מתה מחמת מלאכה

מקורות
בבלי:	בבא מציעא צו ב - צז א
רמב"ם:	רמב"ם
שולחן ערוך:	שלחן ערוך שמ

כותרת

ם מהלך הגמרא. בתחילה סברה הגמרא שרק על כחש יש סיבה לפטור בגלל המחילה, ולא על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה, ולמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. לפי הרמב"ן עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, א"כ מדוע בהווא אמינא חילקה הגמרא? על שאלה זו נענה בהמשך. נראה שתוספות (צד: ד"ה שומר) מסביר כרשב"א. תוספות שואל מדוע במשנה "ארבעה שומרים הם" (צג.) נאמר ש"שואל משלם את הכל", הרי הוא פטור במתה מחמת מלאכה? ועונה התוספות: "השואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה, אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור". תוספות מסביר שבמתה מחמת מלאכה פטור בגלל שכשאדם שואל חפץ, בכלל השאלה קיים גם פטור על מתה מחמת מלאכה, ולכאורה כוונתו שפטור זה הוא מטעם מחילת המשאיל, כדברי הרשב"א. יש לברר האם הראשונים שלא הסבירו כמו הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שחלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה), ונברר זאת בהמשך המאמר.

=== ג. שיטת המחנה אפרים

===

המחנה אפרים (שאלה ד) מעלה אפשרות נוספת. גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה זה מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת פשיעת המשאיל, המחנ"א אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה מקח טעות! שהרי הוא התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, לפי זה מתברר שהשואל כלל אינו שואל, וממילא הוא פטור מאונסים. הסבר זה אומר גם הבכור שור על התורה (שמות כב,יג): "מתה מחמת מלאכה היינו טעמא דפטור, דאמר ליה - לאו לאותובה בכילתא שאילתא. דאדעת כן לא שאלה, והוא עצמו לא השאילה לו אלא כדי לעשות בה מלאכתו. וכיון דאינה יכולה לעשותה, איגלאי מילתא דלאו שואל הוא עליה ופטור". יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שדבר כזה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו, כלשון הגמרא (ב"מ יד:) "חייתא דקטרי סברת וקבלת!". נכון שיש כאן פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, אך לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רוב מוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנ"א .

=== סיכום

===

ראינו שלושה הסברים בטעם דין "מתה מחמת מלאכה": א. פשיעת המשאיל (רמב"ן). ב. מחילת המשאיל (רשב"א). ג. מקח טעות. המשותף לכל שלושת ההסברים הוא, שלפי כולם סיבת הפטור אינה בגלל שהשואל מצד עצמו פטור בנזק שמחמת המלאכה, אלא מסיבות חיצוניות - פשיעת המשאיל, מחילת המשאיל או מקח טעות, וזה כמו שאמרנו שהפטור הוא פטור חיצוני ולכן אינו מופיע בפרשיית שומרים. מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנ"א, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהם השיטות העיקריות בראשונים ובהם עסקו הפוסקים.

== הגדרת "מחמת מלאכה"

