מתה מחמת מלאכה

מקורות
בבלי:	בבא מציעא צו ב - צז א
רמב"ם:	רמב"ם
שולחן ערוך:	שלחן ערוך שמ

סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש רגיל בחפץ שאול, יש הבדל בראשונים ובפוסקים בטעם הפטור, וממילא גם בהגדרתו וגבולותיו.
הסוגיה כעת בשלבי עריכה ראשוניים, ותערך בימים הקרובים.

הקדמה

הגמרא (ב"מ צו ב) מסתפקת האם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה הוכחש מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה מתה מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה השואל פטור מלשלם.
את סיבת הפטור אומרת הגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: השואל טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הפרה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה). מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.
נקודה נוספת הטעונה בירור היא, שבשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.

שאלת הראשונים

הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.

כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. שומר חינם שומר שכר ושוכר חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, ורשלנותם ופשיעתם בשמירה היא זו שמחייבת אותם לשלם על הנזק. לעומת זאת שואל חייב גם על אונס גמור שלא הייתה לו כל יכולת למנוע,

השיטות השונות בטעם הפטור

ישנן שלוש שיטות במפרשים בטעם הפטור ב"מתה מחמת מלאכה":

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, ומתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת פשיעת המשאיל. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם הריטב"א, הר"ן והנימוקי יוסף.

שיטת הרשב"א

הסברו של הרשב"א בנוי בשני שלבים: בהתחלה הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה.
בשלב הראשון מסביר הרשב"א למה השואל פטור על נזק צפוי שקורה מחמת המלאכה (כחש)? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל יעשה מלאכה בבהמה ("לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, הוא מחל גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן פטור במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת המלאכה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"כחש מחמת מלאכה" שהוא נזק צפוי שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"מתה מחמת מלאכה" שזה נזק לא שכיח (ראה ב"מ לד), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה וממילא אינו צריך להתנות עליו.
על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כן השואל פטור גם על נזקים שלא היה אמור לצפות מראש כמו מיתה.
נראה שתוספות (צד ב ד"ה שומר) הלך בדרכו של הרשב"א.

יש להוסיף שעפ"י דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה שבו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל המחילה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה.
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.

יש לברר האם הראשונים שלא הסבירו כמו הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.

שיטת המחנה אפרים

המחנה אפרים (שאלה ד) מעלה אפשרות נוספת. גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה זה מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת פשיעת המשאיל, המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה מקח טעות! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.
הסבר זה אומר גם רבינו יוסף בכור שור בפירושו לתורה (שמות כב יג).

יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: כאשר הבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, השואל יהיה פטור לשיטת המחנה אפרים גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת לפי הרמב"ן ולפי הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל ומחילת המשאיל.

מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.

הגדרת "מחמת מלאכה"

יש לברר איזה נזק נחשב "מחמת מלאכה"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע בשעת המלאכה שאם המלאכה לא הייתה נעשית הנזק היה נמנע, או שרק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה עצמה נחשב "מחמת מלאכה"?
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים שראינו בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת פשיעת המשאיל שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל, השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.

הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלושה מהן:

א. הטור (חושן משפט שמ) דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרך זו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או שמא לא? הטור מביא בכך מחלוקת: הרמ"ה פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. הרא"ש חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו לא להגדיר נזק שכזה כנזק "מחמת מלאכה" משום שאף אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק במקרה בו השודדים בדרך בה הייתה המלאכה, וכיוון שאין קשר בין הנזק למלאכה, השואל חייב לשלם.

[להוסיף את ביאור המחלוקת כפשוטם של דברים] ואת פסק השולחן ערוך?

המחנה אפרים (שאלה ד) אומר שכל הדיון בטור הוא רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה, שהרי במקרה של הטור המשאיל לא פשע כלל ולא מחמת פשיעתו באו השודדים, ואם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שמקרה זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם הש"ך (שמ ה), וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב, ואין זה "מתה מחמת מלאכה".

ב. מקרה דומה מובא בתרומת הדשן (שכח) והביאו הסמ"ע (שמ ח). בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין כדי להלחם בשונאים שבאו על העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין.
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן הש"ך (שמ ו) חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.

ג. מסופר שר' זלמן מווילנא אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א, שאל ספר תנא דבי אליהו לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר במנחת אלעזר (ח"ד ע), בשואל ומשיב (מהדורה תליתאה ח"ב קעה), וביביע אומר (ח"ב חו"מ ז). סיפור דומה סיפר הרב עובדיה יוסף שהרב אברהם שפירא שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א יהיה פטור. אכן המחנה אפרים דן במקרה שספר בלה והוא אומר שהדבר יהיה תלוי במחלוקת הראשונים.
יש להעיר שיש שבשאלת ספרי קודש נחלקו הפוסקים אם השואל חייב באונסים או רק בגנבה ואבידה כשואל ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.