל בעל התרומה כתב במפתחות דקטניות שבשל בקדרה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדרה של בשר ואפילו הקדרה בת יומא כמו דגים שעלו בקערה". ומלשונו למד ב"י שהתיר לבשל לכתחילה. אך בדרכי משה תמה על דבריו "ואני אומר כי ניים ושכיב אמר להאי מילתא דמאי אבל בעל התרומה כתב כו' שהרי גם הסמ"ק לא אמר אלא דלכתחלה אסור להעלותן בקערה כדי לאכלן עם חלב אבל אם כבר העלה פשיטא שמותר לכתחלה לאכלן עם חלב דהא לא פליג על הגמרא דקתני דמותר לאכלן בחלב".
  2. ^ דהיינו: אף בכלי הראשון התיר. כגון להעלות דגים בכלי בשרי על דעת שיאכלם אח"כ יחד עם חלב.