==

בתחילת הדברים נשאלה השאלה: מה מוגדר "מחמת מלאכה", האם כל נזק שקורה בשעת המלאכה ואם לא הייתה נעשית המלאכה היה נמנע, או רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה עצמה? פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לפי הרמב"ן בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת פשיעת המשאיל והמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה, אך על דברים שלא קרו מפשיעת המשאיל, השואל חייב אף שאירעו מחמת המלאכה. לפי הרשב"א כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה. לפי זה במקרים שהבאנו בראשית המאמר (תאונה, זריקת אבנים) תהיה מחלוקת בין הרמב"ן לרשב"א: לשיטת הרמב"ן השואל חייב כיון שהנזק לא בא מפשיעת המשאיל ואין סיבה לומר שהשואל פטור, ולשיטת הרשב"א לכאורה גם כאן שייכת סברת המחילה, והשואל פטור. מקרה דומה מופיע בטור בסימן שמ: "כתב הרמ"ה: מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה, כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה... שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה. וא"א הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה... שאף בלא מלאכה אפשר שתיאנס ממנו, הלכך חייב". נחלקו הרמ"ה והרא"ש אם שואל חייב לשלם על בהמה שנלקחה ע"י ליסטים (מקביל לזריקת אבנים ע"י מחבלים), הרמ"ה סובר שפטור כי זה מחמת מלאכה והרא"ש מחייב. מהטור נראה שגם הרא"ש מסכים לרמ"ה בעיקרון והוא חולק רק בשאלה האם מקרה זה הוא באמת "מחמת מלאכה", ואומר הרא"ש שאין זה נכון לומר שליסטים נמצאים דווקא בדרך והנזק ארע מחמת המלאכה, ולדעתו גם אם היתה הבהמה נשארת בכילה שבבית היו הליסטים מגיעים ולוקחים את הבהמה, לכן אין זה מתה מחמת מלאכה. אולם המחנה אפרים אומר שלשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל ולא מחמת פשיעתו באו הליסטים, ואם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שמקרה זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם הש"ך (שמ,ה), וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השו"ע ופוסק שבנטלוה ליסטים השואל חייב, ואין זה מתה מחמת מלאכה. מקרה דומה מובא בתרומת הדשן (שכח, הובא בסמ"ע שמ,ח). הוא דן במקרה שאדם שאל כלי זין כדי להלחם בשונאים שבאו על העיר, והשונאים נצחו ולקחו את כלי הזין לעצמם, האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כמתה מחמת מלאכה. גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, לכאורה לפי הרמב"ן השואל צריך להתחייב, אם כן יוצא שתרומת הדשן שפוטר סובר כרשב"א שטעם הפטור הוא מחילת המשאיל, וסברא זו שייכת גם במקרה זה. אכן הש"ך (שמ,ו) חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, משום שהוא פוסק כשיטת הרמב"ן.

== שיטת הרמב"ן בכחש מחמת מלאכה

==

מפורסם הסיפור שמרן הגר"א שפירא זצ"ל שאל ספר מהרב עובדיה יוסף זצ"ל, והחזירו לאחר זמן כשהוא בלוי, ואמר הגר"א שפירא שהוא פטור מלשלם כי זה מתה מחמת מלאכה. סיפור דומה מסופר על הגאון ר' זלמן מווילנא אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א, ששאל ספר לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ופטר את עצמו מלשלם בטענה של מתה מחמת מלאכה . לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום צד של פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת המחילה, א"כ לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א יהיה פטור. אכן המחנה אפרים דן במקרה שספר בלה והוא אומר שהדבר יהיה תלוי במחלוקת הראשונים. לפי זה יש לשאול מדוע לא חששו תלמידי חכמים אלו לשיטת הרמב"ן שכמוהו מכריע הש"ך? ולמה פטרו עצמם מלשלם בטענת מתה מחמת מלאכה ? שאלה דומה יש לשאול על השולחן ערוך. השו"ע (שמ,ג) פסק כדברי הרמ"ה בדיון של נטלוה ליסטים, א"כ לכאורה הוא סובר שטעם הפטור הוא כרשב"א כפי שהוסבר לעיל. אך בבית יוסף מובא רק טעמו של הרמב"ן, משמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. א"כ קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן? כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א במצבים מסוימים, שאף שהמשאיל לא פשע, השואל יפטר מצד מתה מחמת מלאכה, ובמקרים שהבאנו לא תהיה מחלוקת ולכולי עלמא פטור. הפתרון לכך הוא החילוק שבגמרא בין כחש מחמת מלאכה למיתה מחמת מלאכה. לעיל בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא נזק צפוי ומיתה היא נזק שאינו צפוי, והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. נראה לומר, שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של כחש מודה הרמב"ן שפטור בגלל שלא התנה, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל במיתה מחמת מלאכה (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם. על פי זה ניתן לענות על שתי השאלות ששאלנו: בשאלת ספרים ובנטלוה ליסטים הנזק הוא צפוי והמשאיל היה אמור להתנות עליו, זאת משום שספר רגיל להתבלות ע"י השימוש בו, וגם לגבי ליסטים צריך לומר שמדובר במקום שליסטים מצויים בדרכים, כאן גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור. רק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א . לפי זה גם דברי הש"ך שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין אינו מוסכם על הרמב"ן, אינם מוכרחים, משום שגם במקרה זה לכאורה הנזק צפוי, והמשאיל היה צריך להתנות וגם לשיטת הרמב"ן שייכת סברת מחילה. לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל שאלנו כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בגמרא, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל? לפי המתבאר כעת, שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא. בתחילה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שלא שייכת סברת המחילה לפי הרמב"ן (כי הנזק לא צפוי) השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.

== ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו

==

תוספות במסכת בבא קמא (י. ד"ה כגון) בסוגיית "חמשה שישבו על ספסל", דן האם אנשים שיושבים על ספסל שמונח לשימוש הציבור חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? מביא בכך התוספות מחלוקת ראשונים: "מפרש רשב"ם... שלסתם בני אדם הוא (הספסל) שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה, אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו... ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו. והרב רבי עזריאל חייב לשלם". רשב"ם מפרש, שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, ור' עזריאל חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת וכי הוא חולק על הפטור ב"מתה מחמת מלאכה"? נראה שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וזה בדיוק המקרה של ספסל שהרי אי אפשר לומר שבעל הספסל פשע, שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה, ורק אחר זמן הספסל התקלקל, על כן סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת רשב"ם סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן סובר רשב"ם שהיושב על הספסל פטור מלשלם . יש להעיר, שלפי מה שנתבאר לעיל שגם הרמב"ן מודה לרשב"א בנזקים צפויים, נצטרך לומר שרבי עזריאל סובר ששבירת ספסל היא נזק לא צפוי, ולכן ללא פשיעת המשאיל השואל יתחייב לשלם. עד עתה התייחסנו למקרה של ספסל כשאלה רגילה, אך יש להעיר שכלל לא ברור שבמקרה זה היושב על הספסל מוגדר כשואל, זאת משום שתי סיבות: א. כדי להיות שואל צריך לבצע פעולת קניין, ואדם שישב על ספסל לא ביצע כל פעולת קניין, ולכן לכאורה לא חלים עליו דיני שאלה. אומנם יתכן שעצם מעשה הישיבה נחשבת למעשה קניין, שכן הנתיבות (שמ,ח) אומר ששימוש בחפץ נחשב למעשה קניין לגבי שומרים. ב. כיון שהמשאיל לא מקפיד על השימוש בספסל, אפשר לומר שהוא כלל לא מתכון שהמשתמש יהפך להיות שומר של הספסל, אלא שהוא מרשה להשתמש בחפציו גם ללא קבלת שמירה. הרי זה כאדם שנכנס לבית חברו והתיישב על כסא, ברור שלא נאמר שהוא מוגדר כשומר על הכסא עליו הוא יושב? משום שבעל הבית הרשה לו להיכנס והוא משתמש בחפציו של בית הבית ברשותו, וכך אפשר לומר גם לגבי ספסל. מדברי הרא"ש (ב"ק פרק א סימן י) משמע שאין על היושב דין שואל: "סתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל הנכנס לחצר ואין אדם מקפיד על כך, והוה ליה כשואל שפטור כשמתה הבהמה מחמת מלאכה". נראה מדברי הרא"ש שהוא דומה לשואל בכך שהוא פטור על מתה מחמת מלאכה, אך אין עליו דיני שואל, וכנראה שהרא"ש מקבל לפחות אחת מהבעיות שהעלנו בהגדרת היושב על הספסל כשואל . אם נאמר שדיני שואל לא חלים על היושב על הספסל, צריך לומר שרבי עזריאל מחייב את היושב לשלם מדין אדם המזיק שהרי מדין שואל לא שייך לחייב. אך אם כן, לכאורה לא מובן מה הקשר בין פטור "מתה מחמת מלאכה" שמצינו בשואל, לאדם המזיק? לפי מה שהתבאר בתחילת המאמר, שפטור מתה מחמת מלאכה אינו קשור ל"פרשיית שומרים", והוא נובע מסברות חיצוניות אותם ביררנו במהלך המאמר, מובן כיצד לוקח הרא"ש את הפטור של "מתה מחמת מלאכה" משואל לאדם המזיק, שהרי סברת מחילה שייכת גם באדם המזיק כמו בשואל ואין סיבה לחלק ביניהם, ולכן אומר הרא"ש שכיון שמתה מחמת מלאכה סברת המחילה גורמת לכך שהיושב על הספסל אינו חייב מדין אדם המזיק. אך קשה, שאם כל סיבת החיוב היא מטעם אדם המזיק, לא מובן למה צריך הרא"ש לפטור מצד "מחמת מלאכה", הרי לשיטת הרא"ש בבבא קמא (פרק ג, סימן א) אדם המזיק פטור באונס גמור, א"כ מדוע צריך הרא"ש להגיע ל"מתה מחמת מלאכה", ולא אומר שפטור בגלל שזה אונס גמור? צריך לומר שהרא"ש סבור ששבירת הספסל לא מוגדרת כאונס גמור אלא כאונס כעין אבידה שאדם המזיק חייב עליו, ולכן ללא הסברא שבמתה מחמת מלאכה פטור מצד מחילה היה השובר חייב לשלם מדין אדם המזיק.

== גניבה ואבידה מחמת מלאכה

==

יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין מתה מחמת מלאכה, האם דווקא אונס גמור שאי אפשר למנוע או אונס כעין גניבה ואבידה? הדברי משפט (אויערבאך) בסימן שמ מביא שבשו"ת פרח מטה אהרון (ב,קטו) הסתפק בזה, ונטה לומר שרק על אונס גמור שואל פטור כשמתה מחמת מלאכה, ולא באונס שאינו גמור. לעומת זאת הקצות (שח,ג) דן על מתה מחמת מלאכה בשוכר, ושוכר הלא חייב רק על גניבה ואבידה ובכל זאת פוטר אותו הקצות מצד מתה מחמת מלאכה, ומוכח מהקצות שגם באונס כעין גניבה ואבידה פטור כשאירע מחמת מלאכה. כן כותב גם הנתיבות (שמ,ה) שגם במקרה שנגנבה מחמת מלאכה פטור. גם מדברי הרא"ש הנזכרים לעיל מוכח כשיטת הקצות והנתיבות, שהפטור במתה מחמת מלאכה הוא גם כשמתה באונס שאינו גמור. לפי מה שהוסבר קודם, הרא"ש עוסק כשהספסל נשבר באונס כעין אבידה, ובכל זאת הוא אומר שזה נכלל בפטור של מתה מחמת מלאכה, אף על פי שאין כאן אונס גמור. כך מפורש בשו"ת הרא"ש (צב,א) שפטור מתה מחמת מלאכה שייך גם בשוכר שחייב רק על גניבה ואבידה. נראה להוכיח מהרמ"ה והשו"ע שהובאו לעיל שכדי להיכנס לגדר "מתה מחמת מלאכה" צריך אונס גמור, הרמ"ה והשו"ע אומרים שכשליסטים באו "ואנסוה ממנו" פטור בגלל שזה קרה מחמת המלאכה, משמע שרק בגלל שיש כאן אונס גמור (ליסטים מזוין) פטור ואם זו הייתה גניבה רגילה היה חייב אף שזה מחמת מלאכה. הנתיבות (שמ,ה) דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שצריך שהנזק יהיה מחמת המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של ליסטים מזוין, משום שגניבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכה, ורק ליסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן זה אונס שמחמת המלאכה. יש להעיר שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילה, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבידה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל מסתבר שרק באונס גמור יפטר השואל מצד פשיעת המשאיל, אך כשהשואל אשם בנזק שהרי הוא היה יכול למנוע את הנזק אם היה שומר כראוי השואל חייב לשלם, שהרי קשה לומר שיש עדיין פשיעה על המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי, ויש לעיין בזה.